אני מודה שהראש שלי
היה בעננים.
או אם לאמר את האמת,
המחשבות שלי עסקו בו.
החברות הטובות שלי טרחו
לספר לי עליו
בדיוק כשעמדתי לצאת הביתה
מיום עבודה עמוס.
המבט בעיניהן היה מרושע,
מין לעג כזה.
אפשר לחשוב שהן
טובות ממנו.
"הוא לא מעניין אותי,"
אמרתי להן בקור.
העובדה שנפרדתי ממנו
לא הופכת אותו לאיש רע,
או מישהו שיש
לעשות ממנו צחוק.
היא רק אומרת שלי
הוא לא התאים.
אני מנסה להיזכר
מה בכלל ראיתי בו
ולא מצליחה.
אני שמחה
שלא משכתי את זה הרבה זמן
רק כדי שלא אהיה לבד.
לפעמים זה עצוב
כשאת רוצה לחלוק משהו
עם מישהו
וכולם סביבך עסוקים בשלהם,
אבל זה עדיין לא סיבה
להיות בזוגיות לא נכונה.
במקום ללכת הביתה
החלטתי לטייל קצת ברגל,
לנשום אוויר,
לנקות את הראש מהעבודה.
חיברתי את האוזניות לנייד,
לחצתי על הנגן,
אפילו לא בחרתי שיר,
נתתי למוסיקה להתנגן
באופן אקראי.
חלפתי על פני בית הקפה
האהוב עליי
ולמרות הריח של הקפה הטרי
שנישא באוויר
המהול בריח המתקתק
של המאפים הטריים,
לא התפתיתי
והמשכתי ללכת לכיוון הים.
נשענתי על המעקה
ובהיתי בו.
הגלים תפסו תנופה
והתחרו ביניהם
מי יגיע ראשון לחוף
וחזרה למעמקי הים.
כל כך רציתי להיות כמוהם.
מצאתי עצמי מחייכת אליהם,
מנהלת שיח דמיוני איתם.
הרוח התחזקה.
כיוון שלבשתי רק סוודר דק,
נאלצתי להיפרד מהים.
"אני רוצה ממך עוד,"
שמעתי קול עמוק וחם
מאחוריי.
קפצתי בבהלה
והבטתי בגבר הזר.
הוא עמד קרוב אליי
ולהפתעתי
הניח עליי את המעיל שלו.
"את רועדת מקור,"
אמר
אולי כדי להסביר את
המעשה שלו.
"מה דעתך שנלך להתחמם
עם כוס קפה?
"יש כאן בית קפה קטן ואינטימי.
הקפה שלהם מעולה
והעוגות להתעלף,"
הוא הצביע בידו על בית הקפה
'שלי.'
עדיין חששתי.
גבר זר, רוצה עוד ממני…
המבט בעיניי
כנראה הסגיר את מה שחשבתי.
הוא שלף את המצלמה שלו.
"תראי איזה יפה את,"
הוא הראה לי סידרה של תמונות
שצילם.
הזעפתי פניי מולו.
"באיזו זכות צילמת אותי?!"
סיננתי.
"קחי תסתכלי בתמונות."
הוא הגיש לי את המצלמה שלו.
לא יכולתי להתאפק
והסתכלתי.
חיוך גדול התפשט על פניי.
את הים הוא צילם,
אני רק קישטתי פינה קטנה
ממנו.
"באתי לתפוס את הים בסערתו,"
הוא הסביר לי.
"לא,"
עניתי לו,
"באת לתפוס לי
את הים
ולשמור אותו למזכרת."
בר