?סנדרה
שלוש שנים מאוחר יותר
"יש לי פגישה עם ד"ר סמית'," אומרת לי מישהי שטרם פגשתי. אין ספק שהיא יפיפיה, ואני מתלבטת האם היא נערה או אישה.
"מה שמך?" אני שואלת ומביטה בה בסקרנות. אני מקווה בליבי שהיא מטופלת של אווה ולא של ליאו.
"אמילי," היא עונה לי.
אני מעיפה מבט ליומן הפגישות של אווה ולא מוצאת אותה. בדיוק מה שחששתי ממנו קרה. היא מוזמנת לפגישה עם ליאו.
לו היה הדבר תלוי בי, הייתי קובעת פגישות לליאו רק עם גברים., מין הטעם הפשוט שאני מאוהבת בו בסתר. הוא מצידו נחמד אלי, אך לא מעבר.
אני לא שולטת בעצמה ונאנחת. "תמתיני בבקשה. ד"ר ליאו סמית' אמור להגיע כל רגע."
"באמת?" היא אומרת מופתעת "חשבתי שאני נפגשת עם אישה."
היא מביטה בי רגע. "תודה," היא מוסיפה לבסוף.
?אמילי
אני מתיישבת על הספה חסרת סבלנות ומחפשת איך להעביר את הזמן.
כל כך הרבה אומץ היה דרוש לי כדי להודות שאני זקוקה לעזרה.
למרות שאני כאן אני לא בטוחה שיהיה לי האומץ לעשות זאת.
אני קמה ומתחילה להסתכל על התמונות שתלויות לאורך המסדרון. עיניי נמשכות לתמונה של אשה יפה המוציאה סוס מקרון נסיעה.
אני עוצמת עיניי. המראה הזה של הקרון נראה לי מוכר. אין זאת הפעם הראשונה שיש לי הבזקים מהעבר שאינני יודעת לפרש אותם.
אני רואה בית בשכונה שקטה, עצים גדולים בחזיתו, גינה מטופחת ובחניה חונה בצד קרון כזה.
"את רוכבת על סוסים?" אני שומעת קול נעים של אשה מאחוריי,.
אני מסתובבת אליה. "אני ד"ר אווה סמית'" היא מציגה את עצמה.
"יש משהו בתמונה הזו שמעלה לי הבזקים של משהו מוכר," אני אומרת לה בלי לחשוב.
אני שומעת צעדים מהירים במסדרון ורואה את מי שאני מניחה שהוא ד"ר סמית' איתו אני אמורה להיפגש. הוא נראה צעיר ממה שחשבתי.
הוא ניגש לסנדרה, מחליף איתה כמה מילים בשקט וניגש אליי.
מסתבר שהוא שמע את דבריי. "אני מציע שנכנס ונדבר על זה," הוא אומר לי.
הוא פותח בפניי את הדלת, נותן לי לעבור, נכנס אחרי וסוגר את הדלת.
פני הפוקר שלו מגלות דבר. אני מניחה שהוא נוהג איתי, כפי שהוא נוהג עם כל המטופלות שלו, לא משקיע הרבה להסתכל על חיצוניותן. הוא צודק, בסך הכל זה מפגש בין פסיכולוג למטופלת שלו.
הוא מצביע על הספה הצמודה אל הקיר.
אני פוסעת לעברה ומסתכלת על התמונה שתלויה מעליה. צילום אווירי של חוות הסוסים.
"מעולם לא רכבתי על סוסים, אבל התמונות האלה מעלות בי משהו שאיני יודעת לפרש אותו," אני אומרת לו מהורהרת.
"בואי נתחיל מזה שתספרי לי למה את פה," הוא אומר לי.
"אני פה כי אני רוצה להבין למשל מדוע הסוסים בתמונות מרגשים אותי כל כך."
"לא שאלתי לשמך," הוא אומר לה.
'הוא לא אמור לדעת עם מי הוא ניפגש?, עוברת בי המחשבה.
"אמילי לוינסטון," אני עונה לו.
?ליאו
יש משהו במבט שלה שמטריד אותי. היא לא נראית אבודה, להיפך היא מקרינה בטחון, אבל בעיניה יש עצב וגעגועים.
"למה את מתגעגעת?" אני שואל אותה. אין לה מושג שזו תגובה למה שראיתי בעיניה.
"אני לא יודעת. לכאורה יש לי הכל. משפחה שאוהבת אותי, סיימתי את לימודיי ואני עוסקת במקצוע שאני אוהבת," היא עונה לי ומתיישבת על הספה.
"ובמה את עוסקת?" אני שואל.
"אני מציירת ומעצבת תכשיטים," עונה אמילי, "העגילים האלה הם יצירה שלי."
"את מאד מוכשרת," אני עונה לה.
"חשבתי שאולי אם תהפנט אותי יפתרו לי קטעי חלומות הלא ברורים שיש לי," היא מבקשת.
"את זוכרת אותם?" אני שואל.
"אף לא אחד," היא עונה, "אני רק יודעת שאני מתעוררת לפעמים בבכי, לפעמים הסדינים ספוגים בזיעה."
"אז מה סוסים?" אני שוב מוביל אותה למקום שאני חושב שיש לו חלק מהפאזל הבלתי פתור שלה. "את אוהבת אותם? מפחדת מהם?" אני שואל.
היא מושכת בכתפיה. אין לה תשובה על כך.
"עצמי עיניים ודמייני סוס," אני מבקש ממנה, "מה את מרגישה?"
"אני מרגישה שאני רוצה לחבק אותו, ללטף לו את הפרווה. אני בטוחה שזה ישמח אותי.,."
התשובה שלה בהחלט מפתיעה אותי.
"מה תכניותיך להיום?" אני שואל.
"אין לי יותר תכניות. אני מניחה שאלך לקנות משהו לאכול" היא עונה לי תשובה סתמית.
"יש לי רעיון," אני אומר, "בואי נלך."
" סיימתי להיום," אני אומר לסנדרה המופתעת בשעה שאנחנו הולכים לכיוון דלת היציאה.
"זה היה מפגש מאד קצר, הכל בסדר?" שואלת סנדרה.
"השאלה שלך ממש לא לעניין," אני נוזף בה, "כן הכל בסדר. איפה אמא שלי?"
"ד"ר אווה יצאה לפני כמה דקות.," היא עונה לי לא מרוצה.
אנחנו יוצאים לכיוון החניה. "את עם רכב?" אני שואל אותה. היא נדה בראשה לשלילה.
אמנם היא הולכת איתי בלי לשאול שאלות אבל אני בטוח שהיא תוהה מה אני מתכנן. אני מחליט לא לשתף אותה. אני רוצה לראות את התגובה שלה כשתראה היכן היא.
"תבחרי לך דיסק, יש בתא הכפפות," אני אומר לה ויוצא במהירות מהחניה.
לפני שהיא פותחת את התא היא מעיפה מבט בג'יפ. הוא אמנם מאובזר כהלכה, אבל אינו מפואר בהגזמה. אני מנסה לחשוב מה עובר לה בראש.
"הקליטה כאן לא טובה ולכן אני מעדיף להקשיב לדיסקים כשאני נוהג," אני מסביר לה איך זה בשנת אלפיי עשרים ושתיים אני לא מחפש תחנת ברדיו.
הרוח החודרת מבעד לחלון בגג הרכב פורעת את תלתליה ונראה שהיא מתמכרת להרגשה הנעימה הזו. אחרי זמן מה היא מוציאה את הקופסה עם הדיסקים ומדפדפת ביניהם. "אוף, אני אוהבת את כולם. לא יודעת מה לבחור," היא אומרת.
"פשוט תשלפי אחד," אני אומר לה וכך היא עושה.
היא מכניסה את הדיסק, הצלילים ממלאים את הרכב,. היא מצטרפת בשירה ומתנועעת לקצב המוסיקה.
הנוף העירוני מתחלף במהרה לנוף כפרי ותוך פחות מחצי שעהנגלה למול עינינו השלט
ברוך בואכם
לחוות הסוסים המרפאים
אמילי כבר לא מסתירה את התרגשותה. "אני הולכת לחבק סוס!"
"סוסה אם לא אכפת לך," אני אומר לה ומחייך לראשונה למראה התלהבותה הילדותית מעט, "קוראים לה לידיה והיא זקוקה לחיבוק היום. היא עצובה כי אמה קוקה נפטרה לפני כמה ימים."
"מסכנה לידיה." היא אומרת בעצב.
אני מחנה את הג'יפ ליד האורוות והיא יוצאת בעקבותיי לפגוש את לידיה.
שעה ארוכה היא מבלה עם הסוסה, לומדת להבריש אותה, מוסיפה לה אוכל ובעיקר מלטפת אותה ולוחשת סודות לאזנה.
"הגיע הזמן ללכת," אני אומר והיא נפרדת מלידיה בחיבוק ארוך.
"שלום אמילי," אומרת לה אימא בשעה שאנחנו נכנסים למטבח דרך הדלת האחורית, "את נשארת איתנו לאכול."
"אני לא רוצה להפריע," אומרת אמילי בביישנות.
"כל מי שחברה של לידיה היא חברה שלנו. צפיתי בך מבעד לחלון. נראה לי ששמחת אותה. מה דעתך שקצת אחרי האוכל נצא לרכב? אני בטוחה שלידיה תשמח.."
"גם לי נראה אחרי כל הסודות שלחשת לה," אני אומר לה. עכשיו שאני לא בקליניקה אני מרגיש משוחרר יותר.
"סיפרתי לה שגם אני יתומה," היא מגלה לאימא.
"זה מסביר הרבה דברים," אני אומר לה.
"מה למשל?" היא שואלת אותי מופתעת.
"ניסיתי לפענח את המבט בעינייך," אני עונה לה, "מתי זה קרה?"
אמילי מסתכלת לתוך עיניי ומתחילה לבכות.
"אני לא יודעת בדיוק. סבא וסבתא לא מוכנים לדבר על זה. אני רק יודעת שהובאנו בסוף הקיץ אליהם ויותר לא שמענו מהם. אחרי כמה חודשים נודע לנו שהם נפטרו. אין לי מושג מה קרה."
"יש לך מושג מדוע הם הסתירו ממך את האמת?" אני שואל.
"אני יודעת שקרה משהו נורא," היא אומרת, "ושסבתא אסרה עליי לדבר על אבא."
?אווה
אני מקשיבה לשיחה, ופתאום אני מבינה מה שמטריד אותי מרגע שראיתי אותה. היה בה משהו כל כך מוכר שלא יכולתי לשים עליו את האצבע.
"בת כמה את?" אני שואלת.
"עשרים וארבע," עונה אמילי.
"את זוכרת את שם הורייך?" אני שואלת. יש לי הרגשה שאני יודעת את התשובה.
"מרי ומייק," היא עונה ותולה בי מבט.
"השם מילי נשמע לך מוכר?" אני שואלת.
"את מכירה אותי?" שואלת אמילי בלחש.
"אני מחפשת אחרייך ואחריי אחיך כבר עשור. פשוט נעלמתם," אני עונה לה.
"אחי," נאנחת אמילי, "הוא הסתבך בפלילים. סבתא אומרת שהוא בדיוק כמו אבא. בסוף הוא הרג את עצמו עם הסמים.."
?
??
חצי שנה אחרי
אני יושבת עם ליאו ליד השולחן הגדול במטבח. מילי, כך רוצה אמילי שיקראו לה שוב, עדיין ישנה בחדרו של ליאו. "אתה חושב שהיא כבר מספיק חזקה?" אני שואלת את ליאו לדעתו.
"אני מאד גאה בה בדרך שהיא מתמודדת עם הדברים. לפעמים יש עוד נפילות קטנות, מי כמונו מכירים את זה. אני לעולם לא אשכח את אבא. אני מתגעגע אליו מאד," הוא אומר.
אני מושיטה יד ומלטפת את ראשו. אמנם הוא כבר גבר אבל עדיין הילד שלי.
הוא מתעשת מייד. " אני מתכוון להציע לה נישואין. אני חושב ששנינו מוכנים ."
"אני מאושרת לשמוע, כשם שאני מאושרת לראות שהיא מתמודדת כל כך יפה," אני עונה לו.
"אז מה היום היום הגדול? אני בטוחה שתערוכת הציורים שלה תהיה הצלחה גדולה," אני אומרת לו. אני מאד מתרגשת בשבילה.
"תודה אמא שנתת לה לערוך אותה כאן בחווה. התמונות נראות נפלא על הקירות. כמעט יותר מידי מושלמות שאין לי חשק שמישהו יקנה אותן," אומר ליאו ואני רואה את האהבה שלו כלפיה בעיניו.
"יש לך ציירת צמודה משלך, ציורים לא יחסרו לך אהובי," אומרת מילי שנכנסת למטבח ונושקת לו על שפתיו.
היא מביטה על השולחן ורואה שכבר הכנו לנו לשתות ומוזגת כוס קפה, פורסת פרוסת עוגה וניגשת לחלון להשקיף על האורוות.
"לעולם לא אוכל לשבוע מהמראות האלה," היא אומרת ועיניה נודדות לעבר השדות. "כל כך שקט פה ועם זאת מלא חיים."
היא מסתובבת ופונה אליי. "את חושבת אווה שהוריי רואים אותי? שהם גאים בי?"
אני רוצה לומר לה שאני לא יכולה לענות, לא באמת הכרתי את אמה, בטח לא את אביה.
אני מבינה שעליי להניח בצד לרגע את תפקידי כפסיכולוגית ועונה לה מה שאומר לי ליבי. "אין לי ספק."
אני לוקחת אותה בידי ומובילה אותה לציור של אמה. "תראי את איך אמך מאושרת. לא חושבת שאי פעם הייתה כל כך מאושרת כמו ביום הזה."
"תמיד את יודעת לומר לי את המילים המרפאות. אני יודעת שזה בגלל הלב שלך, לא בגלל שלמדת שכך צריך לומר. אני רואה את זה גם בו, בליאו. הוא גבר מדהים. אני שמחה שהוא אינו רואה בי מטופלת שלו."
"הוא מעולם לא היה המטפל שלך. מאותו יום שהביא אותך לכאן, אחרי שראה אותך עם לידיה הוא ראה אותך בתור הבן אדם שאת ולכן התאהב בך.
הייתי רוצה לספר לך על הלילה הזה שאביו נפטר, אבל נעשה זאת אחר כך כיוון שיש לך אורחים. המבקרים הראשונים שלך בתערוכה כבר כאן, לכי קבלי את פניהם. זה היום שלך. תהני מכל רגע.."
השכנים אלה שסקרנים באים לראות את הציורים של מילי מוקדם, אבל אחריהם באים עוד רבים ולא רק מהכפר. הידיעה על התערוכה התפרסמה בכל האזור, גם הבנים פרסמו אותה ברשתות החברתיות והתוצאות ניכרות כעת על פני הקירות. העיגולים האדומים המודבקים על גבי התמונות מסמנים לעיני כל שהתמונות מכורות.
אני מסתובבת בין האורחים ורואה שמילי מגניבה מבטים לעבר התמונה של אמה . "היא כנראה מנהלת איתה שיחות בליבה," אני חושבת לעצמי.
בהחלטה של רגע אני לוקחת מדבקה אדומה ומדביקה אותה על מסגרת התמונה. ברגע שעיניה של מילי קולטת את המדבקה הן מתמלאות דמעות.
אני ממהרת אליה. "לא יכולתי לתת למישהו לקנות אותה, אז היא נשארת כאן." אני לוחשת לה.
התנועה הגדולה מעייפת אותנו. אנחנו לא רגילים לקהל כזה גדול ומשתוקקים שהשקט יחזור לחווה.
"אני מותשת," אומרת מילי, "בחיים לא היה לי יום מלא פעילות כזה."
?ליאו
"בואי נלך לטייל. אני בטוח שלידיה מתגעגעת אלייך. היא לא רגילה שאת לא לידה כל כך הרבה שעות," אני אומר לה.
מילי אוחזת בידי ומושכת אותי בחוסר סבלנות לבוא איתה. אנחנו נכנסים לאורווה ומילי עוזבת את ידי וממהרת לעברה של לידיה.
היא לוקחת איתה את המברשת וקצת פינוקים עבורה ונכנסת לתא.
אני נותן לה את הזמן. עומד עם ידיים בכיסים ומחכה. "אתה רציני?" היא שואלת בשעה שהיא יוצאת מהתא, כמעט שוכחת לסגור את הדלת.
"אני נראה לך אדם לא רציני?" אני עונה לה בשקט.
"אתה האדם הכי מדהים שאני מכירה. יש לך לב ענק ואני כל כך אוהבת אותך," היא אומרת וממהרת לחבק אותי.
"תשמע קטע מוזר. מישהו שם על דלת התא של לידיה בפנים שלט: התנשאי לי? יש לך מושג מי? שמעתי שזה בא עם טבעת ואני סקרנית כבר לראות מה הוא בחר בשבילי."
"אה זה," אני אומר ומושיט את ידי לכיס. "לזה את מתכוונת?"
"כן, כן, כן!" היא אומרת וקופצת עליי. "כלומר ה'כן' היה התשובה לשאלה, שיהיה ברור. והטבעת, היא מהממת."
מילי עונדת את הטבעת ורצה ללידיה. "הוא אוהב אותי! אמרתי לו שגם אני. תראי איזו טבעת יפה!"
אני רואה את אימא עומדת ומסתכלת על האורווה. אני יודע שהיא מחכה שמילי תחזור כבר. פעמים כה רבות התכוננה לרגע הזה, כך שיתפה אותי הבוקר, ואמרה שהיא מרגישה שהיא רחוקה מלהיות מוכנה.
"תראי!" קוראת מילי בשמחה בשעה שאנחנו נכנסים הביתה. "אמרתי לו כן! ברור שאמרתי. שכן."
"אני כל כך מאושרת," עונה לה אימא, אבל פניה מראות שעוברת עליה סערה גדולה.
"את עצובה?" שואלת אותה מילי. היא לא מבינה מה משדרות פניה של אימא.
"מה פתאום!" עונה לה אימא ומחבקת אותה.
"עלי לעשות משהו שציפיתי לו שנים רבות וכעת כשהרגע הגיע, אני לא כל כך מוכנה לו, כי בעצם אינני יודעת מה יקרה. יש לי משהו לספר לך, בוא שבי לידי. הייתי רוצה שגם אתה ליאו. אני זקוקה לך, וכך גם מילי."
שנינו מתיישבים לידה אוחזים ידיים. אני תוהה בליבי מה עומדת אימא לספר לנו. אני רואה שכך גם מרגישה מילי.
"אני הולכת לספר לך את סיפור חייך. אמנם מעטים הפרטים עליו שאני יודעת, אבל הם יותר ממה שסופר לך עד היום. עיקר הסיפור הוא דווקא בשעה האחרונה בחייהם."
אימא מניחה את החבילה שהיתה מוסתרת אצלה עשור. "אין לי מושג מה היא מכילה, אבל אני יודעת שהגיעה זמנה להמסר. אני גם יודעת מילי שאת חזקה מספיק כדי להתמודד עם תוכנה של החבילה.
"ובכן, הכל התחיל בצלצול פעמון באמצע הלילה…" מתחילה אימא את סיפורה.
???
את המילים האלה כתבתי בסיום כתיבת פרק ב'.
הסיפור 'הפיקדון' התחיל מרעיון של חבילה שמופקדת למשמרת ונפתחת אחרי ימים רבים על ידי מי שהיא מיועדת לה. לא הייתי בטוחה אלו סודות טמונים בה.
בעת שהתקרבתי לסיום הסיפור חשבתי לעצמי כמה שנים נדחסו לתוך הסיפור הזה, וכמה היה מתאים לו להיות סיפור ארוך הרבה יותר. זהו טבעו של סיפור קצר שהכל נדחס בו.
עם זאת לא רציתי לפתוח את החבילה. כי מי יודע , אולי יכתב לו פרק המשך….
ב.א.
?
קישור ל]פרק הקודם:
