מילה
אין ספק שרעש המסוקים והעלטה שעוטפת את העיר מעוררים חרדה בקרב תושבי העיר.
המילים של תיאו "ואם לא?" מהדהדים במוחי.
"תדמיין אותנו על חוף זהוב, תחת עצי דקל, שמש מפזזת על עורנו ולחש הגלים מסביבנו," אני אומרת לו.
"מילה, אני מעריך את מה שאת עושה אבל אל תשכחי מי אני."
"אני בהישרדות כעת תיאו. זה אומר שאסור לי לחשוב, ויותר מזה אסור לי להרגיש. אל תגרור אותי לשם. אני חייבת שהחושים שלי יהיו חדים כמו חיית טרף. אני לא הבן אדם שאתה מכיר ברגעים אלה. תניח לזה," אני עונה לו.
תיאו הוא הנקודה החלשה שלי בכל המבצע זה. אם הוא לא היה מרכז עולמי הייתי כעת ברחוב. כמה קשה לי לקיים את הבטחתי לו ולפקד על הכל מרחוק. אלה החיילים שלי שמסכנים כעת את עצמם.
ההיגיון אומר לי שאני צריכה להישאר מרחוק כדי לפקד על הכל, לתת הוראות למקרה של שינוי בתוכניות. הלב שלי כעת פתוח, וקשה לי שלא להשתמש בו.
'אז אני אמור לשבת פשוט בשקט,' הוא ממלמל לעצמו. אין ספק שהוא לא רגיל לנהל דברים רחוק ממקום התרחשותם.
המקום שלו קשה משלי כיוון שאיננו שייך יותר ליחידה שלו ועדיין לא בקיא בניהול העטלפים במבצע כזה גדול.
ואז קורה מה שחששתי מכל שיקרה.
אחד המסוקים מתקרב לבנין, מתמקם מול דירתו של תיאו.
'הוא יושב על הדירה שלי,' ממלמל תיאו.
הוא יורה יריה אחת על אדן החלון ורסיסיו של הטלפון האדום מתפזרים לכל עבר.
"רצית לדעת מה קורה אם לא? הנה התשובה שלך. אני חייבת לצאת. הייתי מעדיפה שתישאר פה, אבל ההחלטה בידיך," אני אומרת לו.
"את מזלזלת בי," הוא אומר לי בקור.
"תיקח את המילים שלך חזרה מייד . אני מוכנה להקריב את חיי למענך," אני עונה לו נעלבת, ומתלבשת מהר. הפעם אני לא לבושה במדים השחורים הרגילים, אלא בחליפה ממוגנת.
"אם תחליט לצאת תלבש את המדים האלה," אני אומרת ומניחה לידו גם קופסה של תחמושת.
"אם את יוצאת בלעדי אין לך לאן לחזור," הוא אומר לי.
"תיאו! האם טעיתי כל הדרך לגביך?" אני עונה לו המומה, "אני לא אתן לך לגעת ברגש שלי כעת, אלא אם כן החלטת לחסל אותי. אז פשוט תירה בי כעת," אני אומרת ופותחת את חליפת המגן שלי.
"אני חושש לך את לא מבינה?" הוא אומר קול שבור.
"מישהו מחיילי שמהווים את חוט החנית נפגע ואולי נהרג, אין לי אפשרות לבזבז זמן. בבקשה שזה לא יהיה שון," אני אומרת את פחדיי בקול.
אני עוזבת את המקום מבלי להביט לאחור. אני יורדת בריצה את חדר המדרגות, מדלגת בקלילות על המעקה מצד לצד. אני מרגישה את עיניו של תיאו נעוצות בי.
האיש שאני הכי אוהבת נשאר מאחור ואולי לא אראה אותו עוד לעולם גם אם הכל יסתיים בשלום.
הכאב שמפלח לי את החזה זה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לשחרר את חיית הפרא שכלואה בי.
אני מרגישה את הציפורניים שלי מתארכות, את השערות על גבי סומרות, את הלב שלי מזריק אדרנלין רגע לפני שאני מתנפלת על טרפי.
אין לי ברירה כעת. האות שניתן לי כופה עליי להפעיל את השבב שלי, מה שיכול לחשוף אותי.
אני מעבירה את השידור לתחנה המקודדת.
"שון," נאמר לי מילה אחת שגורמת לי לשכוח מקיומי כמילה ולדהור קדימה.
אני מזהה אופנוע של היחידה. הוא מזוהה כשון, אבל אני יודעת שזה איננו הוא. אני עומדת ומחכה שיעצור לידי. ברגע שהוא נעצר אני קופצת עליו מנחיתה עליו מכה בראש. הוא נופל עם האופנוע עליו על המדרכה. אני מורידה מעליו במשיכה אחת את המסיכה.
בן זונה! אני צורחת עליו ומפשיטה אותו מהמדים של שון.
"תאתרו לי אותו," אני מקמצת במילים.
אני מקבלת מפה של מקום המצאו של שון, עולה על האופנוע שנחבל מעט מהמכה. הרוסי שוכב מחוסר הכרה. אין סיכוי שיתאושש בקרוב. אני בודקת מה יש בתא המטען ומוצאת בדיוק את מה שאני מחפשת. אני מרכיבה את חלקי הרובה בזריזות וסוחטת את הגז עד הסוף.
תוך כדי אני מצלצלת לשירותי ההצלה של היחידה שיגיעו למקום.
"מלכודת!" צועק אליי שון בשארית כוחו.
"אני לא טיפשה," אני עונה לו, שולפת את הרובה המוסתר ויורה צרורות של גז לכל עבר.
קולות של שיעול כבד של אנשים שמתקשים לנשום נשמעים מכל עבר בזמן. אני מודה על כך שגם שון וגם אני מוגנים מפני הגז המסוכן הזה.
האמבולנס נעצר בחריקה. "רק אותו," אני אומרת, "את השאר שיאספו שומרי החוק."
אני עולה על האופנוע וחומקת משם. ברור לי שעכשיו אני המטרה הבאה.
תיאו
אני מגיע למטה של ג'ון. אני מכיר אותו כבר מספיק ויודע שהוא לא באמת נסע הביתה. היצר האבהי שלו גובר והוא יודע שמילה עלולה להצטרף למלחמה.
"אני למפקד," אני אומר לקצינה התורנית ומשאיר את פניי מכוסות.
"הוא מחכה לך במשרד," היא אומרת לי. ברור לי שהוא מצפה לי.
הדלת בחדרו פתוחה מעט והוא עומד סמוך לחלון וצופה בעיר שתחתיו.
"ניסיתי לעצור אותה," אני אומר לו אחרי שתיקה ארוכה. "איימתי עליה שלא יהיה לה לאן לחזור. זה לא עזר."
"היא הבת שלי אתה לא מבין?" הוא עונה לי בקול שבור, "לא היה לך סיכוי לעצור אותה. כל מה שקורה בעיר כעת זה תכנון מדוייק שלה."
"מה קורה עם שון?" אני שואל.
"אני בסדר," אני שומע את קולו של שון שעומד מולי בג'ינס וחולצת מיזע. הוא נראה פצוע אבל לפחות הוא עדיין עומד על רגליו
"מה איתה?" אני שואל ומסתיר את הפחד שמקנן בי.
"היא האישה הכי חכמה והכי אמיצה שאני מכיר," הוא אומר ודמעות בעיניו.
"דבר שון. איפה היא??" אני שואל והפחד אוחז בי.
"אי שם דוהרת על האופנוע שלי," הוא עונה, "הם ידעו מי אני. אחרת אין הסבר למה הכניסו דווקא אותי למלכודת."
"תורידו את כל הטייסים מהאוויר," מבקש ג'ון אני רוצה שתעלו חדשים ואני רוצה את השמות של כל מי שהיה באוויר. אל תתנו לאיש מטייסי המסוקים לעזוב. הבוגדים נמצאים ביניהם."
"שון, סע עם תיאו.. רגע חכה," אומר ג'ון.
"תביאו לי את איוב ואת איזבל. כל אחד מהם בנפרד ותדאגו שאין קשר ביניהם."
"תיאו, אני מבקש שהמחסנית שלך תהיה מלאה, והיד מוכנה לשלוף את האקדח."
שון יוצא מהחדר ואני מנצל את ההזדמנות לדבר שוב עם ג'ון ביחידות.
"אני אענה לך," אומר ג'ון, "מילה מבינה מה קורה. יש לה יכולת ניתוח מדהימה. אתה יודע שאני אביה והמצב הזה גורם לי לא לנשום. אני מנותק רגש כעת ולא רוצה לחשוב על כך שהיא מסכנת את חייה למענך כעת ולמען חבריה.
אני אסכן אותה אם אאתר אותה. היא יודעת מה היא עושה ולא נותר לי אלא לסמוך עליה."
"ממש הרגעת אותי," אני רוטן, "תרשה לי צאת לשטח."
"אתה קצין חקירות מהמעולים שהכרתי. אתה לא איש שטח כמוה. אני צריך אותך פה, גם לחקירות של הטייסים וגם בו נודה שאני זקוק לך."
מראה פניה של מילה בזמן שעמדה לצאת, כשניתקה את עצמה לגמרי מרגש ונראתה כמו פנתרה שעומדת לזנק על טרפה, מאפס אותי מייד. שם גם אני צריך להיות למענה. עכשיו זו גם המלחמה שלי על האישה שאני אוהב.
דקות ארוכות יש שקט מעלינו. מסוק אחד אחרי השני מורחק מהמקום.
"המסוקים החדשים בדרך מכמה בסיסים. כולם של טייסים שלא יודעים מה קורה והם יסיירו בשמים בלי לדעת מול מה הם עומדים. אין עליהם מכשירי זיהוי של העטלפים," מסביר לי ג'ון.
כל אחד שיכנס לעיר יעבור סריקת מכ"ם לראות אם יש עליו מכשירים חריגים.
אני עומד ליד החלון וצופה במי ההדסון השקטים. 'איזה שלווה זורמת בו,' אני חושב לעצמי, 'כמה היא מנוגדת למה שמתרחש מתחת לפני השטח.'
מספר טייסים מגיעים לחדר החקירות ואני מוזמן לצפות מרחוק בחקירות. בינתיים אין ביניהם משהו שמעורר חשד.
"בוא איתי," לוחש לי להפתעתי שון ומוביל אותי חזרה לחדרו של ג'ון שממתין לנו בפנים מתוחות.
הוא מוציא את האוזנייה מאוזנו ופותח את מכשיר הקשר, לאחר שהוא מוודא היטב שהחדר נעול.
"אני שונאת בוגדים!" נשמע קולה של מילה על רקע טרטור המסוק, "תתכונן להיפגש עם בוראך מאדר פאקר!" היא צועקת.
פיצוץ אדיר נשמע בשמים כתוצאה מהתנגשות בין שני מסוקים, והאוויר מתמלא במופע פירוטכני של שברי מסוק שמתפזר לאלפי חתיכות לתוך נהר ההדסון.
אני לא נושם. מילה מנותקת קשר. רגליי לא נושאות אותי ואני נאלץ להתיישב.
'אני מרגיש שהיא חיה,' ממלמל ג'ון.
בינתיים אנחנו נקראים בדחיפות לחדר חקירות. אחד הטייסים השתלט על אחד החוקרים ועומד לירות בו.
אני שולף את האקדח שלי, אבל החוקר שהעמיד פנים שהוא נכנע מפתיע ומעיף מידו את האקדח, מכופף את זרועו ומצמיד אותו לשולחן. "אני שונא בוגדים מאד פאקר!" הוא מסנן לעברו.
אני משפשף לרגע את עיניי לראות שזאת לא מילה.
אני חוזר בקושי לחדרו של ג'ון וצונח על הכיסא מולו.
"תפתח שוב את הקשר," מורה ג'ון לשון. רעש מונוטוני של טרטור המדחף של המסוק נשמע מהקשר.
"יש רק דין אחד למי שבוגד בחבריו," שוב נשמע קולה של מילה. אני כבר מבין שזאת הקלטה, ועדיין קשה לי לשמוע אותה.
הפעם מתרחש קרב יריות בין שלושה מסוקים והפגיעות הישירות גורמות לכדור אש גדול להאיר את השמים.
אף פעם לא שמתי לב כמה שקט יכול להכאיב. אני מרגיש שקור עוטף אותי. אני עוצם את עיניי ומניח יד על ליבי. אני מרגיש את פעימות ליבה של מילה בתוכי.
'תחזרי אליי אהובה שלי,' אני מבקש ממנה בלחישה.
יללות של סירנות האמבולנסים מנסרות את השקט. אחד אחרי השני הם עוברים ליד המטה ביללות. 'כמה אמבולמסים יש בעיר הזאת?' אני חושב לעצמי.
שון עומד מול החלון ומבטו מהופנט למים. הוא מסתובב אליי ועיניו מלאות דמעות.
"זה נגמר," אומר ג'ון, "יחידת העטלפים תחדל מלהתקיים." אני לא מבין מה גורם לו לאמר זאת, אבל מהנהן מולו בראשי.
"אני רק רוצה את מילה," אני עונה לו.
"גם אני," הוא עונה בליאות, "אני כל כך עייף."
נקישה נשמעת על הדלת. "הכנס," אומר ג'ון ומזדקף על כסאו.
אני רוצה ליידע אותך שיש בקשה לביקור אצל ה…אסיר המיוחד.
"תודה," אומר ג'ון ושלושתינו מזנקים.
"עכשיו תגיד לי אתה. מה אתה רוצה שאעשה?" אני שומע את קולה של מילה ונחנק מהתרגשות.
היא מדברת קצת לאט, קולה צרוד, והמדים שלה מוכתמים בדם ואי אפשר לדעת מה מקורו.
"את מבינה," היא מסתובבת לאחור ורק אז אני קולט שעומדת צמוד לקיר אישה אזוקה בכל יד לשוטר אחר.
"אני עדיין צעירה. סוף סוף יש גבר שאוהב אותי אהבת אמת. בגללך והשטויות שעשית נהרגו הלילה אנשים חפים מפשע. אנשים שיש להם אבא ואימא, אישה וילדים.
גם אני הייתי קרובה מאד להיות ביניהם.
אם יש דבר שאין בעיניי מילה עליו הוא בגידה. בגידה בבן זוג, בגידה בחברים, בגידה במולדת. כל אחד מהם דינו עונש מוות. את עונה על כל ההגדרות האלה.
מילה פותחת מעט את המדים שלה ושולפת את האקדח. היד שלה יציבה. "תהיי במקומי. מה היית עושה כעת?"
"תירי," היא עונה לה במבטא רוסי כבד.
"שנים לא מעטות אני מתאמנת בירי במטווחים. מעולם לא יריתי על גופו של אדם. לא כי לא היו לי הזדמנויות, לא כי לא סופקו לי סיבות. אלא כי אני טובה מכם.
מה יהיה גורלו של הסנטור אני לא אתן לך את הסיפוק לדעת," היא אומרת ומלטפת את האקדח לאורכו.
אומרים שברומא עליך להתנהג כרומאי, עם רוסייה התנהג כרוסי. את כבר מבינה מה זה אומר."
היא מסמנת משהו בראשה ואני רואה עוד עטלף שעמד בחושך מול תאו של הסנטור.
"ארזנו תיק בשבילך. לאן שאת נוסעת לא תצטרכי הרבה. את הבגדים יספקו לך ולנז'רי, אני לא בטוחה שיהיה לך זמן ללבוש אותם כיוון ש… קחו אותה מכאן. המסוק מחכה לה. תתחילי להתפלל שהטייס הוא לא אחד מחברייך, כי על זה אין לי שליטה."
"בת זונה! את לא הצלחת להבין מי אני," היא יורה לעברה.
"ואם אומר לך שאת ג'ניפר סטון ואת מתחזה כבר שנים לרוסייה? את רוצה שאספר לך כל מה שאני יודעת עלייך ג'ניפר? את חושבת שהרוסים לא יודעים זאת?"
"בבקשה אל תשלחי אותי לרוסיה, אני אספר לך הכל," היא אומרת בשקט.
"אני אעשה איתך חסד," אומרת מילה. "תוציאו אותו ותנו לה לבלות בסוויטה. ואני מבקשת שמירה סביב לשעון."
"אתה חופשי ללכת, יהיה שמך אשר יהיה," אומרת לו מילה, "למרות שאתה יודע שאני יודעת את כולם. ניקינו הלילה את העיר. אני מאמינה שאיש לא ירדוף אחריך יותר. אני מזהירה אותך להתרחק מילדות. על זה לא אסלח לך."
מילה יוצא מהמתחם, מתעלמת מנוכחותינו. עיניה מכוסות ואינני יכול לראות מה עובר עליה. להפתעתי היא מסתובבת פתאום לעברי.
"אני זקוקה לטיפול," היא לוחשת. אני מושיט ידי לתפוס אותה, היא מתעלפת בזרועותיי.
מילה
אני בין ערות לעלפון.
אני מרגישה את חום גופו של תיאו שנושא אותי.
״תזניקו מסוק,״ מישהו צועק.
״אף אחד לא מוציא אותה מפה,״ אני שומעת את קולו של תיאו.
״המפקד היא לא במצב טוב,״ אומר מישהו.
״תעשו מה שקפטן או׳הרה מורה לכם. הוא עומד להיות בעלה. תהיה בטוח שהוא רוצה לראות אותה עומדת על רגליה,״ אומר אבא.
אני מנסה לדבר אבל קולי לא נשמעת.
״למה אתה מחכה? תזעיק לכאן את הפרמדיקים. חבל על כל רגע,״ אומר אבא.
אני מרגישה שמניחים אותי על מזרון קשה. תיאו לא עוזב לי את היד.
״אני צריך שמישהו מהמשפחה יחתום למקרה שנצטרך לנתח,״ אני שומעת.
״אני אחתום,״ אומר אבא, ״מילה היא הבת שלי.״
שקט גדול משתרר במקום. אני נאבקת לפתוח את עיניי. ידו של תיאו אוחזת בי ואצבעו מלטף אותי כל הזמן.
״אני אהיה בסדר,״ אני אומרת כמעט בלי קול ומנסה לחייך.
״את יכולה לאמר לי את שמך?״ שואל אותי גבר במידי רופא.
״אני אמיליה קנדי וייד. בקרוב אהיה אמיליה או׳הרה.״
קשה לי לדבר.
״איך נפצעת?״ הוא שואל.
״על השאלה הזאת אני לא יכולת לענות לך,״ אני מביטה על תיאו ומחייכת, ״נכון אהוב שלי.״
״אני מבקש מכולם להתפנות מהחדר,״ אומר הרופא, ״רק בעלה ואביה רשאים להישאר.״
