כריס
שש בבוקר
אני מודה שזאת הרגשה נהדרת לפתוח את היום בחיוכים וברכות מצד העובדים בכרם בזמן שאני יוצא לריצת הבוקר. מרגיש לי כאילו יצאנו לחופשה קצרה וחזרנו.
ליאונה פגשה אותי לפני שאני יוצא לריצה ושואלת אם סול כבר קמה. היא מסתובבת חסרת סבלנות במטבח. "אני רוצה להכין לה את ארוחת הבוקר שהיא אוהבת," היא מסבירה לי מדוע שאלה.
"את לא מכירה את סול? היא הלכה להסתובב בכרם. אני מניחה שהיא תחזור בסביבות שמונה."
מחמם לי את הלב לראות כמה סול אהובה פה.
בדרך כלל יש לי מסלול קבוע בו אני נוהג לרוץ, אבל היום אני מתכנן לסטות ממנו. אני רץ בשביל המוביל לבית הקברות. אני לא צריך לחפש הרבה כדי למצוא את קברו של רפאל שכן הוורדים הוורודים ששתלה סול מסמנים את המקום.
אני מתיישב על האדמה ומניח ידי על המצבה הקרה.
"יש לך ילדה מדהימה. אני בטוח שאתה צופה בה מלמעלה וגאה בה מאד. אתמול היא נענתה בחיוב להצעת הנישואים שלי, אבל אני מרגיש צורך לבקש את הסכמתך.
אני לא יכול להסביר את זה אבל נוכחותך מורגשת בקירבתינו. גם אצלי, גם אצלה. אולי כי פאפא מכיר לנו אותך. הוא סיפר שסול נוצרה בדמותך. חוץ מהיופי הנדיר שלה, הוא אומר שהאופי הסוער שלה הוא ללא ספק הוא ממך.
אני כל כך אוהב אותה ושום דבר בה לא נראה לי חסרון. גם לי יש שדים לא קטנים בתוכי, ובכל זאת ביחד נרקם בינינו שקט גדול. היא מרגיעה אותי ואומרת שגם אני אותה.
אתה חסר לנו מאד, ועם זאת אתה כל כך נוכח כפי שכבר אמרתי."
אני נושם עמוק, מרגיש רוח נושבת על עורי, כאילו יד נוגעת בי ברפרוף. אני עוצם את עיניי ומתמסר לרגע.
אין לי מושג כמה זמן אני יושב כך לידו. הרוח מפסיקה, וקרני השמש מחממות את גבי. אני קם מתמתח וחוזר בריצה לבית האחוזה.
הנייד מצלצל כאשר אני עומד להיכנס למטבח.
"ישנתי איתה," אומר פול מייד כשאני עונה, " כלומר לא היה בינינו סקס אבל .. אתה כבר מבין."
אני שומע ברקע את גלי האוקיינוס סוערים מעט.
"אני מבין שנהנית בחברתה," אני עונה לו ומחכה שייספר יותר.
"היא מתוקה אמיתית. השיחה בינינו זרמה," הוא עונה, אבל אני שומע את ההיסוס בקולו.
"היא לידך לכן אתה עצור כזה?" אני שואל.
"היא בחדר השינה ישנה. יצאתי למרפסת לדבר איתך," הוא עונה לי, מתקשה לבטא את עצמו, מה שאיננו רגיל אצלו, בטח לא איתי.
"את זה כבר ניחשתי. אני שומע את שירת האוקיינוס ברקע," אני עונה לו, "יש משהו שמפריע לך. רוצה לדבר על זה?"
"העניין הוא אח שלי שאתה וסול המודל שלי, וזה רף מאד גבוה. שלא תבין לא נכון, דווקא יש לי הרגשה טובה לגביה, ועדיין יש בי חשש. גם אתה הרגשת כך עם סול?"
"ההתאהבות שלי ושל סול הייתה מול עינייך. מיידית כמו מכת ברק. זאת לא הייתה שאלה של אם, אלא כיצד לצעוד את הצעדים הנכונים לקראתה. גם כשנכשלתי לא ויתרתי. ידעתי שהיא האחת ואני חייב להילחם עליה.
אתה יודע שזה לא קרה לי עם אף אחת אחרת. לך הייתה מערכת יחסים רצינית בעבר ולכן אני חושב שאתה חושש. אל תרגיש עם הראש, תקשיב ללב. הוא יודע הכי טוב."
"אתה צודק אח שלי," אומר פול ואני שומע שהוא נושף את האוויר החוצה, "קריר בחוץ אני אחזור לחדר השינה."
אני עובר דרך המטבח ומתפלא לראות שם את סול טורחת כבר על ארוחת הבוקר.
"אתה יודע שרק לסול אני מרשה לבשל במטבח שלי," אומרת ליאונה ומביטה בהנאה על סול.
"וגם לסבתא. שמעתי שהיא מרבה לבשל לאחרונה," מוסיפה סול.
"הפרידה נגעה בה באופן כזה שגרם לה לחזור לבשל," היא אומרת, ולא ברור לי האם מדובר על הפרידה מסול או מפייר.
אני מקמט את מצחי וליאונה מבחינה בהתלבטות על פניי. "הפרידות משולבות זו בזו," היא מסבירה.
"מה שחשוב כעת הוא שהכל בא על מקומו כפי שהיה," אומרת סול שרומזת לה שאין מה לדבר על זה יותר.
אני ניגש לסול ולוחש לאוזנה. "מה את מכינה לנו אישתי?"
"מרגש אותי לשמוע שאתה קורא לי כך," היא עונה לי וכורכת זרועותיה סביב צווארי.
"אני מזיע," אני מנסה להרחיק אותה ממני.
"ממתי זה מפריע לי?" ובכל זאת מתרחקת ומעווה את פניה בתאטרליות מוגזמת, "אתה בהחלט מזיע."
"אז מה אני כבר לא מושך אותך?" אני משחק אותה נעלב.
"אני לא באמת מתכוונת לזה. לפי איך שאתה נראה כעת לא נראה לי שבאמת רצת שעה ויותר," היא אומרת.
"את צודקת. הייתה לי שיחה עם אביך. ביקשתי את רשותו לשאת אותך לאישה וסיפרתי לו כמה מדהימה את," אני עונה לה.
עינייה נוצצות מהתרגשות. "אתה לא מבין כמה אתה משמח אותי. אני יודעת שהוא איננו, אבל מרגישה אותו קרוב אליי."
"אני מבין אותך," אני עונה ומלטף את ראשה.
"ככה אני רוצה," היא אומרת וצוללת לתוך עיניי, "ללכת לישון חבוקה בזרועותיך ולפקוח את עיניי כאשר הלב שלך פועם מתחת לראשי והיד שלך מקיפה את גופי. אני מרגישה את כנפי הנשר הלבן שומרות עליי מהעולם ונותנות לי כח לקראת היום החדש."
לא עובר זמן רב וחדר האוכל הומה בבני המשפחה שבאים לאכול את ארוחת הבוקר. השיחות קולחות בטבעיות כאילו מעולם לא היה ביניהם שבר.
אני מסתכל על האישה היפה שלי וחושב כמה חמלה יש בה, כמה סלחנות ויודע שזה גם מה שהחזיר אותה אליי למרות הטעויות שעשיתי בדרך, טעויות שלא יקרו עוד לעולם.
כבר שכחתי איך זה לשבת בבוקר ולאכול ארוחת בוקר בנחת. עם כמה שאני רוצה להיות איתה לבד, אני נהנה מהמשפחתיות וחש געגועים למשפחה שלי בניו יורק.
אני שולח הודעה לליאה.
חג שמח ליאה,
אני אשמח שנדבר בקשר לתאריך טקס הנישואין של סול ושלי.
אנחנו מבקשים לערוך אותו בהקדם.
בידידות,
כריס
ליאה עונה מייד.
חג שמח כריס,
אטפל בנושא דבר ראשון בבוקר.
מקווה שאוכל לערוך זאת כבר ביום ראשון הקרוב.
מסור את אהבתי לסול,
בידידות ,
ליאה
"מה החיוך הזה?" שואלת אותי סול.
"אני מניח שכאשר נתעורר מחר בבוקר נדע מה תאריך החתונה שלנו, ואני מניח שזה יהיה ממש בקרוב," אני עונה לה.
"בדקתי ביומן האירועים שלנו," אומרת מריה, "ויש שני תאריכים פתוחים. עוד שלושה שבועות או עוד ארבעה חודשים. אלא אם כן תרצו לערוך את חגיגת הנשואים שלכם לא בסוף השבוע כנהוג."
אני מביט בצפייה לשמוע מה סול עונה לה.
היא מביטה בי . "אהוב שלי?" היא נותנת את ההחלטה בידי.
"אמרת שאת לא רוצה חתונה רבת משתתפים. אני איתך לגמרי בקטע הזה. אני מעדיף להיות מוקף בחברים ואנשים שאנחנו אוהבים ולכן אני חושב שבעוד שלושה שבועות יכול להיות רעיון לגמרי לא רע."
"מה שחשבתי," ממשיכה מריה, "ותאמרו לי אם אתם אוהבים את הרעיון. נערוך את הטקס כאן ביום שישי בשעת השקיעה עם מספר מצומצם של אנשים קרובים, ואחר כך נערוך ארוחת ערב חגיגית. בשבת אנחנו יכולים לארח כאן לבראנץ' ואולי מסיבת ריקודים עם מזנון בהגשה עצמית בערב."
סול מסתכלת עליי בעיניים נוצצות. "תחליט אתה מה אתה רוצה מכל אלה."
"מבחינתי זאת לא שאלה בכלל. אני רוצה לחגוג עם כל העולם את העובדה שאנחנו הופכים למשפחה. כלומר שלא תבינו, סול לא בהיריון, אני לא יודע אם כבר אמרתי זאת, אבל עצם העובדה שהיא תקבל עליה את השם ברוקלין נהפוך למשפחה.
תאמרי לי מה את צריכה ממני מריה. אל תחסכי בכסף, התקציב שלך הוא בלתי מוגבל."
"על הנושא הזה אני חייב להתעקש," מתערב בשיחה פייר, "אני יודע סול מה עמדתך לגבי קבלת כספים מהמשפחה, אבל במקרה הזה אני מייצג את אביך והוא היה רוצה לממן לך את החתונה."
"אני מודה לך סבא," היא עונה לו בחיוך נבוך, "אבל לבעלי יש את האמצעים וגם לי לממן את חתונתינו."
"אני שמח מאד שכך הדבר, אבל הנושא הזה חתום," הוא אומר.
"סול, את עקשנית כמו אבא שלך וכמו סבא שלך. הפעם העקשנות שלך לא תעזור," אומר מריה, "מה שאני מבקשת לדעת אם יש לך בקשות מיוחדות."
"סבתא, אין בכל עמק נאפה אדם שיודע לערוך מסיבות מושלמות יותר ממך. אני סומכת עלייך בעיניים עצומות," אומרת סול.
"ואף מילה על כסף," אומרת מריה.
"אוף.." נאנחת סול, "את בטוחה שהעקשנות באה לי מסבא ולא ממך?"
המילים שלה גורמות לפרץ של צחוק ובכך נסגר הסיפור.
לונדון ניגשת לסול ומבקשת שהיא תוציא אותה החוצה. "סבא אני יכולה להשאיר את לונדון פה עד שנחזור מניו יורק? האמת שייעדתי לה חיים בכרם ולא ככלבה עירונית."
"אני אטפל בה," מציע צ'ארלי.
"אם כך תעבור לגור בבית שלנו," אני אומרת לו.
"כדאי לך," אני אומר לו יש לנו קונסולת משחקים.
"השתכנעתי," הוא אומר כאילו שהיה זקוק לשכנוע.
"בואי לונדון," אומרת סול ואני קם לצאת איתה.
"איזה אושר לראות אותם יחד," אני שומע את מריה אומרת.
"שמעת ילדה יפה שלי?" אני שואל אותה.
"אני לא יכולה להביע את האושר שלי במילים. אני כל כך נרגשת מהעובדה שהצעת לי נישואים. קמתי הבוקר ושאלתי את עצמי אם זה לא היה חלום מתוק. אתה כל מה שחלמתי שאמצא בגבר.
העוצמה שלך מעצימה אותי כל כך שאני מרגישה שאני יכולה לכבוש את העולם."
"סול אל תמעיטי בערכך. יש בה תעצומות נפש שלא פגשתי בהן בעבר. את לא מבינה כמה כוח את נותנת לי, כמה את מעצימה אותי כגבר וכבן אדם. לא פגשתי אישה כמוך שמה שחשוב לה יותר זה הלב שלי והשקט הנפשי שלי. את לא אחת שמשחקת משחקים. את העולם כולו עבורי ולא יכולתי לחלום על טובה ממך פשוט כי לא קיימת אחת כזאת," אני אוחז בידה ומנשק אותה.
לונדון רצה לפנינו. היא כל כך נהנית מהאוויר ומהחופש. אני חושב על כך שאת החודשיים הראשונים בחייה העבירה בתוך מחסן סגור, ושמח שלא היססתי והשארתי אותה אצלנו.
אני שומע צופר של מכונית ומסתובב לאחור. "פול לא אמר מילה על כך שהוא חוזר," אני אומר לסול. אני בהחלט מופתע.
אנחנו עוצרים ומחכים לו שישיג אותנו. "החלטתי לקחת את הדברים לאט," הוא אומר, "נהניתי איתה, אבל הקשבתי ללב שאמר לי לא למהר. היא מתוקה אמיתית. היא כל כך התרגשה מנוכחותי לידה."
"אם כך אני יכולה לנחש שהיא פיטפטה ללא הפסק," צוחקת סול, "מעניין מה יש לה לאמר על הדייט איתך."
"היא אמרה לי שהיא מקווה שניפגש שוב," משתף אותנו פול, "עניתי לה שאתקשר אליה, והיא יכולה להתקשר אם היא רוצה. את מבינה סול, הצבתם מודל שקשה לחיקוי. היא לא כמוך. כריס לא היסס כמוני. הוא ידע שאת היא מי שהוא רוצה."
"נכון, אתה לא כריס. כל אחד בנוי אחרת. אתה כבר היית מאורס בעבר, נקודת המבט שלך שונה. אתם מאד דומים באופייכם אבל עדיין בנושא הזה אתם שונים," היא אומרת לו. אני מחייך. "אמרתי משהו מצחיק?" היא פונה אליי.
"את אמרת לו בדיוק מה שאני אמרתי," אני עונה לה.
"אמרתי לה שאני רוצה להתרכז בתקופה הקרובה בהכנות לנישואים שלכם, שאני מבין שיקרו בקרוב מאד."
הנייד מצלצל ואני מופתע לראות את שמה של ליאה רוטשילד על הצג.
"לא תאמין את מי פגשתי היום בבראנץ'," היא אומרת נירגשת, "את מי שאחראי על רישום הנישואין בעירייה. תתכונן כריס, אתה עומד לשאת את סול לאישה ביום ראשון. אני מציעה שתגיעו קודם. אני רוצה למדוד לסול את השמלות שהגיעו ממילאנו, ואם יש צורך להתאים אותן עבורה. הזמנתי לה מלורנצו כמה זוגות נעליים שנראה לי שהיא תאהב והמשלוח יגיע ביום רביעי. ומה בקשר אליך. מה אתה מתכנן ללבוש?"
"אני אתאים את עצמי למה שסול תלבש," אני עונה לה.
"לא לימדו אותך שלחתן אסור לראות מה הכלה לובשת לפני החתונה?" נוזפת בי ליאה.
"כן. אני לא אעשה דבר שעלול לפגוע בקיום הנישואים שלנו. אבל מצד שני את תדעי מה היא בחרה ותוכלי לבחור לי. ואולי בכלל אשאל את סול. זה מותר נכון?" אני שואל.
אנחנו מסיימים את השיחה ורק אז אני קולט שכל אותו הזמן לא שיתפתי את סול ופול בדבר ממה שדיברתי עם ליאה.
"הגיע הזמן לארוז אישה יפה שלי. החתונה שלנו בעוד שבוע ביום ראשון. ליאה רוצה אותך למדידות של שמלת הכלה שלך וגם אני רוצה להתחדש בחליפה," אני אומר לה.
סול קופצת עליי מרוב שמחה ומכסה אותי בנשיקות.
"אוחחח..איזה תענוג," אומר פול, "בקרוב אוכל לקרוא לך ברוקלין. בעצם למה לחכות? אני יכול להתאמן מהיום."
הנייד של סול מצלצל והיא מחייכת חיוך מאוזן לאוזן. "ליב מגיעה לניו יורק ביום רביעי ותלווה אותנו עד החתונה."
אני נכנס לרשת החברתית ופותח ארוע בקבוצה הפרטית שלי עם חבריי מניו יורק.
?
כריס וסול- החתונה
מאושרים להזמינכם
ביום ראשון הקרוב (על השעה נודיע בנפרד)
לטקס נישואינו
שיערך בעיריית ניו יורק.
אחרי הטקס
ניפגש במסעדה במלון אורכידאה
לחגוג את יומנו הראשון כזוג נשוי.
נא לאשר הגעה.
כריס וסול
אנחנו מבקשים לשמור על דבר הארוע בסוד.
?
אני נכנס לקבוצת הווצאפ שלנו צעירי ניו יורק:
כריס ברוקלין: סול, פול ואני, נגיע לניו יורק ביום שלישי בלילה.
אם אתם לא יודעים למה כנסו לרשת החברתית ותדעו.
נלון בדירה שלנו.
אנחנו חוזרים לבית האחוזה לבשר למשפחת קרטייה את החדשות.
"ברור לכם שאנחנו באים," הם מגיבים מייד.
"אני אדאג לכם לחדרים במלון אורכידאה," אומרת מייד סול. 'אני צריכה לדעת רק כמה חדרים. אנחנו טסים ביום שלישי בצהריים, אתם יכולים להגיע מתישהו בסוף השבוע. ברגע שתחליטו מתי אני אדאג לכרטיסי טיסה עבורכם."
אני מתקשר להורים שמקבלים את ההודעה בהתרגשות גדולה. "מתי אתם מגיעים?" שואל אבא עניינית, אם כי אני שומע את ההתרגשות בקולו.
"אבא אני כל כך מאושר. הלב שלי מתפוצץ מאהבה אל האישה היפה שלי.," אני לא מתאפק ואומר, "נגיע ביום שלישי, אודיע לך כשיהיו בידיי כרטיסי הטיסה."
סול
יום שלישי שש בבוקר.
אני עוברת בפעם המי יודע כמה על הרשימה.
"ילדה יפה שלי תרגעי. הבית מסודר, הכל מאורגן. את שוכחת שלשנינו יש חדר ארונות מלא בגדים בדירה שלנו בניו יורק? אין צורך שתקחי איתך דבר," אומר לי כריס בניסיון להרגיע אותי.
"אתה לא מבין," אני עונה לו, "ואם אשכח משהו? זה לא שאני יכולה לקפוץ לקחת אותו. בכל זאת זה לא המרחק בין עמק נאפה לעיר."
"אם תשכחי משהו המשפחה תביא לך את זה בשבת בבוקר כשיגיעו לניו יורק," הוא אומר לי.
"למה אני כל כך מפחדת שעשיתי משהו לא בסדר, ששכחתי משהו?" אני שואלת ומחפשת את התשובה בעיניו.
הוא מחייך אליי ומלטף את פניי. המבט בעיניו מלא אהבה וממיס אותי מייד. "אני מכיר דרך נפלאה להרגיע אותך ," הוא אומר, פושט מעליי את החולצה, ומתחיל לנשק אותי בכל המקומות שאני אוהבת.
"איך זה שאתה כזה רגוע? זה לא שהיית פעם במעמד הזה," אני שואלת אחרי ששנינו מסדירים שוב את הנשימה אחרי מעשה אהבה סוער במיוחד.
"אני בכלל לא רגוע. אני מתרגש מאד, אבל הייתי חייב להרגיע אותך, וגם רציתי לזיין אותך כדי להרגע בעצמי."
המילים האלה תמיד גורמות לי לחייך.
אנחנו נכנסים לשטוף את עצמנו ולהתלבש. את הבגדים המלוכלכים, המגבות והסדינים אני מעלה לחדר הכביסה בבית האחוזה, לא יכולה להגימל מההרגל הזה שטבעה בי סבתא.
אני פורשת סדינים נקיים לצ'ארלי ומוציאה מגבות נקיות עבורו.
כריס מוותר על ריצת הבוקר שלו ואנחנו יוצאים לטיול בוקר עם לונדון. "תתנהגי יפה כשלא נהיה פה. אני מבטיחה שנחזור אלייך," אומרת לה סול וזורקת לה מקל שתרוץ ותתפוס.
אנחנו הולכים איתה בדרך המובילה לבית הקברות. לונדון כבר מכירה את קיברו של רפאל ורצה להתיישב לידו.
"אנחנו טסים היום לניו יורק אבא. נכון שתהיה בחתונה שלנו?" אני מדברת עם אבא.
יש משהו קסום במקום הזה. כל פעם שאני כאן נושבת הרוח ועלי העץ מרשרשים כאילו שולחים מסר שהוא שומע אותי..
באופן חריג, למרות שזה אמצע השבוע, כולם מגיעים לאכול את ארוחת הבוקר איתנו.
"סבתא לא מפסיקה לתת הוראות. "ותודיעו שנחתתם, ושהגעתם לדירה ו.."
"מבטיחה לך סבתא," אני אומרת לה ומעיפה מבט על השעון.
בשעה שתיים עשרה וארבעים בדיוק עוזבים גלגלי המטוס של חברת בלו ג'ט את אדמת קליפורניה ואנחנו ממריאים לניו יורק בה אנחנו מתוכננים לנחות בתשע ואחת עשרה בלילה שעון ניו יורק.
