לילי
אני לוגמת מהקפה ומחייכת לעצמי כשאני ניזכרת במבחן הקטן שערך לי האדון. אני מודה לאימי שהשכילה ללמד אותי איך להתנהג בחברה, למרות שמעולם לא הייתי מעורה בה.
אני מתחילה להבין את דרכה של אימי. היא רוצה בשבילי את מה שלא השיגה בעצמה.
אני חייבת למצוא דרך להפגיש אותה עם אבי, הלורד איירבורן. עליי למצוא את ההזדמנות לדבר עם האדון. אין ספק בליבי שהוא יעשה זאת למעני.
אני עוברת על כל ההוצאות שלא שולמו ורושמת אותן בטבלה. כשאני מסכמת את הסכומים אני מופתעת לראות שהסכום קטן בהרבה ממש שהיה נראה לעין.
כדי להיות בטוחה שלא טעיתי אני עוברת שוב על הסכומים וגם על סיכומם. אני מרוצה לגלות שלא טעיתי. אני לא יכולה לחכות שהאדון יחזור ואשתף אותו.
הגשם מכה על החלונות ללא רחם, הברקים מאירים את השמים ונראה שהם שולחים חיצי ברק לאדמה שטובעת במי הגשם המציפים אותה.
כיוון שסיימתי את רישום ההוצאות, אני עוברת לרישום ההעברות שעשה האדון הקודם, אלה שאין להן הסבר. אני מסכמת אותם, ושוב מסכמת, ואת הסכום שאיננו קטן כלל אני רושמת בתחתית הטבלה.
"נראה לי שהדרך הטובה ביותר לרשום אותן כהוצאות אישיות. מה שהיה עבר ואין טעם להשקיע זמן במה שאי אפשר לשנות. לשיקולך."
את המילים אני רושמת על פתק קטן ומהדקת אותו לרשימה.
את שתי הרשימות אני מניחה בתוך המגירה שלי ויוצאת לראות איך עובדות הבית מסתדרות עם הסופה הבלתי צפוייה.
"תראי איזה הצפה לילי," אומרת מיס דונווי. נראה שהיא קצת אבודה.
"תשלחי מישהו לבדוק שכל החלונות סגורים. אם יש מקומות שהמים חדרו פנימה שיודיע לנו ונדאג לגרוף את המים ולייבש את החדר."
אני מדברת איתה והעיניים שלי מחפשות דרך החלונות את האדון ואת ג'ורג'.
אני מתפלאת לראות שג'ורג' מסתובב בבית בין החדרים. אני ממהרת אליו. "איפה האדון?"
"הוא התעקש להשאר עם אנשי האחזקה ולעזור להם לתקן את הנזק. את לא מבינה לילי איזה טירוף בחוץ."
אני ניגשת החוצה להציץ כדי להבין מה הנזק שניגרם. האדון מרגיש בנוכחותי, אולי בגלל העיניים שמופנות אליי, ומסתובב אליי מייד. "לילי כנסי הביתה. אני רוצה שתשמרי על עצמך."
אני מתקשה לעזוב את המקום. האדון ספוג כולו מים, הבגדים דבוקים לו לגוף. "מי שצריך לשמור על עצמו זה אתה. אתה רטוב עד לשד עצמותיך. מה יעזור לנו אם תהיה חולה?"
"היא צודקת," אומר איש האחזקה, "עזרת מספיק. אנחנו לפחות עטופים היטב במעילי גשם ונועלים מגפי גשם."
"בבקשה תכנס," אני אומרת ומושיטה יד לכיוונו.
הוא מסתכל עליי לרגע אבל מסרב להיכנס.
"לך דבר עם האדון. הוא כזה עקשן. הוא יחטוף דלק ריאות כולו רטוב," אני אומרת לג'ורג' שמתרוצץ בבית ועוזר לכולם, "אני אלך להביא מגבות."
אני עולה לחדרו של האדון, נכנסת לחדר האמבטיה שלו. החדר מוצף בריח שלו. אני מחייכת לעצמי. כבר למדתי שהוא שם כמויות נדיבות כדי שאריח אותו.
אני לוקחת כמה מגבות גדולות וממהרת למטה. "שוב את רצה?" גוערת בי אימא.
"האדון ספוג כולו במים. הוא עלול לחלות," אני אומרת לה וממשיכה בצעדים מהירים לעבר היציאה האחורית של הבית.
"בבקשה תכנס," אני אומרת לו, "תראה את עצמך. הבגדים דבוקים לך לגוף ואתה רועד מקור."
אני מתכופפת לחלוץ את נעליו הרטובות. הוא אוחז בזרועי ועוצר אותי. אני מביטה בו מופתעת. "לעולם אל תרדי על ברכייך בפניי," הוא לוחש לי.
הוא חולץ את נעליו בעצמו,ומוריד את גרביו הספוגות במים. אני מניחה לרגליו מגבת והוא מניח אותן עליה. אני מורידה ממנו את הז'קט ועוטפת אותו במגבת אני מרגישה שהעמידה שלו לא יציבה.
"אני מרגיש שאני לא מסוגל לעמוד על הרגליים," הוא אומר לי ונשען עליי.
לשמחתי ג'ורג' מגיע עם זוג נעלי בית מניח אותן לפניו.
"אני רוצה אותך איתי," הוא אומר לי בשקט.
"אני ניגשת להכין לך חליטת תה ואגיע מייד," אני עונה.
"תבקשי ממיס דונווי שתכין," הוא מבקש.
אני ניגשת למטבח ומוצאת את מיס דונווי נותנת הוראות לעובדות. "ג'ורג' עלה עם האדון לחדרו. הוא ביקש שגם אני אעלה לחדרו. אני מבקשת שתכיני לו חליטת תה ואחר כך תכיני לו גם מרק עוף לטיפול בהתקררות."
"בסדר לילי, אני כבר מכינה," היא אומרת לי.
"אני אשאר איתו כמה שאדרש. בכל מקרה לא אהיה לבד. גם ג'ורג' יהיה בחדרו. נראה מה מצבו והאם יש צורך להזעיק את הרופא."
ג'קסון
אני יודע שהגזמתי. הייתי צריך לנעול מגפיים ולעטוף את עצמי עם מעיל גשם. זה בהחלט היה חסר אחריות מצידי לצאת כך וכעת אני משלם את המחיר.
העליה במעלה המדרגות קשה עליי כיוון שבגדי ספוגים במים ואני נאלץ לתמוך בעצמי במעקה. לעזרה של ג'ורג' אני מסרב."אני בסדר," אני אומר לו למרות שהוא רואה שההליכה שלי לא כהרגלי.
אני מרגיש בחסרונה של לילי לידי, אבל נמנע מלאמר מילה על כך לג'ורג', למרות שיש לי הרגשה שהוא כבר מבין שיש לה מקום חשוב בחיי.
אני מגיע לחדר השינה. הקור חודר לעצמותיי ואני רועד כולי.
לילי נכנסת כרוח סערה. השמלה שלה מתנופפת מצד לצד עם כל צעד שהיא עושה. היא מפתיעה אותי כאשר היא נכנסת ישר לחדר האמבטיה שלי ואז אני שומע את המים שמתחילים למלא את האמבטיה.
"ג'ורג' תעזור בבקשה לאדון להיכנס לאמבטיה, אבל קודם לכן אני מבקשת שתכין לו את בגדי השינה שלו. גדלתי בלי אבא ואין לי מושג מה גבר לובש כשהוא הולך למיטה," היא אומרת וגורמת לשנינו לחייך.
"אני אהיה בסדר ג'ורג', אשאיר את הדלת מעט פתוחה למקרה שאזדקק לך," אני אומר לו. זה די מביך אותי שאני צריך שישמרו עליי בגילי.
הבגדים דבוקים לי לגוף ובידיים רועדות מקור אני מתקשה להתפשט. כמה הייתי רוצה לקרוא ללילי שתעזור לי. אין לי בושה מפניה. העובדה שלא ראתה מעולם גבר ערום לא מרתיעה אותי אלא הדאגה לשמה הטוב. אין לי ספק שמה שעובר עליי כעת ידוע לכולם, ולא אתפלא אם מיס אבלין תתפרץ לכאן לראות מה קורה עם לילי.
כל זה עובר לי בראש בזמן שאני פושט את הבגדים ונכנס לטבול במי האמבט החמימים. בעודי מתרגל למים אני מתחיל להתעטש.
אני כועס על עצמי שנהגתי בחוסר זהירות כזה.
אני לא משתהה הרבה במים, כיוון שאני מרגיש מסוחרר, אני יוצא בזהירות מהאמבט, עוטה על עצמי מגבת וניגש לדלת.
"אני יכול לקבל את הבגדים שלי?" אני מבקש מג'ורג' שממהר להגיש לי אותם.
אני מתלבש ונכנס לחדר השינה. אני מחפש מייד היכן לילי. ביקשתי שהיא תישאר בחדר. לבסוף אני רואה אותה עומדת צמודה לחלון.
"גשי אליי לילי," אני מבקש ממנה, "אין לך מה לחשוש. לא הייתי מסתובב חשוף לידך."
לילי מסתובבת וניגשת בצעדים מהירים לכיוון מיטתי.
"אני מרגיש מסוחרר, את יכולה לסדר לי את הכרים כך שיאפשרו לי לשכב עם ראש מורם מעט?" אני מבקש.
"כן אדון," היא אומרת לי.
"יש שני אנשים שביקשתי מהם לקרוא לי בשמי. רק שניים," אני אומר לה בשקט.
"בסדר ג'קסון. סידרתי לך את הכרים. נוח לך?" היא שואלת.
"אני מצטער," אני עונה לה, "זה היה מעשה חסר אחריות מצידי," אני אומר ועוצם את עיניי.
היא מושיטה יד לגעת במצחי. "אתה לוהט," היא אומרת ומבקשת מג'ורג' שיביא לה מגבת קטנה וקערה עם מים קרים. ג'ורג' נכנס לחדר האמבטיה להביא לה את מה שביקשה.
"תודה שאת מטפלת בי לילי שלי," אני לוחש לה, מנצל את ההזדמנות שאנחנו רגע לבד.
"ששש..אתה צריך לנוח כעת," היא אומרת.
ג'ורג' מניח את הקערה על ארונית הלילה ליד מיטתי. לילי מתיישבת על ברכיה על קצה המיטה ומניחה את המגבת על מצחי. אני מרגיש את הקרירות הנעימה בזמן שהיא טופחת בעדינות על המגבת.
אני רוצה לגעת בידה, אבל מרגיש שהיד שלי כבדה ומניח לה ליפול חזרה.
מידי פעם היא נוגעת במצחי וכאשר היא מרגישה שהחום ירד.
היא יורדת מהמיטה ומתיישבת על הכיסא סמוך אליי.
אני לוקח את ידה בידי ומניח אותה על החזה שלי. לא מעניין אותי אם מישהו יכנס כעת. אני זקוק להרגיש אותה. היא מנסה למשוך ממני את ידה, מודעת למבטיו של ג'ורג', אבל אני לא מרפה ממנה.
היא מביטה על ג'ורג' ומושכת בכתפיה. "הוא לא איתנו כעת," היא אומרת לו, "אני לא חושבת שיזכור משהו מכל זה מחר."
'איזה ילדה חכמה,' אני חושב בליבי ומעמיד פנים שלא שמעתי.
אני מרגיש את הצמרמורות מתגברות. קר לי וחם לי. אני רוצה להוריד את השמיכה מעליי, אבל ידה של לילי מונעת זאת ממני. "אתה חייב להישאר מכוסה, גם אם אתה מזיע. זה חלק מהמלחמה בהתקררות."
אני מותש ולא מסוגל להילחם בה. אני מזיע אבל נשאר עטוף בשמיכה. אני אוחז בידה ונרדם.
אני מתעורר כאשר אני מרגיש את ידה המונחת על מצחי, ושוב מונחת על ראשי מגבת קרה שגורמת לי לרעוד.
אני מרגיש שאני מרחף בין העולמות.
אני מבין שאני הוזה, כל מה שקורה סביבי נראה לי לא ריאלי. אני שומע קולות , לא מבין מה בדיוק קורה. נדמה לי שהרופא היה כאן. רק דבר אחד אני יודע בוודאות, לילי לא משה מליד מיטתי, רק את קולה אני מזהה בוודאות.
"אימא באמת. ג'ורג' לא יצא לרגע מהחדר. לא נישארתי עם האדון רגע לבד, וגם אם הייתי נשארת, הוא נראה לך במצב שהוא מסוגל לעשות משהו?"
"היד שלו נוגעת בך," היא מסננת לעברה.
היד שלו מונחת על המיטה וקרה שכשהנחתי את ראשי לרגע על המיטה ידי הייתה קרובה לשלו. זה כל מה שקרה. מזה לא קורה כלום נכון? אני לא חושבת שכך.." היא משתתקת.
"כנראה שטעיתי," עונה לה מיס אבלין.
"מיס לילי את יכולה להביא לי מים," אני ממלמל בניסיון להפסיק את השיחה הזאת, "הפה שלי יבש."
לילי קמה וניגשת למלא כוס מים. "ג'ורג' אתה מוכן לעזור לאדון ללגום מהמים?" היא מבקשת.
היא שוב פונה לאימה. "אני לא מבינה אותך אימא. כל לילה אנחנו ישנות באותה מיטה. אם הייתי מתחמקת באמצע הלילה לחדרו אני מבטיחה לך שהיית מרגישה. וכעת כשהוא קודח את באמת חושבת שיכול לקרות בינינו משהו? כשיחלים תבקשי ממנו שישחרר אותי."
כבר למדתי להכיר את לילי ולכן המילים שלה לא משפיעות עליי. אני יודע שהיא אומרת זאת רק כדי להשקיט את הדיבורים של אימה.
"את מבינה שאני דואגת לך," היא עונה לה.
"אני יודעת שהקרבת הכל למעני ואני מודה לך. את היית שם במקום בו אני נמצאת. את יודעת מה התפקיד של משרתת באחוזה. את גם יודעת שמי ששולט באחוזה הוא האדון. ובכל זאת שלחת אותי לכאן. את קבעת את גורלי. אני מבקשת שתניחי לי. אני כבר לא בשליטתך. מה שנגזר עליי כך יהיה. דבר אחד אני מבטיחה לך, אני לא אחזור אלייך עם תינוק ביד. זה לא יקרה, גם אם לא אדע לעולם מגע ידיו של גבר."
אני מעריץ אותה. כמה היא חזקה מול אימה ועדיין מדברת אליה בכבוד.
שקט משתרר בחדר. הגשם שעדיין מכה בכח על החלונות הוא הרעש היחיד שנשמע בחדר.
נקישה רפה נשמעת על הדלת ולילי ממהרת לפתוח אותה. "כנסי מיס דונווי," אומרת לה לילי.
"הנה המרק שביקשת עבור האדון," אומרת מיס דונווי, "מה שלומו?"
"הוא מתנדנד בין חום גבוה לצמרמורות. אני מציעה שנעטוף את המרקיה במגבת שתשמור על החום עד שהאדון יתעורר. הוא יישן כבר כמה שעות. הוא לא התעורר גם כשהרופא היה ובדק אותו."
"טוב שהזכרת לי. הנה התרופות שנרשמו עבורו למקרה שהחום שלו שוב יעלה," אומרת מיס דונווי.
"אני חושבת שהתחלנו בטיפול בזמן. אנחנו מצליחים להוריד לו את החום עם מגבות רטובות," אומרת לילי.
"אל תהססי לקרוא לי אם תצטרכי עזרה," אומרת מיס דונווי.
"ג'ורג' כאן כל הזמן כך שאם אזדקק למשהו אוכל לצאת ולאמר לך," היא עונה לה, "תודה על העזרה מיס דונווי, אני בטוחה שהאדון מאד יעריך את זה כשנספר לו כמה מסורה את."
אני שמח שעיניי עצומות והנוכחים בחדר חושבים שאני יישן. כל מילה שלה רק מוכיחה לי כמה היא מתאימה לנהל לצידי את האחוזה.
שוב עולה לי החום ואני זוכה להרגיש את ידיה של לילי נוגעות בי. האם נדמה לי שהיא מלטפת את פניי, או ששוב אני הוזה?
כאשר החום שוב יורד מבקשת ממני לילי שאנסה לשבת קצת כיוון שהיא רוצה שאטעם מהמרק שהוכן עבורי.
אני שמח לגלות שהגרון לא כואב לי ואני אוכל בשקיקה את המרק.
אני מביט מבעד לחלון ורואה שהלילה כבר ירד.
"הנרי היה פה ומסר לג'ורג' שהחלק שנשבר תוקן, והגג שוב מוגן. הגגן אמר שאין מה לדאוג לגבי התשלום. הוא שמע שאתה חולה ומסר לך איחולי החלמה. הוא יודע שאתה אדם הגון וכי תשלם לו עבור התיקון," אומרת לי לילי בזמן שהיא מנגבת את הזיעה מהצוואר שלי, פותחת מעט את החולצה ומנגבת אותה מהחזה שלי.
"לילי שלי," אני לוחש לה כמעט בלי קול.
"איך אתה מרגיש?" היא שואלת בקול.
"אני מרגיש הרבה יותר טוב," אני עונה לה.
"ראיתי שאכלת בתאבון. אני מניחה שהגרון לא מציק לך," היא אומרת שואלת.
"לא," אני מקמץ במילים.
"ומה לגבי החזה שלך. אתה מרגיש שקשה לך לנשום?" היא שואלת. היא יושבת לצידי ועיניה נעוצות בעיניי. אני רואה את המלחמה שמתנהלת בתוכה בזמן שהיא שומרת מרחק ממני.
"אני מרגיש מעט כאב אבל זה בהחלט נסבל," אני עונה לה.
"אם כך אני חושבת שכדי שתנסה לישון. שינה עוזרת להחלמה."
אני נוגע קלות בכף ידה. "תשארי לישון לידי. גם ג'ורג' פה," אני אומר לה.
נקישה רפה נשמעת שוב על הדלת והיא ניגשת לפתוח אותה. מיס דונווי מגיעה עם צלחות ועליהן כריכים. "לא אכלתם כמעט כלום, ג'ורג' ואת, הכנתי לכם משהו לאכול."
"את נהדרת מיס דונווי. אין כמוך," אומרת לה לילי.
אני מניח שמיס דונווי מגניבה לעברי מבט. "הוא חש יותר טוב. הוא בדרך להירדם. אני מקווה שבבוקר הוא ירגיש טוב יותר," אומרת לה לילי.
אני שוכב בעיניים עצומות ומקשיב לשיחה השקטה שמתנהלת ביניהן עוד דקות ארוכות.
הדלת נפתחת בסערה ואבי מתפרץ לחדרי. "מה זאת החגיגה הזאת?" הוא אומר בקול רם.
אני פוקח עיניי ומביט בו המום.
לילי מתקרבת אליו בלי פחד ונעמדת זקופה מולו. "האדון חולה. הוא קודח מחום ואנחנו מטפלים בו."
"מי זאת החצופה הזאת שמעזה לעמוד מולי כך?" הוא שואל אותי, "הזונה שלך?"
"אני לא כמוך אבא, אני לא מחזיק פלגשים," אני עונה לו ומנסה להתיישב במיטה.
אבי פוסע בצעדים מהירים לעבר המיטה ומרים ידו לסטור לי.
"אני לא אסבול התנהגות כזאת," אני אומר לו בקור, "להזכירך אני אדון האחוזה, מינוי שאתה עצמך הענקת לי. אני דורש ממך שתתייחס בכבוד לכל אחד ואחת מעובדי הבית."
"מה את חושבת לך?" הוא מביט במבט מלא זעם לעבר לילי.
