תיאו
אמנם קבענו עם ג'ון שנאכל משהו אבל אני מחליט בכל זאת לקחת את מילה למסעדת הדגים של אלברט.
אנחנו נכנסים לחניה מול המסעדה ואני רואה שמילה מחייכת חיוך גדול. "איך ידעת?" היא שואלת.
"ידעתי מה מתוקה?" אני שואל ומקמט את מצחי.
"זאת המסעדה האהובה על אבא שלי ועליי. הוא לקח אותי לא פעם לסעוד איתו ועם מייסון כאן," היא משתפת אותי.
לפני שאנחנו נכנסים למסעדה אני אוחז בידה ולוקח אותה לטיול לאורך הרציף.
"אני מאד אוהב ספורט אתגרי, אוהב את הרגשת האדרנלין שמשתולל בדמי. את יכולה למצוא אותי משתולל עם אופנוע ים, גולש על גלשן, מרחף באוויר אחרי סירת מרוץ, וכמובן גם נוהג בה. הוצאתי רשיון על כל כלי רכב ימי ויבשתי כמעט ."
"אני מבינה אותך לגמרי, אבל מבקשת שעכשיו תשמור על עצמך למעני," היא אומרת לי והלב שלי מתמלא אהבה אליה.
"עוד לא הבנת שאת נמצאת בכל מה שאני עושה?" אני אומר, מקיף אותה בזרועותיי ומצמיד אותה חזק אליי.
אני אוהב לנשום את ריח השמפו משערה, את הבושם שהיא מתיזה על גופה, את העור שלה. אני תמיד נדהם לגלות כמה הגוף שלה לא סופג ריחות והיא תמיד מרגישה לי רעננה.
מזג האוויר משתנה ורוח מתחילה לנשוב מהמים. קבוצה של שחפים לבנים נעמדת על המעקה ומתבוננת בנו בסקרנות משל היינו מוצג מוזיאני נדיר. ואז כאילו ניתנה להם האות. הם חגים מעלינו, משיקים בכנפיהם ושרים בקולם הצווחני.
"בואי נחזור," אני אומר לה ומוביל אותה לתוך המסעדה.
"איזה אורחים. ולא רק אחד אלא שניכם," אומר אלברט שניגש לקבל את פנינו מייד כשאנחנו נכנסים.
"תתקשר לאבא שלי ותזמין אותו שיבוא. תאמר לו שהדייט שלו כבר כאן," היא מבקשת מאלברט.
"אני מניחה שיקח לו לפחות חצי שעה להגיע," היא אומרת לי, "כך שיהיה לנו גם זמן להיות לבד."
"אני שמח לשמוע שהדייט של אבא שלך כבר פה," הוא עונה לה בחיוך ומתקשר מייד.
"אז הוא יודע," אני אומר לה ובעצם מבקש הסבר.
"כיוון שלא ידעתי שג'ון אבי , מעולם לא קישרתי דברים שנאמרו בין אלברט לאבא שלי. היום פתאום הבנתי שאלברט ידע כל הזמן שהוא אבי," היא עונה לי.
היא בוחרת להתיישב במקום שאפשר לראות ממנו את האופנוע. אני רואה שהיא מקישה בשתי אצבעות על ידה במקום בו היא מושתלת.
"רק דיווחתי היכן אנחנו. רצוי שלא נהיה פה לבד כששלושתינו נפגשים. אתה יכול להמשיך לדבר כי לא השארתי את השבב פתוח."
"שנזמין קפה?" אני שואל אותה.
"רעיון מעולה. אני לא זוכרת מתי שתינו או אכלנו. אני ממש מזניחה אותך," היא אומרת.
"בואי נחשוב מה באמת עשית היום ששכחת ממני לגמרי," אני עונה לה בקול רציני.
אנחנו לוגמים בנחת מהקפה. מין רגעים קסומים של ביחד, יד נוגעת ביד ואפס עשייה.
כעבור דקות אחדות אני רואה אופנוען חונה מרחוק. ג'ון מגיע חצי שעה בדיוק אחריו. האופנוען מסמן לו שהוא נוכח בנגיעת ראש קלה, מעין הצדעה נסתרת, ג'ון עונה לו בהנדת ראש כמעט בלתי נראית ונבלע בתוך המסעדה.
"אני לא יכול להסביר לכם כמה שקט מעניק לי המקום הזה," אומר אבא שמתיישב לידנו.
משום מקום מופיע אלברט עם צלחת ענקית עמוסה בכל טוב. הריח של הטיגון העדין מעורר מייד את בלוטות הטעם ואנחנו מתחילים לאכול.
"נראה שכולנו היינו מורעבים," אומר ג'ון שמביט בצלחת הכמעט ריקה זמן לא רב לאחר מכן.
"השקט שלפני הסערה," אומרת מילה ומחזירה אותנו באחת למציאות.
כל הזמן אני לומד עוד חלק ממנה. עכשיו אני מבין שמה שנראה לי כשקט היה התכנסות של מילה בתוך עולמה, כהתכנסות של צייד לפני שהוא מזנק על טרפו.
"את רוצה לדבר על זה ילדה שלי?" שואל ג'ון. יותר ויותר אני רואה את הצד האבהי שלו כשהוא מדבר אליה.
"בניתי את המבצע הזה שלב אחרי שלב ועדיין כל עוד לא הגענו לקו הסיום אני עירנית. אני לא יכולה להרפות. אני רגילה לצפות להפתעות מכל כיוון," היא עונה לו.
"ההבדל כעת ילדה שלי שאת לא לבד. יש לך את תיאו ואותי, שני גברים שיעשו הכל למענך," הוא אומר לה.
היא מושיטה יד ונוגעת בכל אחד מאתנו. "אני אסירת תודה עליכם," היא אומרת, "אני יודעת שאני לא אהיה לעולם לבד ועדיין קשה לי לשחרר."
להפתעתי אני רואה את שון נכנס למקום בפנים גלויות. הוא ניגש לאלברט ומתחבק איתו.
"פה היכרנו," אומרת לי מילה, "הוא בן אחיו של אלברט."
"איזה נוף משגע," אומר שון ונעמד סמוך אלינו, "לעולם לא אשבע מהמראות האלה. זה מדהים איך המים מרתקים כשהם סוערים באותה מידה שכשהם רגועים."
רגע לפני שהוא עוזב הוא מתכופף לקשור את שרוך נעלו ולוחש למילה. "הכל מוכן בשבילך. נחכה לך במקום."
אני עוקב אחרי שפת הגוף של מילה. המבט שלה מלא עוצמה, חד בצורה שלא היכרתי. אני מתמלא הערצה אליה. כך בדיוק נראית מי שמפקדת על יחידה כזאת רגישה.
בתנועת ראש קלה היא רומזת לנו ללכת. אני מסמן לאלברט שאני רוצה לשלם עבור הארוחה.
"עליי," הוא אומר וניגש לפנות את הכלים, "לכבוד לי להאכיל שלושה מכובדים כמוכם."
המחשבות של מילה כבר לא איתנו, ובכל זאת היא מודה בחיוך לאלברט. "היה ממש נפלא," היא אומרת לו ויוצאת מהמסעדה.
"הגיע הזמן לעלות על מדים," אומרת מילה ומבקשת שנעבור קודם ביחידה.
אני מאיץ את האופנוע, מלווה כל הזמן על ידי צל ששומר עלינו, ואנחנו מגיעים תוך דקות למקום.
אנחנו נכנסים מייד לחדר ההלבשה. אני לובש את המדים שמילה מניחה לפניי ובודק את השבב. מילה מחייכת בשביעות רצון.
"אני יודעת שיש לך ניסיון רב בחדר חקירות. יש לך חושים של חיית טרף, עירנות וקריאת פרטי פרטים באופן נדיר. ובכל זאת אני לא יודעת אם היית פעם בחדר חקירות במפקדה העליונה לפני המקרה הזה," אומרת מילה.
"לא הייתי, אבל את יודעת שאני לומד מהר," אני עונה לה ומסיים להתלבש.
"את המסיכה נשים רק בפנים. גם כדי לא למשוך תשומת לב ברחוב, וגם כדי שיזהו אותנו בכניסה למפקדה. אל תשכח שהקסדות מכסות את פנינו כעת."
האדרנלין מתחיל להשתולל בגופי כאשר אני מתיישב על האופנוע וזרועותיה מחבקות את ביטני. מה לא הייתי נותן כדי לקחת אותה כעת רחוק מכאן ולעשות איתה אהבה.
הסנטור דה ליצ'י
השעה חמש עשרה דקות לשבע. הזמן זוחל. אני עומד להשתגע. מאז שהוכנסתי לחדר לא דיברתי עם איש.
הארוחות מוכנסות לי על מגש מבעד לחריץ דק, בלי שאראה מי מגיש לי אותן. עליהן אני לא יכול להתלונן כי הן ארוחות גורמה. בתחילה הרחתי אותן בחשש שאולי אורעל, אבל לא. הן טעימות ואני בהחלט מרגיש שבע ומלא אחריהן.
חוץ מהמפגש עם האוכל, שוררת דממה בחדר בו אני נמצא לבדי.
ואז פתאום נפתחת הדלת.
"יש לך שעה להסתובב חופשי באולם," אומר לי קצין משטרה.
אני מביט בו ולא מבין למה הוא מתכוון.
"מה אתה מסתכל עליי כך," הוא נוהם לעברי, "גם לעצורים מגיע להסתובב קצת בחוץ ולא משנה מה הסיבה לכך שהם כאן."
אמנם זה לא באמת מחוץ למבנה אבל עדיין זה אולם רחב ידיים שיש בו פינת קפה, ולהפתעתי גם מאפים טריים. על השולחן מונח הטלפון שלי והטלוויזיה משדרת את מזג האוויר.
אנחנו ממליצים לתושבי העיר ניו יורק להישאר בבתים. אם אתם חייבים לצאת אל תשכחו לקחת איתכם מעילי הגשם ומטריות כיוון שסערה גדולה באה מכיוון דרום מערב לעיר.
אני לא יודע האם זה הבידוד בו אני שוהה שגורם לי להרגיש כך, אבל השדרנית נראית לי סקסית יותר מהרגיל. המחשוף העמוק שלה מגלה שדיים מלאים בדיוק כמו שאני אוהב. רגליה הארוכות, שחושפת השמלה הקצרה מידי שהיא לובשת, גורמות לגוף שלי להתעורר.
אני מביט לצדדים לא רוצה שיראו את ההשפעה של היפיפה הזאת עליי. מה לא הייתי נותן כעת כדי להביא אותה אליי, להוריד אותה על ארבע ו…
כל הכסף שיש לי בעולם לא יוכל לממש לי את הפנטזיה הזאת.
אני מושיט יד למכנסיי מנסה להרגיע את הזיקפה שלי שלא רק שלא נרגעת אלא מתעצמת כשאני נוגע בעצמי.
אני נמצא כעת לבד באולם ועדיין לא מרגיש לי נוח.
אני מעיף מבט מסביבי. הקירות עשויים זכוכית שחורה ואני יכול רק להתפלל שאיש לא צופה בי, למרות שדי ברור לי שזוהי מראה חד צדדי ויש סיכוי שלא מעט עיניים נעוצות בי כעת.
אני מרגיש כמו חיה כלואה ובא לי לצרוח מלוא ריאותיי.
אני ניגש להכין לעצמי קפה. ריח של קפה טרי מציף את החדר. אני מתענג עליו כאילו היה אוצר יקר. מי יודע מתי אזכה ללגום עוד פעם קפה כזה.
אני ממתיק אותו בדיוק כפי שאני אוהב, שלוש כפיות סוכר, ומוסיף לו מעט חלב.
אני בוחן את כל סוגי המאפים ובוחר כמה מהם, מניח אותם על הצלחת שמונחת בפינה.
'שרות כיד המלך, כיאה למי שאני,' אני זורק את המילים לחלל החדר. יש לי הרגשה שיש מי ששומע אותן.
כל כולי מרוכז כעת בהנאת הגוף. אני מרחיק ממחשבותיי את העובדה שאלה רגעי חסד.
מקבץ פרסומות מופיע על המסך ואני מחייך לעצמי מרוצה. 'נשמע כמו חיים נורמליים לחלוטין,' אני חושב לעצמי.
שוב דבר לא מכין אותי למה שמתרחש כעת על המסך. "בני זונות!" אני צורח מלא גרוני כאשר אני רואה את תמונותיה של אישתי בבית לבושה בכותונת לילה שקופה פותחת את הדלת.
הגבר שנכנס לביתי איננו מוכר לי ולצערי פניו לא גלויות.
אני נדהם לראות איך הכלבה מוכרת אותי בשניה. אני משתגע שאינני שומע את מה שהוא אומר לה.
'מטומטמת!' אני מסנן בשקט כאשר היא מבקשת ממנו נשיקה ולא קולטת שהוא משחק איתה.
דקות ספורות אחרי הסרטון הזה שבה הטלוויזיה לשדר.
מבזק חדשות מיוחד עולה לאוויר. תמונתו של הבית היפה שלי מפאר את המסך ואיתו הכותרת
פרשת סנטור דה ליצ'י
אנשי היחידה המיוחדת פשטו על ביתו של הסנטור דה ליצ'י בצו בית משפט לאחר שנחתם הסכם טיעון עם עד מדינה ששמו נאסר לפרסום.
האם יש לפרשה קשר לחקירה שנערכת בסיצליה שגם עליה הוטל צו פרסום, עדיין לא ידוע.
עוד נודע לכתבינו שאנשי המאפיה הרוסית האכזרית שאיימה על תושבי ניו יורק שנים רבות ירדו למחתרת, ויש מי שטוען שהם נמלטו מהמדינה. גם על הפרשה הזאת הוטל איסור פרסום.
כל נסיונות לקבל את תגובתו של נציג המשטרה או דובר המפקדה המיוחדת על שלושת הפרשות האלה…
*
מבטי מופנה מהמסך כיוון שלחדר נכנסים שני אנשים לבושים שחור ומסיכה על פניהם. היא מדברת במבטא צרפתי כבד והוא במבטא אנגלי מובהק.
לרגע נדמה לי שהם מתעלמים ממני בכוונה, אבל הם עסוקים מידי בעצמם ובאמת לא רואים אותי.
"מי היה מאמין שכולם יזמרו כעת. ברור שכל אחד חושב שתינתן לו חסינות. בהחלט יום מעניין ביממה האחרונה בחדר החקירות," היא אומרת ובוחנת את טבליות הקפה שמונחות על הדלפק במטבחון.
"את מבינה שיש לנו מספיק עדויות ובעצם איננו זקוקים לעד המדינה. זה לא יאומן איך איש לא עלה עליו קודם.
טוב שיש צעירים כמונו עם ראש פתוח. אחרת לא היו עולים עליו בחיים. אין ספק שהוא גבר מבריק," הוא אומר.
"רוצה לטעום מהמאפים הם מריחים נפלא," היא אומרת.
"מה שאני רוצה כעת זה לטעום אותך נסיכה שלי. יש לנו שעה עד לנחקר הבא מה דעתך?"
"אתה טועה. יש מישהי שמאד רוצה לספר כל מה שהיא יודעת והיא מחכה לנו בחדר החקירות. מעניין מה הסנטור עשה לה. בוא נקח קפה ונלך ללמוד את החומר."
*
המבטא הצרפתי שלה ממש סקסי. בזמן אחר במקום אחר מה הייתי עושה לה..
'אולי אם לא הייתי מכור כל כך לנשים, לא הייתי נמצא פה היום.' אני חושב לעצמי.
אני מופתע לראות את הגבר חוזר, יושב לידי ומסתכל עליי.
"אני באמת סקרן לדעת מה גבר כמוך שנשים נופלות לרגליו מחפש אצל קטינות?"
"אני רוצה להבין האם אתה מאשים אותי במשיכה לקטינות?" אני צוחק צחוק עצבני.
כמובן שלא אספר לו שהתיאבון המיני שלי לא יודע שובע, ואינו מבדיל בין הגילאים למרות שביני לבין עצמי אני יודע בדיוק למה אני נמשך לצעירות.
כל זאת בגלל הניסיון הראשון שלי עם נערה בבית הספר שלעגה לי על שאני חסר ניסיון.
למרות שהייתי עם נשים רבות מאז, והוכחתי את גבריותי , לא בדיוק כי ילדים לא נולדו לי והאשמה נמצאה בי, לא יכולתי למחוק את העלבון שנצרב בתוכי.
"למה הבת של עורך הדין קנדי?" הוא לא מרפה ממני.
"אם היית רואה אותה פעם היית מבין," אני עונה לו בלעג.
"ילדות לא עושות לי את זה," הוא עונה לי, "אני ממש לא יכול להבין איך גבר יכול לרצות ילדות חסרות ניסיון ולא יעדיף אישה שיודעת בדיוק מה לעשות כדי לספק את הגבר שלה, לגרום לו להתפרק לרסיסים בזמן שהוא מזיין אותה בכל תנוחה שיבחר."
"ולא קרה לך אף פעם שאישה לא הסכימה שתזיין אותה בכל תנוחה שתבחר?" אני לועג להתרברבות שלו בפניי.
"מעולם לא," הוא עונה בלי להסס.
"אם זה היה קורה לך היית מבין את הצורך למחוק את הרגע הזה. גם אם זה היה כשהיית ילד בן חמש עשרה," אני אומר לו ברגע של גילוי לב שלא מבין מהיכן הגיע.
"אם הבנתי נכון אתה רצית את הבת של קנדי כדי שתמחוק לך את הזכרון הרע ההוא? מסתבר שהיא הייתה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון," הוא אומר מהורהר.
"בגללה אני כאן?" אני שואל.
"לו רצתה הייתה כבר לוחצת על האקדח ויורה בך. היא לא כמוך, היא איננה אשת נקמות. ואתה צודק היא מהממת וכבר לא ילדה."
הוא קם פתאום ופונה לעבר היציאה מאולם.
פתאום הכל מתחבר לי. חדר החקירות, המשחק עם האקדח, המדים השחורים.
אני מבין שהפעם נפלתי.
"תחזיר אותי לחדר החקירות. אני רוצה לחתום על הודאה בתנאי שהחוקרת שחקרה אותי תהיה שם," אני קורא אחריו.
"אין צורך. אנחנו יודעים הכל. ובקשר אליה- לא יקרה," הוא אומר ויוצא מהאולם.
"אני ניגש לדלת ממנה הוכנסתי לאולם והולם עליה בכח.
"תחזיר אותי לחדר," אני דורש.
כאשר אני שוב לבד בחדר אני מרגיש שאני יכול לחשוב בבהירות. במחשבה קרה אני מחשב כמה שנים יגזור עלי בית המשפט ויודע שהדרך היחידה שלי אל החופש היא לעזוב את החיים האלה בעצמי.
אני יושב על מיטתי וחושב במירמור שהקפה הנפלא ששתיתי ומאפה השוקלד שערב לחיכי היו באמת הסעודה האחרונה שלי ולא נותר אלא לתכנן את מותי.
