בר אבידן -מאמינה באהבה

בתה של משרתת 22 – בשליחות האדון

בתה של משרתת מקשר

לילי

'למה הוא עושה לי את זה בדיוק כשעליי לצאת מחדר השינה שלו ולהראות לעיניי כולם?'

ברור לי שלא רק אימא עוקבת אחרי מה שקורה בינינו אלא העובדים כולם. רק שהם מתוך מניע אחר. הם בטוחים שהאווירה הנעימה היא בגללי.

״מצטער לילי יפה שלי לא יכולתי להתאפק. את יודעת כמה קשה לי הקירבה אלייך בלי שאוכל להביע את מה שאני מרגיש?

עוד אלמד אותך שלפעמים הרגש כל כך שוטף אותך שהדרך היחידה לתאר אותו זה באמצעות מגע שפתיים," הוא לוחש לי כשהוא מבחין במצוקה על פניי.

"אני מבינה ג'קסון. אני מתחילה להרגיש את מה שאתה אומר לי ולכן זה קשה עוד יותר, כי אני לא יודעת איך להסתיר את הסערה הגדולה שמשתוללת בתוכי ועדיין אין לי ברירה אלא להדק עוד יותר את המסכה על פניי."

"אני אמצא דרך להיות איתך לבד ולהראות לך מה אני מרגיש," העיניים שלו מביטות בי ברגש.

"אני מרגישה את הרגש שלך. העיניים שלך מספרות לי אותו," אני אומרת לו, "וכעת שהמסכה שוב על פניי עליי לצאת. אני אלך למטבח לתת הוראות לגבי הארוחות שלך ואחזור."

אני יורדת בפנים חתומות לעבר המטבח. רק כאשר אני נכנסת לתוכו אני מחייכת. "התגעגעתי אליכן," אני אומרת לבנות שעובדות במטבח.

"האדון מתאושש. הוא ביקש לנוח היום בחדרו כדי להתחזק ולכן אני מבקשת ממך מיס דונווי להכין את ארוחותיו בהתאם," אני אומרת.

"ומה איתך לילי את עובדת קשה מידי. את חייבת לישון קצת," אומרת מיס דונווי.

"נראה לך שלא ישנתי הלילה?" אני עונה לה. ברור לי למה היא מתכוונת אבל אני לא מתכוונת להקל עליה. עליי להיות חזקה.

"טוב," היא אומרת לאחר שתיקה ארוכה.

"באמת מיס דונווי, אל תאמרי לי שחשבת שבילית את הלילה ליד מיטתו של האדון. ברגע שהחום שלו ירד והוא נרדם חזרתי לחדרי לישון. את יכולה לשאול את אימי," אני אומרת לה כאילו לא נפגעתי מהמחשבה שלה.

"באמת לילי," היא עונה לי מבויישת כמי שנתפסה בקלקלתה, "אני מאמינה לך."

"בואו נכין עוגיות יחד. אני מזניחה אותכן מאז שהאדון חלה," אני אומרת ובכך גורמת למתח שהיה באוויר להתפוגג.

"איך את חושבת שאפשר לעבוד בבית כשאת אופה," אומרת  בלה שנכנסת למטבח בעקבות הריח.

"אם כך אני מבינה שאת רוצה שאפסיק," אני עונה לה ברצינות.

"זה אומר רק דבר אחד. שאני מחכה ששעת ארוחת הצהריים תגיע," היא אומרת לקול צחוקן של העבודות במטבח.

"מיס דונווי, את מוכנה להכין לי קנקן של תה צמחים. האדון מאד אהב את התה שהכנת אתמול." אני יודעת שאין לי ברירה אלא להחמיא לכולן היום כדי שלא יתעסקו באדון ובי.

אני מסיימת את האפייה, ממלאת צלחת גדושה. "גם לג'ורג' לא יזיק לערוך הפסקה," אני מסבירה להן. אני מניחה את הקנקן עם הכוסות על המגש, לצד העוגיות ועולה שוב במעלה המדרגות.

בדרכי לקומה השנייה אני פוגשת את אימא. "האדון נשאר היום לנוח בחדרו. ג'ורג' ואני נהיה איתו. מחר נחזור לעבודה הרגילה במשרד.

"אם כך תוכלי לעבור ולראות כמה מהשמלות שתפרתי?" היא שואלת.

"רק אביא לאדון את התה והעוגיות וארד אלייך,"  אני עונה וכך אני עושה.

אני נדהמת לראות את כמות השמלות שאימא הספיקה להכין. נראה שהיא משתוקקת לסיים כבר את שהותה באחוזה. אני מנסה להבין מה גרם לשינוי, אבל נמנעת מלשאול אותה.

"השמלות ממש מרהיבות ביופיין," אני קוראת בהתפעלות, "מעולם לא ראיתי שמלות שחורות כל כך יפות. את כל כך מוכשרת אימא."

היא מחייכת בהנאה. "ואלה בשבילך," היא אומרת ומניחה לפניי עוד שלוש שמלות.

"אימא זה יותר מידי. כבר תפרת לי שתיים." היא בהחלט הפתיעה אותי.

"ברור לי שהבדים האלה נבחרו עבורך. אף אחת מהעובדות האחרות לא רצתה אותן. כל אחת אמרה שאין לה להיכן ללבוש אותן.

הסברתי להן שהאדון לא מבין בשמלות והוא לקח מה שהוצע לו. "את ואני יודעות שזה לא נכון," היא אומרת.

"מה את רוצה ממני?" אני נאנחת.

"אני רוצה שתהיי מאושרת ילדה שלי. אם האדון שלך רואה אותך כפי שאת אין לי סיבה להתנגד לכך. אני מרגישה בליבי שהוא יעשה אותך מאושרת," היא אומרת.

"את לא חושבת שהוא רוצה אותי בגלל שאני חסרת ניסיון, וכאשר אתמסר לו הוא יחפש אחרת?" כואב לי לאמר את המילים האלה, בעיקר כשאינני מאמינה בהן.

"אני יודע איך נראה מבט של גבר שאוהב אישה. הוא אוהב אותך ילדה שלי. לו רצה לנצל אותך היה עושה זאת," היא אומרת.

"אני מבקשת שנפסיק לדבר עליו," אני אומרת מייד.

"את לא מבינה אותי לילי. אני מנסה לאמר לך שאני נותנת לך את ברכתי," היא עונה לי.

"את כל הזמן משנה את דעתך. אני כבר לא יודעת למה מדברייך להאמין." אני מרגישה שאני חייבת להראות לה שאני שמה לב לשינוי באופן שהיא מדברת אליי.

"הלילה כששבת לחדר לישון הבנתי שאני יכולה לסמוך עליו," היא אומרת לי, "ועכשיו תלכי אליו. אני בטוחה שהוא זקוק לך."

"את יודעת שג'ורג' איתו. הוא מרגיש הרבה יותר טוב וקם על רגליו," אני אומרת.

"ועדיין, מקומך כעת לצידו," היא עונה לי ולא מסבירה למה היא מתכוונת.

אני נפרדת ממנה ועולה לחדר השינה של האדון. אני מרגישה בגוף את הגעגוע אליו אבל עולה בצעדים מתונים. איש לא יראה כמה אני נחפזת ללכת אליו.

אני פותחת את הדלת לאט ונדהמת מהפעילות הרבה בחדר. אמנם היא מתנהלת בסדר מופתי אבל לא צפיתי למצוא כאן שלוש עובדות סביב מיטתו. ערימה של סדינים ושמיכות מונחת על הריצפה, והן עסוקות בהחלפת כלי המיטה.

אני עומדת המומה. 'איפה הוא?'

אני יודעת ששהיתי הרבה מעבר למה שציפיתי בחדר העבודה של אימא, אבל מה כבר קרה שהוא לא פה?

אני מרגישה שראשי מסתחרר. אני מסתכלת סביבי ולא רואה אותו בשום מקום.

אני ניגשת לעמוד ליד החלון ומביטה על הגן היפיפה שנישקף מחדרו של האדון. אני נלחמת בדמעותיי. אסור שיראו שאני בוכה.

בזווית עיני אני רואה את ג'ורג' שפוסע לעברי בצעדים גדולים. הוא נעמד מאחוריי.  "תרגעי לילי, הכל בסדר," הוא אומר לי בשקט, "הוא פה ליד שולחן העבודה שלו."   אני מסתובבת אליו. "ראיתי את הבהלה בעינייך," הוא מסביר לי.

"סיימתן? האדון צריך לנוח," מזרז ג'ורג את העובדות שתצאנה מהחדר.

רק אחרי שהן עוזבות הוא מצביע על המקום בו יושב האדון ששקוע בניסוח אגרת.

"גשי אליו לילי," אומר ג'ורג'.

רק אז האדון שם לב שאני שוב בחדר. הוא ממהר אליי. "מה קרה? למה את חיוורת לילי?" הוא שואל בדאגה.

"נכנסתי לחדר… כל כך נבהלתי…ראיתי את המיטה שלך ריקה והעובדות סביבה… לא ידעתי איפה אתה ג'קסון," אני מתקשה לדבר.

"תנעל את הדלת," הוא מורה לג'ורג', "וכמובן תשאר אתנו בחדר."

"לילי, אני גבר צעיר וחזק. ראית שהתגברתי על ההתקררות ללא תרופות. אני לא הולך לשום מקום. יש לי עוד הרבה חלומות להגשים לך," הוא אומר ומחבק אותי חזק.

אני מניחה את ראשי על חזהו ומקשיבה ללב שלו. הדופק שלו משתולל.

"תקשיבי ללב שלי. הוא שר לך את אהבתו. הוא אוחז בסנטרי ומחייך. "איזה שפתיים יפות יש לך," הוא לוחש.

אני עוצמת את עיניי, סופגת לתוכי את המילים שלו. גם הלב שלי משתולל כעת.

ואז אני מרגישה את שפתיו נוגעות קלות בשלי. אני פוקחת עיני מופתעת, ורואה שעיניו עצומות.

אצבעו משרטטת את תווי שפתיי, ושוב אני מרגישה את שפתיו נושקות לי, רק שהפעם הוא מעמיק את המפגש בין שפתינו ואני מרגישה שהוא מוצץ את שפתי התחתונה. "הייתי חייב לטעום," הוא אומר לי.

הוא מצמיד אותי חזק אליו ומבעיר את שפתיי בנשיקה סוערת שמשאירה אותי חסרת נשימה.

"אותך אני רוצה לטעום עד יומי האחרון לילי. אני אוהב אותך," הוא לוחש לאוזני, "ואת לילי אהובה?"

בתה של משרתת מקשר

ג'קסון

"ניסיתי לדמיין מה זאת אהבה. כבר הרבה שנים אני מנסה. טוב לא כל כך הרבה, אלא מיום שהבנתי שיש דבר כזה. אני מודה שלא יכולתי לדמיין שזאת הרגשה כל כך נפלאה," עונה לי לילי.

"אני מרגישה שאני מרחפת, שהגוף שלי סוער ורגוע באותו הזמן. זה נשמע לך הגיוני?" היא שותקת לרגע.

אתה כועס עליי שבכיתי? אני ילדה קטנה בעינייך?"

היא מדברת בשטף ובהתרגשות ואני מוקסם ממנה.

"אי אפשר באמת לתאר מהי אהבה אלא כשאתה מרגיש אותה בעצמך. אין באמת מילים שמדייקות את ההרגשה הזאת של ההתרגשות שאדם שהיה זר לך, שלא ידעת שהוא קיים בעולם, גורם לך פתאום להרגיש כל כך שלם.

יכולת לחיות חיים שלמים בלי לדעה שהחלק הכי משמעותי בחייך בעצם לא קיים בך. עבורי זאת את.

ולא לילי, למה שאכעס עלייך. זה רק מראה כמה אני חשוב לך, כמה דאגת לי כשלא ידעת מה קורה איתי," אני מסיים את דבריי.

"אין צורך עוד בדלת נעולה. כמה שהייתי רוצה שהרגע הזה יימשך, אני מבין שזה עדיין מוקדם. אני מודה לך שאיפשרת לנו את הרגעים האלה בינינו. אני מעריך את זה מאד," אני אומר לג'ורג'.

"אני מודה לך על האמון שאתה נותן בי," הוא עונה ונד בראשו לתודה, "אתה יודע שאני נאמן לך ללא עוררין."

"אני יודע ג'ורג' ידידי, אחרת לא היית מרשה לעצמי להיות כל כך חשוף בפנייך."

ג'ורג' מחניק חיוך. ברור לי שהמילה 'ידידי' היא האחראית לכך.

"מחר נסיים לילי ואני את ה'פרוייקט הגדול ' שיאפשר לנו לנהל את האחוזה באופן שוטף.

ממך אני מבקש שתתחיל לחשוב איזה צעדים שיש לדעתך לנקוט בניהול האחוזה כדי להקל על כולם, ולהכניס אווירה נעימה במקום.

אני מוכן להקשיב לכל בקשה. ברור שאאשר אותה רק אם תראה הגיונית בעיניי." הייתי חייב להוסיף את זה כדי שלא יווצר הרושם שהם יכולים לבקש כל העולה על רוחם.

אני ניגש לשולחן ולוקח את האיגרת בידי. "את האיגרת הזאת אני מבקש שתמסור באופן אישי ותמתין לתשובה.

תבקש מתומס שיסיע אותך לכתובת הרשומה על האיגרת. אני מבקש שתומס לא ידע את שמו של האדם לו אתה עומד למסור אותה."

אני שוב פונה ללילי. "הדברים התגלגלו הבוקר באופן שונה ממה שתכננתי. אני מרגיש שכוחותיי חוזרים אליי ועדיין מבקש להעביר את היום במנוחה.

תבקשי ממיס דונווי שתגיש לי את ארוחת הצהריים ואחריה אשכב לנוח. את רשאית לעשות היום כרצונך. אני אפגש איתך מחר בשעת ארוחת הבוקר."

אני מסמן לג'ורג' שהוא יכול לעזוב.

"אני חייב להתרחק קצת לילי. מאד קשה לי המרחק ממך, אי היכולת לגעת בך כרצוני. אני חושב שאחרי שהרגשת את שפתיי על שלך את יכולה להבין זאת," אני אומר לה בשקט ומושיט יד להסיט קווצת שיער מעינייה.

"אני לא אפסיק לחשוב עלייך," אני אומר אחרי שתיקה קצרה.

 "הלב שלי שלך," היא אומרת לי ואני לא מתאפק ונושק לה נשיקה מרפרפת על שפתיה, רגע לפני שהיא פונה לדלת.

"שלי לגמרי שלך," אני אומר לה בזמן שהיא כבר מחוץ לחדרי ועומדת לסגור אחרי את הדלת.

"תודה ג'קסון," היא לוחשת לי וסוגרת את הדלת בשקט.

אני עומד מול הדלת הסגורה, משתוקק לפתוח אותה וללכת אחריה. אני יודע שעליי להתאפק.

לא שיתפתי אותה בתוכנה של האגרת. היא שתקבע מתי אוכל סוף סוף להכריז על אהבתי כלפייה לעיני העולם כולו.

בתה של משרתת מקשר

ג'ורג'

אני ניגש לבקש מתומס שיסיע אותי. הוא איננו שואל מדוע, אלא שמח על ההזדמנות שניתנת לו לנסוע.

אני מוסר בידו את הכתובת ומסתיר בכיסי את מה שכתב האדון.

"אני מבין שהאדון חש בטוב," הוא מתחיל לפטפט איתי.

"עברנו איתו שעות מאד קשות. המזל הוא שהוא גבר צעיר וחזק, והוא התאושש מהר. הוא עדיין עובד מחדרו אבל מבין שעליו לנוח," אני מספר לתומס.

"שמעתי שמיס לילי הייתה לצידו כל הזמן. ראיתי שכעת היא יצאה סוף סוף," הוא מנסה לדלות מידע.

"מיס לילי ואני היינו יחד בחדרו של האדון, בלילה חל שיפור ניכר בהרגשתו ולילי הלכה לישון בחדרה, וגם אני אחריה." אני מרגיש צורך להגן על לילי. איש לא ידע מה אני יודע. הנאמנות שלי לאדון מוחלטת, בעיקר בגלל נדיבותו כלפיי, שלא כאביו שנהג להשפיל אותי מתי שרק יכול היה.

"שלא יתפרש מדבריי שאני מחטט בחייו. התכוונתי לאמר ששמעתי ששניכם טיפלתם בו במסירות," הוא אומר כשהוא מבין שטעה באופן שדיבר על האדון.

"אינני רוצה לדבר מאחורי הגב," אני אומר ואני רואה את תומס מזדקף בסקרנות, "אבל בהחלט ניתן לראות הבדל ניכר בין האדון לבין אביו."

"אני מסכים איתך שהוא אכן מתנהג באנושיות רבה כלפי כולנו," הוא אומר.

"אז למי אנחנו נוסעים?" הוא לא מתאפק ושואל.

אני מסיט את ראשי החוצה ומחניק חיוך. התערבתי ביני לבין עצמי כמה זמן יקח לו לשאול את השאלה הזאת.

"איזה דרך יפה. ממש תענוג לנסוע בין הכפרים בעונה זו של השנה," אני עונה לו לא לעניין, "סליחה, מה שאלת?"

"שאלתי למי אנחנו נוסעים?" הוא חוזר על השאלה.

"אין לי מושג," אני עונה, "נתבקשתי למסור את האיגרת ולהמתין לתשובה."

"ואין לך מושג מה תוכן האיגרת?" הוא מתפלא.

אני מראה לו את החותם של אדון האחוזה.  "אינך רומז שעלי להציץ באגרת שאיננה מיועדת לי," אני אומר.

"בטח שלא. חשבתי אולי האדון אמר משהו כשהוא מסר לך את האיגרת," הוא אומר מאוכזב.

"אמנם אני קרוב לאדון, אבל אין הוא משתף אותי בחייו," אני עונה. אין אני נוהג לשקר, אבל השקר הזה בא לי בקלות. שפתיי ישארו חתומות ולא משנה מה אדע.

"נראה לי שזה קשור לאישה. אולי האיגרת נועדה לאביה?" הוא מעלה השערה.

"מי יודע?" אני עונה, "אני בטוח שאם יהיה לאדון מה לספר לנו הוא יעשה כך ואין אנחנו צריכים לנחש מה תוכנה של איגרת זאת או אחרת."

אנחנו ממשיכים לנסוע ותומס ממשיך לפטט על נושאים שונים. אני מתעייף מהדיבורים שלו ללא הפסקה אבל מחייך מידיי פעם כדי לא להעליב אותו.

אנחנו מגיעים לעיר שאליה נשלחנו. השלט בצומת מפנה אותנו לעבר אזור של אחוזות גדולות שהמרחק ביניהם רב. אחת מהן בולטת בגודלה ואני תוהה אם זה היעד שלנו.

"עכשיו אני ממש סקרן לדעת מי האיש." שוב הוא לא מתאפק ואומר אחרי שהוא מוודא שאנחנו במקום הנכון.

הוא נכנס מבעד לשערי הברזל הפתוחים ונוסע לאורך שדרת עצים גבוהים.

אני לא יכול שלא להתפעל מהמקום המדהים הזה שמזכיר לי מאד את האחוזה שלנו, רק שהוא בנוי על גבעה.

תומס עוצר ליד המדרגות "הגעת," הוא אומר ומציץ לעבר מי שבא לקראתנו.

אני יוצא מהרכב, מיישר את בגדיי ומוציא את המעטפה מכיסי.

אני מחכה שתומס יתרחק ורק אז אני פונה למי שמקבל את פניי.

"אני בא בשליחותו של אדון אחוזת הריסון. נתבקשתי למסור את האיגרת ל..

לראשונה מאז שהגיעה לידי האגרת אני מעיף מבט על השם שכתוב עליה לידי הלורד.  כךכתוב עליה בלי ציון שמו.