סול
"אני יודעת עלייך ועל מיילי," אני עונה לו בחיוך.
"אבל אנחנו לא," הוא עונה לי. מי שלא מכיר אותו לא יודע איזו סערה מתחוללת כעת בתוכו כיוון שעל פניו יש את המסיכה הנצחית.
"כבר אמרתי לך, אני יודעת. השאלה אם היא יודעת," אני עונה.
"סליחה שאני מפריע," אומר ארן ומסמן לי ללכת איתו לצד למרות שהוא מדבר שכולם ישמעו, "את זוכרת מה זה המכשיר הזה שמדברים איתו, קוראים לזה טלפון נייד?"
"מה קרה?" אני עונה לו בחשש ומגששת אחרי הנייד בכיסי.
"אני ממש ממליץ לכם," הוא פונה לחבריי, "לעשות מה שסול עשתה. היא עברה גמילה כל כך מוצלחת מהנייד שהיא שוכחת שצריך להגביר את הקול כדי לשמוע את הצלצול."
"שכחת להזכיר שגם צריך להטעין אותו," אני מוסיפה.
"זה גם," הוא אומר "את פשוט לא תאמיני איזה מספר מופיע על הצג," הוא אומר.
"אל תשאיר אותנו במתח," אומר סמואל וכולו נדרך.
"אתם מבינים שבינתיים רוב הפניות מניו יורק," הוא אומר בחיוך גדול.
"נו כבר!" אומר סמואל.
"אתם מוכנים? עשרים ושמונה פניות, כשכל אחד מהם מוכן להשקיע את מלוא הסכום וגם… להתחרות עם הצעה אחרת," אומר ארן ופניו זורחות.
סמואל קם במהירות מהכיסא ואוחז בידיו בראשו. 'אני לא מאמין! זה פשוט לא יאומן. את גאון. את בכלל קולטת מה את עשית?"
אני בעצמי המומה. לשטף כזה של משקיעים לא ציפיתי.
"תתקשרי לאימא שלי," מבקש ארן, "בעצם בשביל זה באתי." הוא מחייג לליאה ומגיש לי את הטלפון.
"אני מתנצלת אבל שכחתי להטעין את הנייד," אני אומרת לה מייד.
"את צריכה שאלכס יזכיר לך איך מתפעלים אותו?" היא צוחקת. "ארן סיפר לך? ידעתי שתהיה הענות גדולה, אבל למספר כזה מודה שלא ציפיתי. את מבינה שרוב המיילים מניו יורק ומקליפורניה רק התחילו להגיב? הניסוח שלך היה מבריק," היא קוראת בהתרגשות.
"מצפה לי עבודה רבה. אני צריכה לנתח כל חברה ולראות אם באמת יש לה את היכולת להשקיע בנו. אני אצטרך להעזר בעוד אנליסט. נצטרך להחליט את מי לגייס שיעזור לי בניתוח הנתונים. דבר אחד בטוח שזה לא יהיה פרופסור פיירסטון. אני לא אתן לו יותר עבודה, אני מאוכזבת ממנו ברמה האישית."
"וגם תצטרכי לחפש עורך דין," היא מזכירה לי את מה שאני לא רוצה לזכור. אני כל כך נהנית לעבוד מולה.
"אני יודעת שהגיע הזמן לחפש עורך דין מקומי. אחרי שבועיים במטוסים באמת שאין לי חשק יותר לדלג בין קליפורניה לניו יורק בתקופה הקרובה," אני עונה לה, "גם אם זה במטוס של רוטשילד תעשיות."
"את לא צריכה לחפש," מתערב כריס בשיחה, "יש לך אותי וגם את פול. אנחנו זמינים עבורך כל הזמן."
אני מביטה עליו. העיניים שלו מדברות אליי ללא מילים. כמה הייתי רוצה לחבק אותו, לנשק אותו, לסגור את הפער שנוצר בינינו עד שפרודת אוויר לא תוכל לעבור בינינו.
אני יודעת שעכשיו זה התור שלו לתקן את מה שהתקלקל בינינו.
זה נכון שהוא לא בקו ההתחלה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שקרו דברים שהפרידו בינינו.
הוא ביקש שאתן לו להוביל אותנו, לבנות אותנו יחד, ולכן עליי להתאפק ולתת לו לבוא אליי.
"אנחנו צריכים קודם לעכל את מה שקורה," אני אומרת לו וחוזרת לשיחה עם ליאה. "אני כבר מגיעה."
"היה כייף לראות את כולכם. נתראה בקרוב," אני אומרת ויוצאת עם ארן מהמסעדה.
"הוא מחפש את הדרך אלייך," אומר ארן.
"אני מחכה," אני עונה לו קצרות, מתאפקת לא להתפרק לידו, "מה שחשוב כעת הוא שליאה מחכה לנו."
ליאה מחכה לנו בלובי של המלון והולכת לקראתנו. "הבטחת להראות לנו את חמש מאות עשרים," היא אומרת לי מייד ומסמנת לאלכס שעומד ומדבר עם כמה גברים בחליפות, לבוא.
"לילה נעים היום בואו נלך ברגל," אני אומרת להם.
למרות שזה עדיין שבוע עבודה, התנועה באופן מפתיע לא עמוסה.
"אווירת חג המולד מורגשת בכל מקום," אומר אלכס, "תראי את הרחובות."
אני מדחיקה את העובדה שחג המולד כמעט כאן. זאת הפעם הראשונה שאני לגמרי לבד בחג. היתמות שלי מורגשת לי בימים אלה יותר מתמיד.
*
תמיד תהיתי איך לזה שלימדו אותנו בבית ספר שחג המולד הוא חג של התכנסות משפחתית, ואילו בבית הוריי הוא תמיד היה חג מלא אורחים שבאו לסעוד את ארוחת החג החגיגית של משפחת מק'ניל.
ימים רבים לפני כן אי אפשר היה להתקרב לאימי. "תסתדרי לבד," היא הייתה אומרת לי כשרציתי לשאול משהו. אלה היו הימים שהייתה מזעיקה את מיגל לבוא לקחת אותי."
תחת העץ היו לרוב מתנות יקרות שהוריי קנו אחד לשנייה.
'אני שונאת מתנות,' נהגתי לאמר לחברותיי כדי לא לשתף אותן במה שבאמת קיבלתי.
"כל כך קשה לקנות לך מתנה," הייתה אומרת אימא ובכך פטרה את עצמה ונתנה לי כרטיס לאחת החנויות בקניון הסמוך.
**
אנחנו עוברים לאורך חלונות הראווה המקושטים. אני חושבת לעצמי איך דאדי בחר בקפידה את הבניין. מעבר לעובדה שהאוקיינוס ניבט מרוב החלונות, גם האזור מוקף בחנויות וכל מה שאני צריכה נמצא ממש במרחק הליכה.
אנחנו עולים לדירה שלי ואני עורכת להם סיור בין חדריה.
אנחנו מסיימים את הסיור בקומת חדרי השינה. "וכאן חדר הילדים שלי. פה הייתי צריכה לגדול מיום הולדתי, " אני אומרת לליאה.
"חדר יפיפה," אומרת אימא בהתפעלות, "הנוכחות של אביך מאד מורגשת פה. אין לי ספק שהוא אהב אותך וציפה מאד לבואך. לחשוב שגבר צעיר בן עשרים ושמונה חשב על כל הפרטים קטנים מופלא בעיניי. מעניין שלמרות שידע שאת בת הוא בחר בגוונים כחולים."
"הוא אהב את האוקיינוס ולא יכול היה לחכות שאגדל והוא יקח אותי איתו למים," אני מסבירה לה.
"סול אני מתכננת לחזור לניו יורק ולכן חשבתי להיפגש עם ברוקלין הערב," היא אומרת לי.
"אני משאירה זאת לשיקולך," אני אומרת לה.
כריס
אני מוציא את הנייד להתקשר לסול. אני מניח שעבר מספיק זמן מאז שנפגשה עם ליאה ומקווה שתהיה פנויה להיפגש איתי. אני לא יכול לחכות כבר לחבק אותו, לנשק אותה, לאמר לה כמה הייתה חסרה לי.
הנייד מצלצל ומפתיע אותי לראות את שמה של ליאה רוטשילד על המסך. אמנם ציפית שהיא תבקש לדבר איתי, אבל לא ציפיתי שזה יקרה הלילה.
"כריסטופר ברוקלין מדבר," אני עונה לה בטון רשמי.
"כריס זאת ליאה," היא אומרת, "אני יודעת שדי מאוחר אבל כיוון שאני מתכננת לחזור הלילה לניו יורק אשמח להיפגש איתך."
"תאמרי לי איפה ואגיע," אני עונה לה, תוהה האם סול איתה.
"אני בסוויטה שלנו באורכדיאה," עונה ליאה.
"רבע שעה אני אצלך," אני עונה.
"אם כך נתראה בקרוב," היא מסיימת את השיחה.
אני מתלבט ביני לבין עצמי האם לאמר לפול לבוא איתי. תחושת הבטן שלי אומרת שעדיף שאגיע לבד. אני תמיד יכול לשתף אותו על מה דיברתי איתה.
רבע שעה אחרי…
אני נכנס לסוויטה של משפחת רוטשילד. על השולחן יש כריכים ושתיה, מה שמזכיר לי שלא ממש אכלתי.
"רציתי לדבר איתך," ניגשת ליאה לעניין מייד כשאני מתיישב על הכיסא מולה, "לגבי חמש מאות עשרים."
אני בהחלט מופתע.
"אני יודעת שרצית לרכוש את הבניין. זה לא יקרה כיוון שהוא לא למכירה בשבע עשרה השנים הקרובות לפחות. אני מניחה שראית את ההגבלות על גבי שטר המכר," היא אומרת ועוצרת לרגע לוודא שאני באמת מצוי בעובדות.
"אהיה גלוי איתך. הייתי בשלבים ראשונים של משא ומתן. עורך הדין מק'ניל לא המציא לי עדיין את המסמכים של הבניין. כל שאני יודע הוא שהוא לא היה מוסמך למכור אותו." אני מחליט למעט בפרטים בקשר למה שארע.
"המצב הוא כזה שישנן שלוש וחצי קומות שעומדות לקבל צו פינוי אחרי החג. חברת האחזקה של הבניין מחפשת שוכר אחד שיקח עליו את כל הקומות. אין בכוונתם להתעסק עם שישים שוכרים בנפרד," היא אומרת ומצפה לתגובתי.
"בכוונתי להגדיל בצורה ניכרת את ברוקלין חוף מערבי. כמות העבודה המוזרמת לחברה היא מעל יכולתנו ואנחנו במשא ומתן עם מספר עורכי דין שעומדים הצטרף לחברה ממש בימים אלה," אני אומר לליאה.
"אני חייבת לציין שאני מאד מתרשמת ממך. השופט פאפאדופולוס דיבר בשיבחך. אני רואה שהוא צדק. למרות גילך הצעיר אתה בהחלט ראוי לעמוד בראש חברה גדולה," היא מחמיאה לי.
"בבניין יש כעת קרוב לשישים עורכי דין. רובם עבדו עבור ריאן מק'ניל עורכי דין. אולי יעניין אותך לראיין אותם. אני מבינה שהם עורכי דין טובים."
"אני מניח שסול מכירה אותם," אני בוחן אותה.
"אתה יודעת שסול עבדה בחברה של הוריה מגיל צעיר. אם אתה מנסה לברר האם סול יודעת שאחיה השתלט על החברה של ההורים, התשובה היא כן. היא יודעת כל צעד שאחיה עשה מאז התאונה. העובדה שלא נקטה צעדים היא לא מתוך חולשה, אלא מתוך החלטה שלקחה על עצמה," היא מאשרת לי את מה שאני חושב.
"אם כן היא תוכל להמליץ לי את מי להעסיק," אני ממשיך באותו קו.
"עדיף שלא. אם היא תהיה מעורבת יהיה מי שינסה לקשור בין החברה של מק'ניל לשלך ולדרוש את הזכויות והוותק. מבחינתך הם אמורים להיות עובדים חדשים," היא אומרת, "אני בטוחה שאתה יודע את זה. אני גם מבינה שאתה בוחן את תגובתי בקשר לסול. יש נושאים שצריכים להיפתר ביניכם."
"אני כזה שקוף," אני מחייך.
"אני מאמינה שתהיו יחד. יש ביניכם משהו נדיר. סול עוברת תקופה מאד קשוחה. לא כל אחד היה יוצא ממנה שפוי," אומרת ליאה, "הלב שלה מרוסק."
"אני מבטיח לך שלא אפגע בה. אני רוצה לאחות את כל השברים. אני רואה בה שותפה לחיי עד יומי האחרון," אני עונה לה בגילוי.
"אני מכירה אותך עוד כשהיית בגן. החיבור בין ארן ובינך היה מיידי. כבר אז ידעתי שתגדל להיות אדם מיוחד. אני יודעת שסול רואה אותך ככזה."
"שמעת את הרכילות עליי? את העובדה שאני 'מאורס?'" אני מרגיש שאני יכול לדבר איתה על הכל.
"שמועות כאלה תמיד מגיעות לכל מקום," היא צוחקת לי, "כמה אני מתעבת רכילות."
אני מוציא מכיסי את שקית הקטיפה בה שמורות הטבעות שלנו. "כאן שמורות הטבעות שקניתי לה בביקורי בניו יורק. ביניהן גם טבעות הנישואין שלנו עם שמותינו חרוטים עליהן."
ברגע האחרון אני מחליט לא להראות לה. אני רוצה שסול תראה אותן לפני כולם. "את מבינה כמה אני רציני לגביה?"
"אמנם לא ראיתי אותן, אבל דורי סיפרה לי שבחרת טבעות יפיפיות, טבעות שהיא אהבה במיוחד. וכן כריס, ברור לי שגבר לא קונה טבעת יהלום אם איננו רוצה שהאישה תהיה הנצח שלו," היא עונה.
"אני נסחף לדבר עליה כל הזמן," אני מחייך במבוכה, "נחזור לענייננו. אני מבקש לדעת באיזה סכום מדובר. יש לי מושג לגבי המחירים ואני יודע שזאת לא שכירות זולה. הבניין הזה הוא אחד הנחשבים בעיר למרות שאיננו מודרני." אני מקווה לשמוע ממנה שהמחיר הוא כפי שאני מצפה.
ליאה מפתיעה אותי בשאלה. "כמה לדעתך מציעים על שכירות של קומה?"
"לפי המידע שנמסר לי, אם שוכרים את הקומה כולה המחיר הוא לא פחות מעשרים אלף דולר לחודש," אני עונה, "על כל שלוש וחצי הקומות יחד אפשר לבקש חמישים אלף."
"ואתה מוכן לשלם את הסכום?" היא מתעניינת.
"כבר היום עם המחזור שלנו נוכל לעמוד בזה בלי בעיה," אני עונה. אני יודע שזה לא נכון מבחינת משא ומתן אבל אני מרגיש שיש לי צורך לאמר זאת כדי להגדיל את סיכויי לסגור את החוזה.
"לעיתים אני מסתכלת עליך במבט כפי שאני מסתכלת על ילדיי, ולעיתים, כמו היום אני רואה לפניי גבר שמקרין עוצמה שיודע שהוא יכול לכבוש את העולם למרות שהוא רק נושק לשלושים," היא מפתיעה אותי עם מילותיה, "אני מבינה כמה אתה נחוש לסגור את העיסקה הזאת."
"אני רוצה לבנות אימפריה כפי שבנה אבי. חשוב לי שלסול לא יחסר לעולם כסף. לא עבורה ולא עבור הבנים שיוולדו לנו," אני אומר. רק אחר כך אני שם לב שהשתמשתי במילה בנים ולא ילדים.
"אני בהחלט יכולה לראות את סול מוקפת בבנים. זה בהחלט מתאים לה. אני שמחה לשמוע אותך מדבר כך עליה. הבניין שלך אם תתן לי תשובה חיובית," היא אומרת וחיוך מסתורי על פניה.
"תכתבי את ההסכם ואחתום עליו," אני אומר לה ללא היסוס.
היא מושיטה ידה ללחיצת יד המסמנת את סגירת העיסקה.
"עכשיו שהעניין סוכם, יש לי הפתעה בשבילך. הסכום שמבקשים עבור הבניין הוא אלף דולר לקומה והשתתפות באחזקת הבניין," היא אומרת וחיוך על פניה.
"ולמה רק אלף דולר?" אני סקרן לשמוע מה עומד מאחוריי הבקשה המוזרה הזאת.
"בעלי הבניין לא מחפשים להתפרנס מהבניין. אם תסרב …הבניין ישאר ריק."
ליאה
אני יודעת שזה לא מה שאמרה סול, אבל זה מה שמרגיש לי נכון לאמר לו. אני עדיין לא בטוחה שאני רוצה לחשוף בפניו שהוא מתנהל למעשה מולה.
אני מלאת הערצה לגבר שהוא הפך להיות. הוא כל כך מזכיר לי את אלכס. גבר אלפא עוצמתי, בטוח בעצמו ועם זאת לא מתבייש להראות את הרגש שהוא מלא בו כלפי האישה שהוא אוהב.
אני יודעת שאסור לי להתערב ביניהם, גם לו הייתה הבת הביולוגית שלי. אני כל כך רוצה שתמצא כבר שלווה ואני יודעת שהוא הגבר הנכון להעניק לה זאת.
אני זוכרת את הימים שכריס הסתובב כמו חיה כלואה בכלוב, הימים לפני שבחר לצאת לגלות מרצון בלונדון. לפחות זה מה שסיפר לי ארן. אני מביטה בו ועדיין רואה שיש בו חוסר שקט מסויים, אבל כל פעם שהוא מדבר על סול נראה שהגלים הסוערים שלו שוככים ורק הדיבור עליה מרגיע אותו.
אני מחכה לרגע שאתבקש לנהל את טקס הנישואין ביניהם, ואני יודעת שהיום הזה יגיע. לא סתם הקשבתי לאלכס והזמנתי מבחר של שמלות כלה למיו מילאן ניו יורק, שמלות שלא תעמודנה למכירה עד שהיא תבחר את האחת.
"מה הקשר שלה לכל העיסקה הזאת?" הוא שואל אותי לבסוף.
"אני לא מבינה את השאלה," אני עונה לו ועוטה על פני מראה מופתע.
"אני אעשה כל מה שהיא תבקש," הוא עונה לי בחיוך.
שנינו מבינים, אבל לא אומרים זאת במילים.
"עכשיו אני יכול סוף סוף להיפגש איתה?" הוא שואל.
סול
"יש מצב שאני אשן פה לפעמים?" שואל אותי טרוי שבא לקחת אותי לבית משפחת פאפאדופולוס.
"אם אתה מתכוון להפוך את זה למקום מפגש לתשוקותיך, אז התשובה היא לא. אם אתה רוצה פינה משלך אז כן," אני עונה לו, "עוד משהו? כי את הג'יפ כבר החרמת לי."
"את תמיד יכולה לאמר לי לא," הוא אומר, מעמיד פני נעלב לרגע אבל מייד צוחק.
"בואי אחות קטנה, ההורים מחכים לנו," הוא אומר.
