אין לי צורך במילים.
הרי בתוך כל הסערות
הן נטרפות.
המילים מתפרקות
לאותיות,
ומתקשות לחזור למקום.
ואתה שיודע,
אוחז בידי
בין ידיך המגוננות,
מניח את ראשי
על לוח ליבך.
“תקשיבי,”
אתה לוחש לי,
“שם נמצאות כל התשובות.”
אני עוצמת עיניי,
מקשיבה למנגינת ליבך.
מול עיניי
כמו…
ישנם כל מיני סופים.
יש כאלה שהדלת בהם
נטרקת בחוזקה.
הדיה מהדהדים
כמו הד בהרים,
וציריה
צורחים באזניך.
יש דלתות שנסגרות
בשקט,
בחרדת קודש,
כאילו אינך רוצה להעיר
איש מתרדמתו.
יש דלתות מסתובבות,
שאת עומדת משתהה
איך הגעת לצד השני.
וישנן דלתות,
שאת עוברת בעדן,
ורק…
מידי לילה
היא מלקטת מילים
מיער האותיות
שיתאימו בשבילו.
היא לא מצפה שיסמן
לייק או לב אוהב,
אלא מצפה
שייתן לה לגעת בליבו.
היום זו היא
שמשתקפת בעיניו.
רועדת קמעה,
חוששת ממה שיאמר.
והוא כמראה לה,
ועם זאת כל כך חזק
בשבילה.
בר
נשיקות קטנות
לאורך צווארך,
לכאורה מחווה רגעי
של איבוד חושים.
ובכל זאת זה
שמנקד לך
את הלב
בפרחים.
ב.א.
לפעמים,
הדיבור הוא בלתי נמנע
כי קורים דברים
וצריך לדבר.
לפעמים,
מתאפשרת שתיקה.
כשאני לידך
ידי מרפרפת על שלך
ידך נוגעת בי בהיסח הדעת.
רק הלב מדבר.
שלי מול שלך,
שלך מול שלי.
והשתיקה יפה לנו.
בר
