סול
כריס מציץ בנייד וצוחק. "כמה מקורי," הוא אומר לי, "לערוך את ארוחת הבוקר בדירה שלנו בחמש מאות ועשרים."
הוא מראה לי את המסרון שקיבל בקשר למקום המפגש.
"ליב ומאיה מחכות לך שם ואמרו לי שאת לוח הזמנים ימסרו לידך כשתגיעי. אני מבין שהנייד שלך כבוי."
אני מוציאה אותו מתיקי ורואה שהוא צודק. "כנראה שכיביתי אותו אחרי שסטאר לא הפסיקה להתקשר. אני לא יכולה לחסום אותה כמו פול, אבל לא מעוניינת לדבר איתה כעת."
אנחנו עולים לדירה שבה מחכים לנו בני המשפחה. "אני תוהה האם האחים שלך יודעים שזאת הדירה שלנו?" אני לוחשת לכריס.
"את האמת? אין לי מושג. אני מניח שהם חושבים שזה שייך לבניין של המשרד," הוא עונה לי.
שולחן האוכל הגדול עמוס באוכל שהובא מבית הקפה למטה. כל מה שאני אוהבת נמצא שם, אבל אני לא רעבה. ההתרגשות מקשה עליי לאכול.
מאיה מגישה לי צלחת. "שבי תאכלי. הדבר האחרון שאנחנו צריכים היום זאת כלה שמתעלפת מרעב."
"תעזור לי להכין לאחיך צלחת?" אני שומעת אותה מבקשת מפול.
"בשמחה," הוא עונה לה ושפת הגוף שלו כל כך נינוחה לידה.
"תראה את השניים האלה," אני מפנה את תשומת ליבו של כריס אליהם.
"אין מה להשוות. הוא נראה נינוח איתה. אני לא רוצה את סטאר יותר לידו," הוא אומר בקול את מה שאני מרגישה.
"אני איתך לגמרי. אני מקווה שהיא לא תופיע היום. איך שאני מכירה אותה היא תהיה בטח מחוקה כל היום, אם לא כל סוף השבוע."
מאיה ניגשת לכריס ומגישה לו את הצלחת שהכינה עבורו.
היא מעיפה אליי חיוך ביישני. "הוא מקסים," היא לוחשת כשהיא עוברת לידי, וברור לי שהיא מדברת על פול.
אנחנו מסיימים את הארוחה ואני מתקשה להיפרד מכריס. "עוד כמה שעות ויותר לא יכפו עלינו פרידות. אני מבטיח לך," הוא אומר לי ומנשק אותי נשיקה ארוכה.
אני מלווה אותו לדלת. "אני אתגעגע אלייך בטרוף אישה יפה שלי," הוא אומר רגע לפני שהוא סוגר את הדלת אחריו.
משפחתו של כריס נפרדת ממני בנימוס מאופק ואני נשארת רק עם החברות שלי.
בואי נעלה ל'סוויטה שלך' הן אומרות ומצביעות לעבר חדר השינה שלנו.
"התלבטנו האם להזמין לך מישהי שתפנק אותך בטיפול יופי, או שפשוט נעשה מה שתמיד אנחנו עושות, נטפל אחת בשנייה. את יכולה לנחש מה בחרנו?" שואלת טסה.
"אני מקווה לא לאכזב אתכן, אבל אני מקווה שנהיה לבד," אני עונה.
"בואי נאמר שאנחנו מכירות אותך וידענו שזה מה שתרצי, ולכן הבאנו איתנו מבחר גדול, מעבר לכל היגיון אם תשאלי אותי, של מוצרים.
אני רואה שחפפת את השיער שלך כבר," אומרת טסה ומלטפת את שיערי.
אני מחניקה חיוך כשאני ניזכרת איך התחיל הבוקר שלי.
"נו, אל תשמרי את הסיפורים לעצמך," היא מעמידה פני נעלבת.
"באמת סול," מצטרפת ליב, "אנחנו השושבניות שלך."
"באמת? לא ידעתי שיש לי כאלה," אני עונה בפליאה מעושה, "חשבתי שאתן אחיותיי."
"את לא תתחמקי מתשובה," אומרת לי יסמין.
"איך אתאר לכן זאת?" אני מקמטת את מצחי ומעמידה פנים שעליי לנסח את הדברים, "בעלי קילח אותי הבוקר, ואחר כך טבלנו באמבטיה מלאה עליי ורד אדומים."
"היא חושבת שאנחנו לא יודעות שהם…" אומרת טסה כממתיקת סוד.
"זה היה לפני," אני עונה , "ואתן שוכחות שהוא בעלי ואנחנו חיים יחד. אבל זה לא היה כחלק מההכנות לחתונה."
"אז את מודה שעשית איתו הבוקר אהבה," אומרת טסה.
"איך הגענו לשיחה הזאת מזה שכבר חפפתי אתה הראש הבוקר?" אני שואלת.
"בקשר לשיער שלך, ספרי לנו איזה עיצוב את רוצה?" שואלת טסה.
"אני רוצה שישאר פזור. יש לי כמה סיכות שאבחר מתוכן איך לאסוף אותו כדי להחזיק את ההינומה," אני עונה.
"אפשר לראות סוף סוף איזה שמלה בחרת לטקס היום?" אומרת מאיה חסרת סבלנות.
"ברור," אני אומרת וניגשת למזוודה להוציא אותה.
"סול, זאת שמלה כל כך יפה. היא מדגישה את הגוף שלך ועם זאת היא מאד עשירה בפרטים. והשובל הארוך בכלל. שמלה מושלמת."
כריס
אני נפרד מסול ויורד עם האחים שלי למטה.
למרות שאחיי יודעים שחמש מאת עשרים הוא הבניין בו ממוקם המשרד שלנו, הם לא מזכירים זאת במילה. אני מודה שזה מפריע לי.
"אתה צריך משהו מהמשרד?" אני שואל את פול כבדרך אגב.
פול מבין אותי מייד. "זה יום חתונתך. העבודה תחכה," הוא עונה ומחווה בראשו לעבר הבניין.
אני רואה שאחיי מסתכלים עליו.
החזית צבועה בשחור. מצד אחד מופיעות המילים רפאל קרטייה השקעות ומהצד השני ברוקלין, עורכי דין מסחריים, חוף מערבי.
הם לא מסתירים את העובדה שהם מסתכלים על הבניין, אבל לא אומרים מילה. אני כבר מבין שהם חוששים שאזמין אותם לראות את המשרדים.
"למה שלא נקח אתכם לסיור בסביבה? תראו כמה אנחנו קרובים לאוקיינוס. הוא ממש מרחק הליכה," אני אומר להם.
ברור לי שהם יעשו הכל כדי לא לחזור לנשותיהם כעת ואכן הם נענים בחיוב.
אנחנו יורדים לטיילת. אני רואה את ההנאה על פניו של פול בשעה שאנשים ניגשים לברך אותי. סול צדקה, בהחלט מכירים אותי בעיר. "ותמסור מזל טוב גם לילדה היפה," הם אומרים לי.
"היא אלופת הגלישה של סן פרנסיסקו," אני מסביר לאד וויל בגאווה.
אנחנו יורדים עד למים. וויל שרואה את אופנועי הים מבקש שנשכור אותם.
"אני לא עולה על אופנוע ים," אני אומר לו.
"לא ידעתי שאתה כזה פחדן," הוא לועג לי.
"רפאל קרטייה, אביה של סול, נהרג בתאונה על אופנוע ים. לא פעם נהגתי באחד כזה, אבל לא היום," אני מסביר לו.
"אני רוצה להבין. יקב קרטייה שייך למשפחה של סול?" המידע הזה בהחלט מפתיע את אד.
"כן. היא לא ידעה על כך עד לפני כמה חודשים. זה סיפור ארוך," אני עונה.
"אז זאת הסיבה שאתה ממהר להתחתן איתה? כי הבניין שייך לה?" הוא אומר בטון שממש לא מוצא חן בעיניי.
"אד, מה אתה רוצה? " מתפרץ פול, "אתה לא יכול לשמוח בשמחתם של כריס וסול בלי לחפש מה לא בסדר בסיפור שלהם?
כשהם הכירו היא לא ידעה שהוא ברוקלין, וגם לא ידעה שהיא קרטייה ועדיין הסיפור אהבה שלהם ניצת תוך זמן קצר.
אתה יכול להבין שכריס היה מופתע כשהיא גילתה לו שהיא בעלת החברה והבניין?
היא סיפרה לו רק אחרי שהוא הציע לה נשואין," הוא מסיים את דבריו.
"הגלתי את עצמי ללונדון. הייתי בודד ורחוק מהמשפחה, הכל כדי לצנן את האווירה המתוחה בינינו.
עברתי לקליפורניה ונפרדתי מהחברה של אבא. ברור לך שאין הוא תומך בי, הכל בנינו פול ואני.
מאז התקרבנו, אנחנו מדברים יותר. אתה מתייעץ איתי.
מה מפריע לך בזה שאני מאוהב מעל הראש בסול והיא בי? תסביר לי במה זה פוגע בך?
אפילו את החתונה שלנו אנחנו ממנים מכיסינו, שלא כמו החתונות שלך ושל ויל.
באמת אד. פעם אחת ולתמיד תסביר לי מה יש בי שמעורר בך את הכעס. אני כבר לא מתחרה שלך ואיתך על ניהול החברה בניו יורק.
ואם זה באמת מעניין אותך, פול ואני שותפים שווה בשווה, למרות שזה אני שהתחלתי את החברה והשקעתי בה את ההון ההתחלתי שלי. למה זה לא יכול היה להיות איתכם כך?
או אולי יש לך בעיה שבחרתי בסול להיות אישתי?"
"אם הייתי רוצה," נדחף ויל לשיחה, "היא הייתה שלי."
"אתה חושב ויל שבגלל הפעם ההיא שנתת לה לשתות והיא השתכרה, שאפילו לא בדיוק תפקדת כגבר לידה, היית מצליח לכבוש אותה? אתה לא מכיר אותה בכלל. מעבר לעובדה שאתה נשוי, גבר כמוך לא היה מצליח להחזיק אותה. "
"זה שאני נשוי לא הפריע לה," הוא ממשיך.
"מדוע אם כן למה זה לא נמשך אם כל כך רצתה אותך?
סול היא אישתי. היא נושאת את שם משפחתי מעל שבוע. מה שקורה בסוף השבוע הזה זאת חגיגה עם חברים שלנו שלא הגיעו לניו יורק לחתונה שלנו.
אתה לא שמח בשמחתינו אתה לא חייב לבוא. אני לא אתן לשום דבר לפגוע ביום המאושר הזה שלנו.
"בוא פול, אני רוצה לחזור לאחוזה לראות איך מתקדמות ההכנות. אני מאחל לכם כל טוב."
אני מתקשר למיגל ושואל אותו היכן הוא. לשמחתי הוא פה בעיר. מריה שלחה אותו לסעדת הדגים כדי לאסוף את הדגים שהכינו לנו לארוחת הערב.
אני עולה עם פול למסעדה. "אתה מבין הדגים כבר מתובלים. נשאר רק להכניס אותם לעשרים דקות לתנור. כתבתי לך על כל ארגז במה הם מתובלים. והכנתי גם שקית של לימונים חתוכים," אני שומע את הטבח נותן למיגל הוראות."
"הנה החתן שלנו," הוא קורא בשמחה וניגש לברך אותי.
פול ואני עוזרים למיגל לקחת את הארגזים לג'יפ. אני רוצה לשלם, אבל מיגל אומר שמריה כבר דאגה לתשלום.
"מזל שאד לא פה ולא שומע את זה," אני אומר לפול, "אני לא מאמין שהוא יכול היה לחשוב שהתחתנתי איתה מתוך אינטרס. כל אחד אחר רואה איזה אש גדולה יש בינינו כשאנחנו יחד, גם בתקופה שהיינו בנפרד."
"אל תצטער שסיפרת לו. עדיף כך שאמרת זאת בגלוי שלא יחשוב שיש לך מה להסתיר את זה. זה פשוט מדהים כמה הוא מקנא בך. אפשר לחשוב שהוא לא התחתן עם אישה עשירה, ואצלו אני לא בטוח שזה לא היה שיקול." אומר פול, "ואיך וויל פתאום מעלה את הסיפור של הלילה האומלל הזה שהוא הישקה אותה. אפשר לחשוב איזה סקס סוער היה ביניהם."
"אם יורשה לי," אומר מיגל, "מעבר לעובדה שהאחים שלך לא נראים אנשים מאושרים, הם מביטים בך בצרות עין. זה די מדהים בשל העובדה שאתה מנותק מהם לגמרי. אני מבין שהשארתם להם את החברה בניו יורק, אז על מה בדיוק הם מתלוננים? הם צריכים להעריך שויתרתם על חלקיכם למענם."
"אם כבר מדברים על החברה. מתי אתה מצטרף אלינו לחברה? אתה יודע שהתארגנו שוב לעבוד מאחוזת קרטייה.
אני מוכן להגיש לך כל עזרה שדרושה ברענון החומר ובהדרכה בקשר לחוקים החדשים. יש לנו ספריה מאד עשירה פה," אני אומר למיגל.
"אתה באמת רוצה שאצטרף?" הוא שואל וזיק של התרגשות בעיניו.
"ברור שכן," אני עונה לו, "אני בטוח שזה מה שרפאל היה רוצה."
אנחנו מתכננים תוכניות לעתיד והנסיעה עוברת בלי שנשים לב.
אנחנו מגיעים לאחוזת ברוקלין ואני נדהם לראות כמה הספיקו לעשות בה מאז שיצאנו הבוקר.
השערים מקושטים בפרחים, וכך לאורך כל שביל הגישה עד לבית.
המרפסת שינתה לגמרי את פניה והיא מעוטרת בבדים לבנים ופרחים.
"הטקס יערך כאן," אומרת מריה שעומדת בפתח הבית, "והסעודה תהיה באחוזת קרטייה."
"היכנתי לכם כיבוד קל לאחרי הטקס, לפני שכולם יתאספו לארוחת הערב החגיגית," היא מסבירה לי.
"הבאנו לך את הדגים. אני מבין שכבר שילמת עבורם," אני מוצא את ההזדמנות לדבר איתה.
"כריס, אני אומר זאת פעם אחת ויחידה. אל תדבר איתי יותר על כסף. אני יודעת שלא חסר לכם, אבל את זה אני משלמת, או אם לדייק סבא משלם. ניסית פעם להתווכח עם פייר?"
"האמת שכן. אני מבין אותך לגמרי. אם כך במה בכל זאת אני יכול לעזור?"
תערוך סיור באחוזה ותראה אם יש לך הערות, או בקשות. כשתסיים לך תבלה עם הורייך. אין עוד הרבה שעות עד שהטקס יתחיל."
אני עורך סיור קצר. אין לי ממש מה לאמר הכל נראה פשוט מדהים. הרבה יותר ממה שיכולתי לחלום שיהיה. אין ספק שמריה יודעת לארח ארועים כאלה.
אני חוזר לבית. סול חסרה לי בטרוף. כמה הייתי רוצה לערוך את כל ההכנות איתה. לראות את התגובות שלה למה שעורכים כאן לכבודה.
אני מוציא את הנייד ושולח לה הודעה.
?אוהב אותך אישתי היפה,
סופר את השעות.
היא עונה לי מייד.
?סופרת איתך.
היא מצרפת תמונה שלה כשהיא מאופרת ומסורקת, אבל מונעת ממני לראות את השמלה.
?את מהממת כרגיל
אני עונה לה ושולח תמונה שלי על רקע הכרמים לצד הבית עם לונדון לידי.
?אהובים שלי
היא מגיבה מייד.
אני נכנס הביתה ושומע את פול מדבר עם אבא. "אני לא רוצה לצער אותך אבא, אבל הייתי חייב לשתף אותך. זה ממש לא מובן לי. מה עוד הם רוצים ממנו? אף אחד לא היה עושה את מה שהוא עשה למען שלום המשפחה."
"לצערי צרות העין זה חלק מהאופי של אד. וויל משתרך אחריו, אין לו באמת דעה משלו. מה שמדהים שאף פעם לא הפלתי אותו לרעה. אתה יודע כמה אני קשור לכריס. אין זה פלא, שכן הוא מכולם בנוי כמוני ולכן אנחנו מבינים אחד את השני גם בלי מילים.
ועדיין, אין משהו שכריס קיבל ושאר הבנים שלי לא קיבלו. אם כבר, כריס היה זה שביקש הכי פחות. מגיל צעיר הוא הסתדר בכוחות עצמו. ואתה כשרצית משהו הרבה פעמים קיבלת את זה מכריס.
אפילו החתונה של כריס לא אני ממן בניגוד לחתונות של אד וויל, ואתה יודע כמה מפוארות הן היו."
"בין כריס לביני אין חשבון. אף פעם לא היה. ותדע שגם סול לא עושה חשבון איתי. להיפך, תמיד היא לוקחת גם אותי בחשבון. לא כל אישה הייתה מוכנה לקשר כזה הדוק. אתה יודע שיש לי פה יחידה משלי וגם בחמש מאות ועשרים?"
"סול באמת חלק מהמשפחה. מרגיש לי שהיא בת נוספת. לא כמו הגיסות המנופחות שלה," מתערבת אימא בשיחה.
ואז הם רואים שאני עומד ומקשיב.
"הייתי חייב לשחרר," אומר פול.
"כל השנים אני חיי עם התחרות הסמויה הבלתי מובנית הזאת. אנחנו כעת בקצה השני של היבשת. אם קשה להם, הם לא חייבים לחגוג איתי."
"הקטנות מתרגשות להיות נערות הפרחים של סול. היא קנתה להם מתנה שרשרת עם לב מזהב," אומרת אימא.
"סול לא באמת צריכה את כל השטויות האלה. היא עושה זאת מתוך כבוד למשפחה. שיחליטו מה הם רוצים. אני לא אתן לאיש להרוס לה את היום המיוחד הזה. גם לא לי."
"אתה צודק כריס, אין מה לדון בנושא הזה יותר," מסכם אבא את השיחה.
אני מעיף מבט לשעון. לא שמתי לב לזמן שרת. "בוא אחי," אומר לי פול, "הגיע הזמן להתלבש."
