ג'ורג'
אני עולה במדרגות אחרי מי שבא לקבל את פניי. אני מנסה להבין מה תפקידו של מי שיצא לקראתי. הוא מקמץ במילים ומורה לי לשבת על ספסל בכניסה למבואה.
אני עוקב במבטי אחריו, מנסה לראות עם מי הוא הולך להיפגש, אם כי ברור לי שהלורד בוודאי יושב בחדר העבודה שלו ואין סיכוי שאראה מי הוא.
'מצד שני,' אני חושב לעצמי, 'כמה מהלורדים אתה באמת מכיר? זה לא שאתה יושב איתם במועדון שלהם ושותה איתם תה.'
אני מחייך לעצמי כשאני מדמיין אותי יושב איתם. 'כמה השיחות שלהם משעממות,' אני חושב לעצמי, 'מה לי ולעסקאות מסחר.'
המחשבות שלי נודדות לאדון. הוא היה מאד מרוכז ורציני בשעת כתיבת המילים. נראה היה שהוא שוקל כל מילה. אני מאד מקווה בשבילו שהאיגרת שתמסר לידי תשמח אותו.
אני מעריץ אותו כמה הוא מאופק. כמה הוא שונה מאביו. אין לי ספק שליבו יוצא אל לילי ועדיין הוא ממתיןלרגע הנכון.
היום כשנישק אותה היה ברור שהוא מדבר אליה בלי מילים. כמה קשה הצורך הזה שאהיה נוכח. לא בשבילי, אלא בשבילם.
כמובן שלא אספר לאיש את מה שראיתי.
אני שומע צעדים ומופתע לראות את המשרת חוזר עם הלורד. אני נעמד מייד על רגלי וקד מעט לפניו.
"אמור לאדונך שאגיע לאחוזתו לתה מנחה מחר אחר הצהריים. אם הזמן אינו מתאים לו אבקש שיודיע לי.
אמור לו שעליי לנסוע עוד יומיים לכמה שבועות כך שאם אין הוא פנוי נצטרך לדחות את הפגישה בחודש."
"כן אדוני הלורד," אני עונה לו.
אני עומד שוב לקוד קידה. אבל הוא מסמן לי שלא. "אינני חובב גדול של קידות כאלה. אני מאמין שעניין המעמדות הוא לא משהו שעשינו משהו כדי להרוויח אותו אלא ניתן לנו רק בזכות המשפחה שנולדנו לתוכה."
"אמסור את דבריך לאדון," אני אומר ויוצא בליווי המשרת מהמקום.
"לא היית אמור לקבל איגרת?" שואל אותי תומס כאשר אני נכנס לרכב והוא רואה שידיי ריקות.
"הוא החליט לא לכתוב אלא אישר שיגיע לפגישה," אני עונה קצרות. כמובן שאני לא משתף אותו שהפגישה תערך באחוזת הריסון.
"נו ג'ורג', ספר מיהו," הוא שואל בסקרנות.
"אין לי מושג. שמו לא היה רשום על המעטפה," אני עונה לו ויודע שהוא לא ירפה.
"אני לא מבין מדוע זה סוד גדול כזה," הוא נעלב.
"אתה באמת חושב שאני מכיר את כל הלורדים? הוא לא הציג את עצמו בפניי ואין לי מושג מיהו," אני עונה לו בקול רגוע למרות שהוא מעצבן אותי עם החקירות שלו.
"ואיך האחוזה שלו מבפנים?" הוא שואל.
"הספסל במבואה היה מאד נוח. עשוי עץ כהה וריפוד מבד שחור," אני עונה.
"אני לא מבין מדוע אתה עונה לי כך," הוא כועס.
"כי זה כל מה שראיתי. נתבקשתי לחכות במבואה. מה כבר יכולתי לראות? אתה שוכח שאני משרת לא בן אצולה," אני שולף טיעון שגורם לו לשתוק.
את הדרך אנחנו עוברים הפעם בשתיקה, כל אחד עסוק במחשבות שלו. כאשר אנחנו מגיעים לבית האחוזה, תומס עוצר באופן מופגן ליד הדלת הצדדית המובילה למטבח ומחכה שארד.
אני רואה את לילי משקיפה עליי מבעד לחלון בזמן שהיא עוזרת לבשל, כך אני מניח את ארוחת הצהריים.
"אני לא מבין מדוע אתה כועס עליי שאינני יודע פרטים של השליחות שנתבקשתי לעשות. אתה לא מצפה שהאדון ישתף אותי בעסקיו," אני אומר ויוצא מבלי לחכות לתשובה.
כשאני נכנס למטבח, לילי מנגבת את ידיה בסינור וממהרת אליי. "הכל בסדר?" היא שואלת בשקט.
"כן," אני עונה לה.
"אז למה פנייך אומרות אחרת?" היא שואלת.
"כיוון שתומס לא מוכן לקבל את העובדה שאני לא יודע מה מטרת הנסיעה שלי ועם מי נפגשתי," אני עונה לה. אני מרגיש שאני חייב לשחרר את הכעס ויודע שלילי לא תעביר הלאה את דבריי.
"זה באמת לא עניינו של אף אחד פרט לאדון, בטח לא של מי שהאדון לא משתף אותו בעצמו," היא מחזקת אותי.
"נראה שידיך ריקות. הוא לא החזיר לאדון אגרת?" היא שואלת באכזבה.
"הוא ביקש למסור לו תשובה בעל פה," אני עונה. אני תוהה האם לילי תנסה לקבל ממני מידע.
"אם כך תמהר לאדון למסור לו את התשובה. אני בטוחה שהוא מצפה לחזרתך," היא אומרת ושבה לעבוד במטבח.
משהו עוצר בעדי ללכת ואני מקשיב לראות אם לילי מספרת משהו.
"מה הוא סיפר לך?" היא נשאלת.
"שהדרך הייתה מאד יפה," היא משקרת ומעלה חיוך על פניי.
לילי
אין לי מושג במה עוסקת האגרת ששלח האדון, אין זה ענייני. אני רק יודעת שהוא היה מאד מרוכז בשעת כתיבתה ולכן חשוב לי שהוא יקבל את התשובה עליה בהקדם.
אני חוזרת לעסוק באפיה. מאז שמיס דונווי גילתה את כישרון האפיה שלי, היא מבקשת ממני שאאפה כשאני באה לעזור במטבח.
אני מוציאה את המגשים מהתנור ונותנת להם להתקרר על אדן החלון. אני בודקת את הבצק שהתפחתי כדי להכין ממנו לחם, רואה שהוא תפח יפה ולכן בוצעת ממנו עיגולים ומכינה ממנו ככרות.
אני מכניסה מגש עם שלוש ככרות לתנור ומניחה עוד שלוש במגש השני.
"מיס לילי," אומר ג'ורג' שחוזר למטבח, "האדון מבקש שתעלי לחדרו עם הדוחות שעבדתם עליהם."
אני נותנת הוראות למיס דונווי בקשר ללחמים וממהרת למשרד לקחת את החומר מחדרי.
"יש לי יום עמוס מחר ולכן אני רוצה לסיים את הדברים היום," הוא מסביר לי.
הוא מביא כיסא נוסף סמוך לשולחן העבודה שלו ומסמן בידו שאשב.
"התגעגעתי אלייך, רציתי אותך קרוב," הוא לוחש לי בשעה שהוא מקרב את הכיסא שלי לשולחן.
אני מגישה לו את הרשימות שלי עם ההערות שכתבתי. "זה רעיון מעולה פשוט לסגור את ההוצאות של אבא שלי כהוצאות פרטיות ללא פירוט. אם מישהו יידרש לתת הסבר זה יהיה הוא ואין לי צורך לשמוע מה יאמר על כך.
אני שמח לראות שסך חובותינו הרבה יותר קטן ולא משמעותי.
"אני מצטער להטריח אותך, אבל עליי לבקשך להביא לי את הפנקס כדי שאוכל לבצע את התשלומים," אומר האדון.
הוא מוציא מהשולחן צרור מפתחות ונותן לי הוראות איך לפתוח את הכספת. "אין לי סודות מפנייך לילי," הוא אומר לי בזמן שהוא מוסר לי את קוד הפתיחה.
"אני מודה לך על האמון שאתה נותן בי ג'קסון," אני עונה לו בשקט חזרה.
"את מבינה מה את בשבילי?" הוא שואל אותי.
"אני יודעת מה אתה בשבילי, ולכן חושבת שאני מבינה," אני עונה לו.
"ומה אני בשבילך?" הוא שואל ומביט בי בריכוז.
"אתה כל העולם שלי," אני עונה לו, "אתה קודם לכל, ולא בגלל שאתה האדון שלי, אלא כי הלב שלי רוצה רק אותך."
"אני שמח שאת מבינה לילי יפה שלי," הוא אומר.
הוא מניח את המפתח בידי וידו משתהה באוחזו בי. "אני אוהב להרגיש את מגע עורך," הוא לוחש לי.
אני יוצאת מהחדר וממהרת למשרדו של האדון. קשה לי להיות פה בלעדיו, להיכנס למקומות הכי אישיים שלו.
אני נושמת עמוק והולכת לפתוח את הכספת. אני מעיפה מבט מהיר בתוכה, רואה מספר קופסאות, אבל נמנעת מלגעת בהן . אני מחפשת בעיניי ביניהן את הפנקס.
אני מוצאת אותו, מוציאה אותו בזריזות, ממהרת לסגור את הכספת ולטמון את המפתח בכיסי.
"מה את עושה לילי," אני שומעת את קולה של אימא. הטון שלה מקפיא אותי. אני לא יכולה לנשום.
"האדון שלח אותי להביא לו את פנקס התשלומים," אני עונה לה מנסה שוב לנשום, "בואי נצא מפה. האדון מחכה."
אני יוצאת מהחדר ומאיצה את צעדיי. אני לא רוצה להראות לאימא כמה אני פגועה מהמחשבה שעברה לה בראש.
"הכל בסדר?" שואל האדון שהולך בצעדים מהירים לקראתי.
אני מגישה לו את הפנקס. "לא ענית לי. מה קרה? את נראית כאילו ראית רוח רפאים."
"אימא שלי ראתה שאני ממהרת לחדרך ועקבה אחריי. איך היא יכלה לחשוב שאני נכנסת לחדרך ללא רשותך ומנסה… לגנוב מהכספת דברים," אני אומרת לו חנוקה מדמעות.
"תאמר לי ג'קסון שאתה יודע שלעולם לא אבגוד בך. לא כי אתה האדון שלי אלא כי אתה מי שהלב שלי כרוך אחריו."
'דברים חייבים להאמר,' הוא ממלמל ומחבק אותי חזק אליו.
"אני לא מבינה," אני מרימה אליו עיניי בשאלה.
"אני חייב לדבר עם אימך גלויות על כוונותיי. לא יתכן שהיא תגרום לך להרגיש כך רק בגלל שהיא חושדת שכוונותיי כלפייך אינן טהורות."
"ג'ורג' תקרא בבקשה למיס אבלין," הוא מבקש.
"לא," אני מתחננת בפניו.
"התפקיד שלי להגן עלייך לילי יקרה. דברים חייבים להיות ברורים," הוא אומר.
"את יודעת כיצד לרשום הוראות תשלום?" הוא שואל אותי.
"כן," אני עונה לו.
"אם כך תתחילי לרשום ואני אמתין לאימך," הוא אומר ונותן לי לשבת בכיסאו.
אני שומעת את אימא נכנסת ואת האדון מזמין אותה לשבת על אחת הכורסאות.
"את יודעת מיס אבלין שאני מבלה הרבה שעות עם לילי," הוא פותח את דבריו. למדתי כבר להכיר אותו. הבחירה שלו במילים מאד מדוייקת ולכן כאשר הוא קורא לי בשמי בלבד ברור לי שיש בכך אמירה.
"היא סיפרה לי מעט על ילדותה ואני מבין את החשש שלך מהעובדה שהיא עובדת איתי. אני מכיר את כל הסיפורים על האדון והמשרתת," הוא ממשיך.
"זה לא סיפורים אדון, זאת מציאות," מתפרצת אימא לדבריו.
"האם כל בני האדם דומים? האם בתך ואת חושבות ונוהגות אותו דבר?" הוא עונה לה בשאלה.
אימא שותקת.
"לכל אדם יש את הדעות שלו, את האמונות שלו. את היכרת את אבי שבא לבקש את לילי. מדוע לא נתת לו לקחת אותה? ידוע לי שהבקשה לא הייתה חד פעמית? מדוע אישרת לי לקחת אותה?"
הוא מקשה עליה בשאלות.
"אני חושב שאת מבינה," הוא ממשיך בלי לחכות לתשובתה, "שאת רואה שיש הבדל בין אבי לביני. השוני לא נובע בגלל שאני רווק, אלא בגלל השקפת עולמי. אני מאד מכבד את בתך ואני חושב שאת רואה שאני מקפיד לא להיות איתה לבד, למעט שבזמן שאנחנו עובדים שגם זה קורה בשני חדרים נפרדים כפי שראית.
שמה וכבודה של לילי מאד חשוב לי. היא אישה מאד מיוחדת ואני אעשה הכל כדי לשמור עליה."
הוא שותק ומחכה שאימא תגיב, אבל היא שותקת.
"יש לי אמון מלא בה. נתתי לה את המפתחות של הכספת שלי, המקום הכי פרטי שלי, מתוך ידיעה שהיא לא תחטט בחפציי אלא תביא לי את מה שביקשתי.
עם זאת אני יכול לאמר לך שגם לו ראתה את תוכנה של הכספת זה לא היה מטריד אותי. אין לי סודות מפניה. את יודעת למה?" הוא שואל, "אני עומד לשאת את לילי לאישה, ומתכוון להיות נאמן לה כל חיי."
אני לא נושמת.
"אני יודע שעלינו לעבור דרך עד שזה יקרה, אבל זה יקרה," הוא מסיים את דבריו.
"לילי?" אומרת אימא בשקט אם כי מספיק כדי שאשמע.
אני קמה וניגשת אליה. "כן אימא?"
"את רוצה לאמר לי משהו לילי?" היא פונה אליי.
"אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי על דברים שכבר אמרתי לך. אני יודעת שלאדון שלי היו הרבה הזדמנויות לנצל אותי, לכפות את עצמו עליי. את המילים שהשמיע לך הוא אמר גם לי. הבטיח לי שלא אהיה פילגש, שלא אהיה אחת מיני רבות. שאני היחידה עבורו והוא ימתין כמה שצריך עד שזה יתאפשר.
הייתי לידו שעות בזמן שהיה במיטתו. מלבד לאחוז בידי כשקדח מחום הוא לא עבר את הגבול." כמובן שאין לי כוונה לספר לה על הנשיקה. אני מרגישה שזה רגע פרטי שלנו.
"ולא חשבת לספר לי?" היא שואלת מייד.
"כל עוד אלה רק מילים אין לי מה לספר. את יודעת שהמעשים הם שקובעים. לפחות את זה הבנתי ממך," אני אומרת.
אני כל כך רוצה לאמר לו שהמילים האלה הן רק כדי להשקיט אותה. זה לא מה שאני מרגישה. אני סומכת עליו שהוא מבין זאת.
הוא נד קלות בראשו לאמר לי שהוא מבין.
"האם סיימת את העבודה לילי?" הוא פונה אליי מסיט את תשומת הלב שלו מהעניין שלשמו קרא לאימא.
"יש לי עדיין עוד עבודה," אני אומרת ולא מספרת שיש לי רק עוד חשבון אחד.
"אני מודה לך על השיחה," אומרת לו אימא, "אני מבטיחה שלא אתערב עוד במה שקורה ביניכם."
אני מלווה את אימא לדלת. "הוא הפיג את כל חששותיי," היא אומרת לי בשקט.
"עוד תלמדי להכיר אותו. הוא גבר מדהים. הוא עומד לערוך פה שינויים מרחיקי לכת. את תהיה גאה בו כשתראי למה תהפוך האחוזה הזאת להיות," אני אומרת.
"הטבעת שלך כבר מונחת בכספת," אומר לי האדון כבדרך אגב, כאשר הדלת ניסגרת. הוא אוחז בידי ומוביל אותי חזרה לשולחן.
"תראי כמה אנחנו מבינים אחד את השנייה ללא מילים," הוא אומר לי כשאני מתיישבת לרשום את התשלום האחרון. שוב כאילו לא אמר את מה שאמר.
"שמעתי מה שאמרת," אני אומרת לו בשקט.
"אני רציני מאד. את יודעת ששלחתי את ג'ורג' עם אגרת," הוא אומר לי, "הוא חזר עם תשובה ששימחה אותי. יהיה לנו כאן אורח מחר לתה מנחה. אני מבטיח לספר לך הכל מחר אחרי הפגישה."
אני מסיימת לרשום את כל התשלומים בספר החשבונות ומסכמת את המספרים. "זה המצב של חשבון הבנק של האחוזה אחרי ששלמנו הכל, כולל את הנזק הגדול של האחוזה," אני אומרת לו.
האדון קורא זאת בעיון. "אני מאד מרוצה לילי. מצבנו טוב משחשבתי.
עכשיו הגיע הזמן שאלמד אותך מה מקורות ההכנסה שלנו, ותגלי שבזכות עסקאות שעשיתי בחודש האחרון המצב שלנו ממש טוב.
היה לי חשוב מאד לדעת מה מצבי ומה אני שווה לפני הפגישה מחר. בחברה שלי בוחנים אדם לפי מצבו הפיננסי. אני מרגיש כעת שאני יכול לעמוד מולו בראש מורם."
אני לא מבינה מילה ממה שהוא אומר. מדוע כל כך חשוב לו להוכיח למישהו אחר כמה הוא שווה. אין לי ברירה אלא לחכות למחר.
אני מסיימת לכתוב את הכתובות על המעטפות, מכניסה לתוכן את התשלומים חתומים בחתימתו של האדון ומוסרת אותם לג'ורג' שיידאג למסור כל אחת מהן ליעדה.
"עשרים וארבע שעות לילי יפה שלי וכל העולם ידע מי בחירת ליבו של אדון אחוזת הריסון. את יכולה להתחיל לחלום על החתונה שלנו."
"אין לי חלומות ג'קסון. מעולם לא חשבתי שאגיע לרגע הזה. כל מה שאני רוצה זה להיות להיות איתך לבד בלי לחשוב מה אחרים יאמרו.
אני רוצה לא לחשוש מהמחר. אין לי צורך בפאר, בעושר גדול., רק בנוכחות שלך ובבטחון שאתה מקנה לי."
"אני מתחייב בפנייך שכל זה יהיה לך לילי," הוא אומר ורוכן כדי לנשק אותי, אבל אז נשמעת נקישה על הדלת.
"הכנס," הוא אומר ומתרחק ממני.
"הגיע אגרת עבורך," אומר תומס ומושיט אותה לאדון.
'לידי אדון אחוזת הריסון' זה כל מה שכתוב עליה. שם כותב האיגרת לא מופיע.
אני מביטה בכתב היד ורואה הבזקי זיכרון. 'מדוע הכתב הזה כה מוכר לי?'
