המילים האלה לא נכתבו היום.
כמה רחוק היה אז המרחק ביננו
כמה יותר רחוק זה היום.
ובכל זאת כאילו נכתב היום
שכן הלילות הם אותם לילה..
*
"בא לי קפה איתך עכשיו," אני אומרת לאחת האהובות שלי.
הקפה כמשל כמובן, כי סביר להניח שנשתה דווקא תה עם נענע.
וישנה המיוחדת שלי שאיתה אני שותה שוקו. היא בתוספת קצפת.
עם האחרת אני חולקת סלט.
וזאת שאנחנו יושבות קרוב וחולקות סודות. בעיקר שלה.
וכמובן הפנינה שלי שמשקה אותי קפה בתוספת "משהו מתוק."
זה ברור לכולנו שכדי שזה יקרה עליי לחצות אוקיינוס.
אבל בכל זאת יש יתרון לכך שגרים משני עברי האוקיינוס,
והוא ההפרש של שבע שעות.
ההפרש הזה שמאפשר לי ללוות אתכם לילה שלם של שיחות,
בעוד אצלי רק ערב. אנחנו נפרדים רק כשאצלי השעון מראה חצות.
בשעות האלה הנפש שלכם חשופה. היא משתפכת בפניי, ואני מקשיבה.
וכך בשעה שהסיפורים שלכם נפרשים בפניי, אני עושה כמיטב יכולתי לעטוף אתכם באהבה ולהרגיע את כאבכם.
דווקא מהשעות האלה איני יכולה לכתוב סיפורים.
כי גם אלה שאומרים לי שהסיפורים שאני מעלה מעולם הדימיון הם,
לא ירצו לשמוע את כאבם של החיים האמיתיים.
עם עלות השחר אני יושב לכתוב סיפורים אחרים עם סוף שמח.
למה כל זה נכתב לי?
בגלל השיחה הלילית הקשה מאתמול שכמה שהייתי רוצה, אינני יכולה
להעלותה על הכתב. אולי ביום מהימים.
ב.א.