ג'ון
"מילה?" אני פונה אליה. כבר ברור לי שהיא הייתה בצומת הבוערת.
מילה לא עונה. היא ניגשת לאינטרקום ולוחצת עליו "כנס, ותחנה במוסך," היא אומרת בקול שלא מסגיר דבר.
אני ממהר למסך האינטרקום ורואה דמות שחורה חומקת במהירות למוסך.
בזווית עיני אני רואה את מילה חומקת החוצה מדלת המטבח המובילה למוסך. אני חוזר ומתיישב מול מסך הטלוויזיה. אני לא רוצה שתראי שעקבתי אחריה.
מילה חוזרת ואיתה גבר לבוש בבגדים שחורים ועטוי מסיכה.
"תסרוק את הבית," היא מבקשת ואנחנו עומדים ועוקבים אחריו דקות ארוכות. מייסון עומדת במעלה המדרגות ומתבוננת בנעשה בשתיקה.
"כשאת יצאת להרפתקאה שלך היה מי שניטרל הכל," הוא אומר, "מאשר שהבית נקי מהאזנה."
"ומי לדעתך קשור לזה?" היא שואלת.
"אוכל לאשר לך זאת מדגימות הדי.אן.איי. של הנפטר. את עצמך סימנת אותו לדעתי."
"אני שונאת להיות צודקת," עונה מילה.
השיחה מתנהלת ביניהם ואני כבר חסר סבלנות שהיא תסביר לי מה קורה. אני יודע שאין לי ברירה אלא להפגין קור רוח, ביחוד שמולי עומד אחד החיילים שלה, ומשכך גם שלי.
"המעשה הזה גרר בעקבותיו חקירה מסיבית מגורמי חוץ. את הערכת שאין לו שותפים ועדיין אני יודע שהיית נותנת הוראה לבדוק את הנושא," הוא אומר לה, "הבנתי שהנושא בוער ועליי לפעול מייד. לא הייתה לי דרך לבקש את אישורך כי את מנותקת קשר."
"פעלת נכון, ואני מאשרת זאת בדיעבד," היא עונה לו עניינית.
"תודה מילה," הוא אומר לה ושפת גופו מראה כי הוא ניחוח יותר.
"אתה יכול להוריד את המסיכה ולהראות את הפרצוף היפה שלך," היא אומרת לו בחיבה.
באופן אוטומטי נשלחת ידי לגעת באקדח. תיאו לעומתי קופא. אני משער מה עובר לו כעת ברוח למראה יחס הקירבה של מילה למי שעומד לידה.
ואז מילה מפתיעה אותי.
"תכיר את אבא שלי. המפקד העליון של העיר ניו יורק רבתי," אומרת מילה לגבר שעומד מולי ללא מסיכה.
"תכירו את שון, הסגן שלי. האדם שאני יכולה לסמוך עליו הכי בעולם," היא אומרת, "כמובן שזה אינו בר השוואה אליך תיאו וכמובן אליך אבא."
הוא מחייך וגומות החן שלו מאירות את פניו. הוא מביט במילה מופתע. "אבא שלך, אה…"
"זה סוד שגיליתי רק לאחרונה כך שאל תחשוב שהוא סלל את דרכי. להיפך, אם הייתי יודעת סביר להניח שהוא לא היה נותן לי לעסוק במה שאני עוסקת."
"כמו למשל היום…" הוא אומר.
"תשתפי אותנו מה היה היום?" אומר תיאו.
"מישהו התחזה לשון. הוא ידע שאני 'חמה עליו', שלא יובן לא נכון אני מדברת על המתחזה, וידע שעליו לפעול במהירות. עשיתי במתכוון חשיפה של מקומי כדי לטמון לו מלכודת.
היה ברור לי ברגע ששאל על משפחת וילסון שהוא אינו שון. אתה מבין שיש סיבה ששון ואני מובילים את יחידת העטלפים. שנינו רגישים לפרטים הקטנים ביותר. לא תתפוס אותנו עם טעויות של טירונים. כל 'תחפושת' שאנחנו יוצרים תפורה באופן מושלם."
"את מוכנה לשתף אותנו מה קרה שם בצומת הבוערת?" אני שואל.
"הם רצו 'להוריד' אותי," היא אומרת ואני מרגיש שאני עומד להשתגע.
אני רואה שוב את תיאו נדרך. "ולא העלת על דעתך לשתף מישהו מאתנו?"
"הייתי חייבת להרחיק את האש מכם. הוא לא ידע מי גר בבית הזה, ולא היה לו מושג שאתה פה," היא עונה, "הייתי מוכנה למות רק שלא יגעו בכם.
אתם מבינים, ה'חפרפרת' לא התנהלה בחוכמה ולכן כל מה שאמר היה צפוי. הוא לא ידע שאני יודעת מיהו. שיחקתי אותה עד הסוף.
רק שתדעו שאני לא חסרת אחריות. פתחתי את השבב שלי והעטלפים איתרו אותי מייד.
היא לא דמיינה, האישה הזאת מהמינימרקט בצומת, שיחידה שלמה של עטלפים הגיעה לשם. ברגע שראו שנמלטתי משם הם לא טרחו לעצור את יושבי הרכב וחיסלו אותם מייד."
"אותם?" אני שואל.
"שון אף פעם לא בא עם נהג. הוא תמיד נוהג בעצמו. הייתי ברכב עם נהג מתחזה וזה שהעמיד פנים שהוא שון.
העמדתי פנים שאני בטוחה שהוא שון, ו'התוודתי בפניו שאני רוצה אותו בטירוף," דאגתי להרדים אותו . לפחות הוא מת עם הרגשה טובה שאני רוצה אותו," היא אומרת בציניות.
"המפקד," מתערב שון להגנתה, " היא הייתה במעקב מייד שיצאה מהחצר שלך. הגענו אליה תוך מספר דקות. הסיירת שלנו שורצת סביב לביתך כל הזמן.
ידענו שהוא רוצה ללכוד אותה, והיא איפשרה לזה לקרות כי ידעה שאנחנו במרחק נגיעה ממנה. יש לך בת מאד אמיצה אבל גם חכמה בצורה שאין לתאר.
היא אמרה לי לא מזמן שעכשיו שיש לה את תיאו היא לא תתן לאיש לסכן אותה. עובדה שהיא פה."
כיוון שהאיש היה מהיחידה שלנו הוא נסע ברכב של היחידה שהוצמד לו מעקב וגם…מטען שמופעל מרחוק בשלט.
כאשר תערך חקירה בנושא יהיה מי שיעיד שה'שוטרים' לא שלפו את נשקם. המכונית עלתה באש מעצמה. אולי ייכתב שזה בגלל מהירות העצירה והצמיגים שהתחכחו בכביש ועלו באש. מי יודע? זאת כבר לא בעיה שלנו," מסיים שון את דבריו.
"אני זקוק למשקה," אני אומר וניגש למזוג לעצמי ויסקי, "תיאו?"
תיאו מהנהן בראשו.
"אני אשמח גם," אומר שון.
אני מוזג את הויסקי ומגיש לכל אחד מהם. כל אותו הזמן מייסון עומדת בשקט וצופה בנו.
מילה מסתובבת ורואה אותה. היא ניגשת אליה בצעדים מהירים ונאספת לחיבוק. "זה לא היה פשוט מייסון, אבל לא יכולתי שיקרה לכם משהו. הייתי מתה אם היו פוגעים במישהו מכם."
אני מסתכל על האישה האהובה שלי שמרשה לדמעותיה לזלוג מעינייה ללא בושה, בזמן שהיא מלטפת את ראשה של הבת שלי. "אני אוהבת אותך ילדה שלי," היא אומרת לה ואני מרגיש שאני נחנק.
"גם אני אותך, מאד," עונה לה מילה.
*
אנחנו יושבים בסלון שעה ארוכה. לאט לאט ליבי חוזר לפעימותיו הרגילות.
"אני נראה טוב בעינייך?" שואל תיאו את מילה.
"מאיפה באה השאלה הזאת. אתה יודע שבעיניי אתה מעלף. אתה גבר כריזמטי, שאין ספק בגבריותו. אתה יודע שהתאהבתי איתך בשניה," היא עונה לו מופתעת, "ואני מתאהבת בך כל יום יותר ויותר."
"אם כך תני לי לפתות את 'נשותיו.' את יודעת שיש לי מוניטין כגבר שנשים נופלות לרגליו. בניגוד אלייך אני עמדתי חשוף בחדר החקירות."
"וזאת בדיוק הסיבה שאתה לא מתאים לתפקיד. אני לא מחפשת שיחשפו אותך. ברור לך שאדם כמוהו מצוייד במערכת סגורה המצלמת כל דבר שקורה בבית."
"הבנתי את הרעיון. אני מבטיחה לך שלא אלך בעצמי. לעומת זאת 'דימיטרי,' שהוא גבר אלפא אטרקטיבי במיוחד, עם קצת עזרה ממחלקת האיפור שלנו, יהיה מתאים," היא אומרת ומרימה גבה מול שון שיאשר לה.
"לא ידעתי שאת מכירה באיכויות של בן," מחניק שון חיוך.
"אני מכירה את כל אחד מהעטלפים שמסתובבים בניו יורק. מעולם לא הסתכלתי על איש מהם כגבר פוטנציאלי עבורי. לא הגזמתי כשאמרתי שתיאו כבש את ליבי בסערה ברגע שנעמד לידי ביום ההוא במטווח."
היא קמה ממקומה ומתיישבת על תיאו מתכרבלת בתוכו. אין ספק שהמילים שלה משקיטות אותו ולכן היא אומרת אותן.
"אני צריך הנחיות ממך. מה את רוצה להשיג," אומר שון.
"'דימטרי' נשלח על ידי בעלה שנמצא במסע עסקים. הוא ביקש שיבדוק מה שלומה, והאם היא זקוקה למשהו. את הסיבות לכך הוא יצטרך לאלתר. אני סומכת עליו הוא גבר חריף מחשבה."
"הבנתי אותך," אומר שון, "את רוצה לתדרך?"
"אני סומכת עליך שון. בכל מקרה תאמר לו שהוא לא לבד. אתם תהיו בסביבתו כל הזמן.
אני מבקשת שתאשרו לי האם היא כפי שאני חושדת האישה העיקרית שלו, או שהיא כפולה גם.
אם יש צורך שיתוודה בפניה שהוא הומו וישביע אותה שלא תספר לבעלה.
תן לו מסגרת של שעה שעה וחצי, לא יותר.
והכי חשוב שישאיר לה 'זבובים' בבית."
"תבטיחי לי מילה שאת לא מפתיעה אותנו שם. עשית המון. אני חייב להתוודות שפחדתי היום כשהיית בנסיעה. לרגע חשבתי לירות בגלגלים כדי שיעצור," אומר שון לפני שהוא עוזב.
"מצטער," הוא אומר לי, "הייתי חייב לשחרר את המתח. אני אוהב מאד את הילדה שלך היא יקרה לי. ולא, תיאו, אני לא מדבר כגבר. מהרגע הראשון שפגשתי בה הגבולות בינינו היו ברורים."
שון עוזב. אני עוצם את עיניי. עכשיו תורי להירגע. כל פעם אני חושב שראיתי את הילדה שלי בפעולה, וכל פעם היא מפתיעה אותי מחדש.
שנים אני עובד בעבודה מסכנת חיים ולא עוצר רגע אחד לפחד. בימים אלה למדתי פחד מהו.
מילה
"אני יודע שהמחשבות שלך עסוקות כעת בשליחות של 'דימיטרי' אבל אני זקוק לך גם. את נכנסת לחיי כרוח סערה, חטפת לי את הלב, לימדת אותי מה זה לדאוג למישהו אחר פרט לעצמך, עד כדי שאתה מוכן למות למענו, למענך מילה. אני זקוק לפסק זמן קצר איתך."
אני מביטה בתיאו. אני יודעת שהוא צודק.
"בוא נעלה לחדר ונסתגר בו. אני אשאיר את הנייד על 'רטט' למקרה חרום אבל מבטיחה לך שלא אזום אף שיחה. אין דבר שחשוב לי בעולם יותר ממך," אני אוחזת בידו ומובילה אותו לחדר.
כשהדלת נסגרת אחרינו, אני מתחילה להשיל מעליי בגד אחר בגד. אני שומעת את נשימותיו של תיאו מתקצרות ונושפות בעורפי.
"אני לא רוצה שתרגישי שאת חייבת להוכיח לי משהו," הוא אומר בלחישה.
"אני רוצה אותך בטירוף אהוב שלי. אני זקוקה לך. אני מאמינה שאתה בטוח במקומך אצלי. לעולם לא אעשה משהו שיפגע בך. אתה מגשים לי את כל החלומות, אין בך דבר שהייתי רוצה לשנות.
אני לא מאמינה שזכיתי בגבר כמוך, שאתה רואה אותי ורוצה אותי באותה תשוקה שאני רוצה אותך."
אני אוחזת בראשו ונצמדת אליו בנשיקה סוערת.
"תרגיש אותי, תראה כמה אני מצפה לך," אני אומרת ומובילה את ידו שירגיש את הרטיבות שמציפה אותי.
אני פותחת את זרם המים כדי שיבלע את הגניחות שלי. תיאו מצמיד אותי לקיר. "ככה את רוצה אותי?" הוא אומר וננעץ בי בבת אחת. אני מרגישה את הזיקפה הקשה בתוכי ומתחילה לנוע בפראות.
אני לא מסוגלת לדבר, ורק גונחת.
"אני כל כך אוהב אותך," הוא אומר ועוצם עיניו, מתמסר לריקוד בינינו.
"את מסעירה אותי ברמות שאין לי יכולת להביע במילים. אני לא רוצה שזה יגמר לעולם," הוא אומר לי רגע אחרי שהדופק בליבנו שוב חוזר לפעום בקצב רגיל.
"אני עומדת להבעיר שוב את השטח. הפעם האש תכלה את הכל. זו המכה האנושה ביותר שאני יכולה לייצר."
*
הבוקר הגיע
אני מקבלת מסרון שההצגה מתחילה.
אני לובשת את המדים השחורים. רגע לפני אני מחבקת את מייסון. "נתראה בקרוב," אני אומרת לה.
"אבא תשמור עליה," אני אומרת, "מבטיחה לך לחזור בקרוב."
תיאו צופה בי בשתיקה.
אני יוצאת החוצה, מדלגת מעל השער וחוזרת לתוך הבית לנגד עיניו המופתעות.
"לך תתלבש," אני אומרת לו ומוציאה מתיק שחור סט של מדים ומסיכה, "כדאי שלא תדאג לי אתה מוזמן לבוא איתי. קח איתך את 'חברך הטוב," אני אומרת ומסמנת לו לקחת את האקדח.
"אנחנו נוסעים למטה שלי.
אני רוצה לשתף אותך בכך שרק לעטלפים שמעורבים בפעולות בחוץ יש שבב מושתל כמו שלי. לשאר יש תחליף כחלק מהחליפה. הוא מוסתר היטב כך שהם אפילו לא מודעים לכך כיוון שאת החליפות מוסרים לניקוי כאן. זה חלק מנקיטת אמצעים למקרה שמישהו יחדור למפקדה.
אני מספרת לך זאת כדי שתדע שאתה לא לבד. את שלך ניטרלתי אבל בשעת מצוקה אתה יכול ללחוץ כאן," אני מראה לו את המקום, "ואתה נכנס למעקב. אנשיי נמצאים תמיד במרחק דקות מכל מקום. כבר ראית במו עיניך את האופנוענים בפעולה."
אנחנו יוצאים למוסך. "רוצה לנהוג? יש לך אישור לדהור במהירות המירבית. איש לא יעצור אותך."
"אשמח מאד. אני מתגעגע לנהמת האופנוע מתחתיי, אבל יותר לחיבוק שלך בשעה שאני רוכב עליו."
אני פותחת את התא מאחור, מוציאה ממנו קסדות ומעילי עור, נותנת לו ולוקחת גם לי סט.
תיאו מתניע את האופנוע ויוצא באיטיות מהמוסך. השער נפתח מאליו ואנחנו יוצאים לרחוב.
"דרך צלחה," אני אומרת לו בשעה שהוא לוחץ על הגז, סוחט אותו למהירות מטורפת.
מיד אחרינו אני רואים שלושה אופנועים מזנקים ומגבירים מהירות.
המהירות המטורפת של תיאו מביאה אותנו תוך זמן לא רב לגשר ברוקלין ועוד רגע אנחנו בניו יורק.
"תאיט מהירות," אני צועקת לו, "בניו יורק נהג כניו יורקי."
"חבל," הוא אומר.
"אנחנו לא רוצים זנבות, לא צריכים תשומת לב מיותרת. תן להם להוביל אותך."
תיאו מתאים את עצמו מיד לאופנוענים שמלווים אותנו. אני מרגישה שהוא בוטח בי, לא שואל שאלות.
אנחנו מגיעים למטה. הדלת של חניית האופנועים עולה והם מפנים מקום לתיאו שיכנס ראשון. רק אז הם נכנסים לתוכו ומיד נועלים את דלת הפלדה מאחוריהם.
"תענוג לרכב איתך," הם אומרים לו.
אנחנו מורידים את הקסדות והמעילים, מאחסנים אותם בתא ונכנסים למטה שלנו.
אמנם תיאו היה כאן אחרי המלכודת שטמנו לו, אבל עכשיו הוא נכנס מבעד לדלתות הכניסה הראשיות. הוא מעיף מבט מבעד לחלונות הכהים מבחוץ ושקופים מבפנים. אני רואה אותו נד בראשו כשהוא קולט שלנגד עיניו נמצא המטה שלו.
"בחיים לא הייתי מנחש," הוא לוחש לי בחיוך.
אנחנו נכנסים לחדר המבצעים הגדול. "תכירו זה רומיאו שלי," אני מציגה אותו.
אני רואה ששרלוט יושבת ודמעות זולגות מעינייה. "הכל בסדר שרלוט?" אני שואלת.
היא מביטה לרגע מופתעת ואז היא קמה מכיסה במהירות ומחבקת אותי. "את בסדר," היא אומרת וכולה רועדת.
"ולמה שלא אהיה?" אני שואלת אותה.
"רוברטו אמר לי הבוקר שחוסלת," היא אומרת.
"ולמה שיאמר לך דבר כזה?" אני שואלת.
"הוא הגיע לדירה שלנו ושאל אם את בבית, וכשעניתי לו שלא, הוא אמר שיש לו בשורה עצובה לספר לי," היא אומרת ומנגבת את דמעותייה.
"אתה מבין רומיאו, זה בדיוק מה שהסברתי לך. הפרטים הקטנים עושים את כל ההבדל."
"שמתי לב אליהם," הוא אומר.
"עכשיו כשאני חושבת על זה , זה בהחלט מוזר שהוא שאל אם את בבית ואחר כך המציא שמתת. באותו רגע הייתי בשוק ולא חשבתי על הסתירה שבדבר. אני כזאת מטומטמת," היא אומרת.
"על תכעסי על עצמך, זה לא שמסרת לו איפה אני. נכון שרלוט?" אני בוחנת אותה בעיניי מצומצמות.
"את לא משתפת אותי היכן את נמצאת," היא עונה לי.
אני ניגשת לשולחן שלי ומסמנת לתיאו שישב. "היא דוברת אמת," אומר לי תיאו בשקט. אני מבינה שהוא עקב אחרי כל תנועה שלה. מדהים אותי כמה הוא דומה לי.
אני מתחברת למחשב שלי ומייד עולה הודעה בתדר המיוחד. הכנתי לך את מה שביקשת.
אני מסמנת לתיאו לבוא איתי.
אני נכנסת לחדרו של מרק. הוא קם מכיסאו, מעיף מבט על תיאו. "הוא איתי," אני אומרת לו ומתיישבת לצפות בחומר על גבי המסך, חומר שיוקרן בקרוב בבית המעצר במפקדה העליונה.
