לפני שאמשיך בסיפורי אני חייבת לחזור מעט בזמן כדי שדברים יהיו מובנים יותר.
ב.א.
אמילי
הדבר היחיד שאני זוכרת מאימא הוא הריח הנפלא של רוטב העגבניות שהייתה מוזגת בנדיבות על הפסטה.
אני זוכרת שכל בישלה הפסטה מסוג אחר. פעם בצורת חצי סהר, פעם ארוכה, פעם בצורה של צדף.
רק כבגרתי למדתי שלפסטה שמות שונים. הפוסילי היא הפסטה המסתובבת סביב עצמה, הפנה היא קצרה וחתוכה בצדדים באלכסון, וישנם גם הפטוצ'יני, המקרוני, הקנלוני, כל אלה ויותר.
היום לא צריך להיות איטלקי כדי לאהוב פסטה על כל גווניה.
אני חושבת על הזיכרון החזק הזה שטבוע בי ותוהה מדוע אמא שלי בישלה הרבה פסטה. הוריה אינם ממוצא איטלקי ואבא שלי היה ממוצא גרמני, כך שבאמת לא ברור לי.
עם סבתא איני מדברת על אמא. הדבר מאד מכאיב לה והיא שומרת סודות מפניי. זה כל כך קשה לחיות כשאתה לא יודע מי אתה באמת. כאשר יש לך כל כך הרבה דברים בלתי פתורים בחיים.
הייתי תלמידה מצטיינת, למרות המצב או אולי בגללו. הרגשתי שאני חייבת את זה לסבא וסבתא שעשו הכל כדי לנסות לתת לנו ילדות נורמלית, אם כי ללא הצלחה מרובה.
אני יכולה להבין אותם. היינו בשבילם תזכורת תמידית לבת שלהם שאיננה, ולחתן שמי יודע מה עשה שגרם להם לשנוא אותו.
למרות שסיימתי את לימודי האומנות באוניברסיטה, ולמרות שאני מציירת כבר כמה חודשים, אני לא מצליחה למצוא שלווה. גם העובדה שהתחלתי לעצב תכשיטים וקוצרת מחמאות רבות לא משקיטה אותי.
אידה, חברתה הטובה של סבתא חוגגת שמונים.
אני מחליטה לנצל את המאורע ולהכין עבורה תכשיט מיוחד. אני יודעת שהיא אוהבת אבני רובי אדומות ומעצבת לה מחרוזת בצורה של נטיפים אדומים ומתאימה לזה צמיד.
"את חושבת שאידה תאהב את המתנה שלי?" אני שואלת את סבתא.
סבתא מוחאת לי כפיים. "איזו מתנה מושלמת. אני בטוחה שהיא תהיה מאד נרגשת לקבל אותה ממך," אומרת לי סבתא, "את יודעת שיש לה חיבה מיוחדת אלייך."
"זה בסדר אם אפגש איתה היום לתת לה אותה?" אני שואלת את סבתא.
"ברור אמילי. אולי תקבעי איתה פגישה לשעת תה מנחה?" היא מציעה.
אידה נענית ברצון לבקשתי להיפגש איתה. היא כבר שמעה מסבתא שיש לי משהו מיוחד בשבילה.
"אמילי את כל כך מוכשרת," אומרת לי אידה, "היכן החבאת את כל הכישרון הזה?"
"אני מבקשת שתשאירי את השיחה הזו בינינו," אני מבקשת, "אני כל כך מעריכה את סבתא ומה שעשתה בשבילי. אני לא יכולה לתאר לעצמי איך זה מרגיש לקבור את הבת שלה, ועכשיו גם את אחי."
"אני יודעת שסבתך איננה מראה זו. כלפי חוץ היא חזקה, אבל אני יודעת כמה דמעות היא מזילה בשעה שאיש לא רואה. היא אינה יכולה לחלוק את הכאב עם סבך, כיוון שהוא שבור הרבה יותר. הוא מאד כועס על עצמו."
"אבל מדוע?" אני שואלת, "הרי מה שזה יהיה שקרה, זה לא באשמתו."
"אמילי אני מבינה שאת רוצה לקבל תשובות," אומרת אידה, "אבל אני מצטערת לאכזב אותך, אין לי תשובות בשבילך."
אני כבר מבינה שאידה אינה יודעת דבר ולכן משנה את הנושא. "אז יש לך יום הולדת שמונים ומגיע לך מזל טוב. אני מאחלת לעצמי להראות כמוך בגילך.
ועכשיו יש לי בקשה. אני רוצה לראות את השרשרת עליך. בחרתי עיצוב כזה שיתאים לך לכל, אפילו לבגדים שאת לובשת כעת. תמיד את לבושה כל כך יפה. הפשיניסטה שבחבורה," אני מחמיאה לה.
אני רוצה שתשכח את תוכן השיחה שלנו קודם.
המחמאות שלי עושות את שלהן והיא נעתרת לי ונותנת לי לענוד לה את השרשרת.
"גם את הצמיד," היא מבקשת וקמה לראות את עצמה במראה הגדולה מעל השולחן במבואה.
עכשיו אנחנו יושבות ומפטפטות ליד השולחן במטבח. אני משקיפה דרך החלון על הגינה הקטנה של אידה. מעט פרחים התחילו לפרוח, וצמחי התבלין גם הם בהתעוררות אחרי החורף הקשה.
אני מחפשת את המילים איך לומר לה מה אני מרגישה.
"את יודעת כמה אני אוהבת את סבתא," אני אומרת לאידה. המבט החלומני שהיה בעיניה הכחולות אפורות נעשה פתאום מרוכז. כל שפת הגוף שלה מצביעה על כך שהיא קשובה כעת.
כמה זה מתאים לשופטת בדימוס להיות כך מרוכזת פתאום מולי.
"סבתא עשתה המון למעני ואני אסירת תודה לה. ובכל זאת אני מרגישה חוסר שקט שאני לא יכולה להגדיר אותו."
"את חולמת הרבה?" היא שואלת אותי.
"המון, אבל בבוקר אינני זוכרת כלום. אני רק יודעת שלפעמים אני מתעוררת בבכי, ולפעמים המיטה שלי נראית כמו אחרי קרב, הסדינים והשמיכות סתורים על המיטה ומחוצה לה. את חושבת שזה קשור?" אני שואלת.
"הרבה פעמים התשובה באה שם בחלומות," היא עונה לי ואני תמהה מה לשופטת ולפתרון חלומות.
אידה עוקבת אחרי המבט המהורהר שלי. "את יודעת, כאשר יצאתי לפנסיה חיפשתי דרכים להעסיק את עצמי, להפעיל את המח שלא יתנוון. נרשמתי לקורסי העשרה ואחד מהם היה בנושא חלומות. הייתי מוקסמת ממנו. אחרי שנים של עבודה בתחום המשפט, סוף סוף חייתי בעולם אחר, הרבה פחות נוקשה. למדתי לעוף."
"כן, סבתא סיפרה לי. היא תמיד מצטטת את משפטי ההארה שלך. האחרון אם אני לא טועה היה שאינך יכול לאבד מה שלא היה שלך מעולם."
"את רואה," היא אומרת לי בשמחה, "לא בא לך לעוף?"
"לו ידעת כמה בא לי לעוף. הרי לשם כך אני מציירת, זאת הסיבה שאני מעצבת תכשיטים ומדמיינת מי יענוד אותם. לכל תכשיט אני מעניקה שם ורוקמת סביבו סיפור," אני עונה לה.
"ולשלי איזה שם הענקת?" היא שואלת.
"לא קראת את הברכה שלי לך," אני אומרת לה. אני מצביעה לה על פתק קטן שנמצא בתוך קופסת התכשיטים שנתתי לה, מוציאה אותו ומקריאה לה:
אם הייתי צריכה לבחור דמות מעולם הדימיון
הייתי בוחרת בדרקון.
הדרקון מזכיר לי אותך אידה היקרה,
הוא מלא חיים ושמחה,
והוא מגן על מי שיקר לו.
לכן הענקתי ליצירה שלי את השם 'אש הדרקון.'
ממני באהבה
עם ברכות ליום הולדתך השמונים,
אמילי.
"איזה רעיון נפלא," היא אומרת לי בשמחה, אבל פניה מרצינות. "אמילי דברי איתי."
עיניי מתמלאות דמעות. אני מקרבת את כסאי אליה ומניחה ראשי על כתפה.
כעת כבר אינני יכולה לעצור בעד עצמי ואני מתפרצת בבכי. "כל כך הרבה דברים אני לא מבינה, כל כך הרבה סודות. תצחקי עליי מה מטריד למשל. איך זה שאמא שלי בשלה אוכל איטלקי כל הזמן, ולנו אין כל קשר לאיטליה."
"אין לי מושג מה לענות לך," אומרת לי אידה, "אמנם נפשי נקשרה בנפש סבתך, אבל האמת היא שהיא מעולם לא דיברה איתי על אימך."
"יש ימים שאני הולכת לאיבוד. אפילו לעצמי אני לא יכולה להסביר את זה," אני עונה לה, "הייתי רוצה שיקרה איזה קסם שיבוא ויפתור לי את כל החורים בזיכרון שלי."
"ניהלתי לפני שנים משפט בנושא משמורת," מספרת לי אידה, "האב ויתר על הזכות למשמורת משותפת. הוא חשב שבכך אפטור אותו מתשלום מזונות.
האם הייתה מוכנה לוותר כמעט על הכל פרט לדבר אחד. היא ביקשה ממנו עזרה בתשלום הטיפולים הנפשיים שהילדה עברה. האב סרב. הוריתי לו להיפגש עם הפסיכולוגית שטפלה בה."
אני מקשיבה בצמא למילותיה של אידה ומבינה כבר מה היא מנסה לומר לי. "אינני זוכרת את שמה של הפסיכולוגית, אבל מה שכן זכור לי הוא ששיטת הטיפול בילדה נעשה בעזרת רכיבה על סוסים. הדור שלך מוצא הכל בגוגל. אני מציעה שתנסי להגיע לרופאה הזו, היא גרה כאן בסביבה."
אני לא שמה לב איך הזמן רץ. השמש השוקעת שולחת את קרניה על זגוגית החלון הגדול במטבחה של אידה וצובעת את הקיר באדום צהוב וכתום.
"תראי איזה אמנית גדולה היא השמש," אני אומרת לאידה. שתינו מסתכלות מוקסמות על הציור המשתנה לנגד עינינו.
אני קמה ונפרדת מאידה בחיבוק. "עזרת לי מאד," אני אומרת לה, "אני כבר לא יכולה לחכות לפגישה שלי איתה."
אני עוברת בפיצריה של מרקו, קונה פיצה משפחתית ומחכה כבר להתיישב מול המחשב ולמצוא את הפסיכולוגית עליה דיברה אידה.
אני נכנסת הביתה, טורקת את הדלת עם רגלי, מניחה את מגש הפיצה על הדלפק וממהרת להוציא את המחשב שלי מהתיק.
"מטפלת בסוסים," אני כותבת ולוחצת בהתרגשות.
התוצאות עולות לי במהירות למסך. בכולן מוזכר שמה של ד"ר אווה ברקלי-סמית'.
להפתעתי אני מגלה שהמרפאה היא במרחק לא רב מהדירה שלי. אני מחכה כבר בחוסר סבלנות שהבוקר יגיע. אני מנסה להרגיע את עצמי. הרי ברור לי שלא יהיה להם תור מידי, רק מקווה שהתור לא יהיה עוד כמה חודשים.
"יש לי תור שהתבטל בשתיים. את יכולה להגיע? כי התור הבא הוא עוד…" המזכירה עונה לי הפתעתי.
"אני אגיע בשתיים," אני עונה לה מייד עוד לפני שהיא מסיימת את דבריה.
הלב שלי פועם בפראות. אני מרגישה שמשהו גדול עומד לקרות.
בספר הטלפונים באתר אין תמונה של ד"ר אווה ברקלי- סמית' ואני מנסה לדמיין אותה. יש לי שלוש וחצי שעות להעביר ואני חייבת להסיח את דעתי. אני ניגשת לכן הציור ומנסה לצייר את דמותה הבלתי מוכרת.
אני שקועה מאד בציור וכשהוא מתחיל להתהוות, אני שמה לב שמי שמביטה אליי בחיוך היא אימי כפי שאני זוכרת אותה. אני מביטה בו בהשתהות. הרי אינני זוכרת אותה מחייכת. האם בכלל ראיתי אותה מחייכת?
אני עוצמת את עיני ומנסה להיזכר. אני נושמת עמוק ומנסה להרגיע את עצמי בעזרת הנשימות, אבל דמותה המחייכת של אימי לא עולה בדימיוני.
"למה את מחייכת אליי כך אמא?" אני שואלת את התמונה, "מה את מנסה לומר לי?"
אני מרגישה מגע קל בכתפי ופוקחת את עיניי בבהלה. אני מסתכלת מסביבי ונרגעת. זו הרוח שחודרת מבעד לחלון וגורמת לוילון הדק ללטף את גופי.
אני ניגשת לסגור את החלון. הצבע עדיין טרי ואינני רוצה שהווילון יגע בו וימרח את הציור.
"אז מה אמא. נכון שיהיה טוב?" אני שואלת אותה בזמן שאני עושה כך. כמובן שהציור אינו עונה לי ואני אומרת בעצב: "יש לך חיוך כל כך יפה."
אני מנגבת את ידי בבד, הולכת לשטוף את המברשות ואת עצמי. אני בוחרת שמלה קיצית פרחונית, אבל מחליטה להחליף לג'ינס וגופיית טריקו לבנה.
אני מתלבטת האם לאסוף את שיערי לזנב סוס או לתת לו ליפול כך על גבי. אני מחליטה לא לאסוף אותו. אני אוהבת את המגע של תלתלי המקפצים על הגב בשעה שאני הולכת. אומרים שמי שמתולתל חולם שיהיה לו שיער חלק וההיפך. אני דווקא אוהבת את התלתלים שלי.
הנה עולה לי עוד זכרון של אמא. למרות שציירתי אותה בתמונה עם תלתלים, רק עכשיו אני קולטת שאת השיער היפה שלי ירשתי ממנה. היא ירשה אותו מסבא, אבל כיוון שהוא גבר התלתלים שלו אף פעם לא גדלים.
איך שהוא השעות חולפות ואני הולכת למרפאה. אני כל כך שקועה במחשבות שלא שמה לב לדרך עד שאני מוצאת את עצמי בפתחה של המרפאה.
אני ניגשת לקבלה ומציגה את עצמי. הפקידה בוחנת אותי בפנים לא ידידותיות, כאילו שהיא כועסת.
מתברר שלא ד"ר אווה היא זו שמטפלת בי אלה מי שאני מניחה שהוא בעלה, ד"ר ליאו סמית'.
אני מתבקשת לשבת באזור ההמתנה, אבל כיוון שאני כל כך מתרגשת אני הולכת במסדרון ומסתכלת על התמונות. אני נעצרת מול תמונה של אשה שמוציאה סוס מקרון להובלת סוסים ,שזה הגיוני בהתחשב בעובדה שהיא מטפלת עם סוסים.
המראה הזו של האשה החייכנית והבית עם הגינה הפורחת מעורר בי משהו שאני לא מבינה. כמו הבזקי זיכרון כאלה.
אינני מרגישה שהיא עומדת לידי. רק כשהיא מתחילה לדבר איתי אני מבינה שהיא עמדה בצד וצפתה בי. יש לה קול כל כך מרגיע ואני מצטערת שהיא לא המטפלת שלי
"את רוכבת על סוסים?" היא שואלת "אני ד"ר אווה סמית." היא מציגה את עצמה בפני.
"יש משהו בתמונה הזו שמעלה לי הבזקים של משהו מוכר," אני אומרת לה.
ואז אני שומעת קול של גבר.
"אני מציע שנכנס ונדבר על זה," הוא אומר לי.
אני מופתעת כשאני רואה כמה צעיר הוא. אני מעריכה שהוא מבוגר ממני רק בכמה שנים. הוא בהחלט לא נראה כמו בעלה, ואני מנחשת שהוא הבן שלה.
הוא פותח בפניי את דלת חדרו, נותן לי לעבור, נכנס אחרי וסוגר את הדלת.
אני מנסה שלא יראה איזו השפעה יש לנוכחותו עליי. אני לא יודעת אם זו ההתרגשות בשל העובדה שאני מתחילה טיפול, או מהעוצמה והיופי שלו.
.
הוא מצביע על הספה הצמודה אל הקיר. אני מתבוננת על התמונה שתלויה מעליה. צילום אווירי של חוות הסוסים. "מעולם לא רכבתי על סוסים, אבל התמונות האלה מעלות בי משהו שאיני יודעת לפרש אותו."
אני לא יודעת מה יש בו שגורם לי להתחיל לדבר. אני לא כזאת פטפטנית ובטח לא בחברת אנשים שאני לא מכירה.
"בואי נתחיל מזה שתספרי לי למה את פה," אומר לי ליאו. אני מרגישה שהמילים שלו עוטפות אותי ומקנות לי בטחון. אני לא יודעת להסביר את זה, אבל יודעת שהוא יעזור לי למצוא את השקט שאני כה חסרה.
"אני פה כי אני רוצה להבין למשל מדוע הסוסים בתמונות מרגשים אותי כל כך," אני עונה לו מיד בלי לחשוב בכלל.
הוא מסיט את הנושא מהסוסים ושואל אותי על עצמי.
אני לא בדיוק עוקבת אחריו. בראש שלי רצים עכשיו סוסים, אבל אני מתעשתת ומתרכזת בסיבה שלשמה באתי. "חשבתי שאולי אם תהפנט אותי יפתרו לי קטעי חלומות לא ברורים שיש לי," אני אומרת לו.
"את זוכרת אותם?" הוא שואל.
אני נבוכה. אני מרגישה שאני מדברת בלי לחשוב. איך זה שאני יודעת שאני חולמת אבל לא זוכרת כלום? מה לא בסדר איתי?
אני מרימה אליו עיניים. מבטו מרוכז בי בציפייה לקבל תשובה לשאלתו.
"אף לא אחד," אני עונה לבסוף בכנות, "אני רק יודעת שאני מתעוררת לפעמים בבכי, לפעמים הסדינים ספוגים בזיעה.?"
"אז מה סוסים?" הוא משנה בחדות את הנושא.
קישור לפרק א'
קישור לפרק ב'
