ג'קסון
"אני מבין שהביקור אצל אימך לא היה יעיל. היא באה לכאן כדי לשאול אותי שאלות," אני מתחיל לספר לה ורואה שלילי נדרכת. "תרגעי לילי, זה ממש לא מה שאת חושבת."
"אתה מבין כמוני שהיא בוחרת את מילותיה מתוך כוונה," אומרת לי לילי, "זה די מדהים שהאישה שגידלה אותי להיות מי שאני פתאום לא סומכת עליי. היא מוציאה ממני רגשות לא טובים. אני צריכה להלחם בעצמי לא להתחצף אליה."
"אני שמח שאת יודעת לשלוט בעצמך. זו תכונה ראויה לציון, בטח בגילך הצעיר," אני אומר לה.
"המילים שלך שאני לא לבד עזרו לי לנשום," היא אומרת לי.
שוב אני חושב לעצמי האם זאת תמימות ילדותית, או להיפך. מילים של אישה שמבינה.
"אני מבקשת שלא תשפוט אותה לחומרה. אני מאמינה שהיא רוצה בטובתי. היא רואה את חיי דרך העיניים שלה," היא אומרת ומשתתקת.
לילי מרימה עינייה אליי. וממשיכה כמעט בלחישה. "אני כבר יודעת איך המגע שלך מרגיש, ואתה כבר מכיר את שלי ויודע מה זה עושה לך. אני חסרת ניסיון אבל מבינה שהרפרוף של אצבעותיך הוא לא מיקרי. לו רצית, לו לא היית מכבד אותי כפי שהבטחת, הידיים שלך כבר היו במקומות אחרים."
"את יודעת כמה אני רוצה, אבל לא אעשה שום צעד שיפגע בך," אני אומר, "את תופסת מקום חשוב ….אצלי."
"אני יודעת ש.." היא אומרת ומשתתקת
לילי
איך אני יכולה לאמר בקול שאני יודעת שכבר חצינו את הקווים. אם אני חושבת עליו כשאני עם אימא זה אומר משהו לא?
ולא רק חושבת, אלא מתגעגעת אליו למרות שזה עתה נפרדתי ממנו.
"חשוב לי לדעת מה היא שאלה אותך," אני לא מתאפקת ושואלת.
"היא שאלה איזה שמלות אני מבקש שתתפור לך. עניתי לה שאני גבר ומה אני כבר מבין," הוא אומר ומחניק חיוך, "למרות שרציתי לענות לה מה באמת אני רוצה."
"ומה אתה רוצה ג'קסון?" אני שואלת.
"חוץ מזה שאני אוהב לשמוע את השם שלי בפיך?" הוא מחייך. הוא חייב להגיב כל פעם שאני אומרת את שמו.
"אני רוצה שתבחרי בדים לא קודרים. את צעירה ויפיפיה ואני לא רוצה שהשמלות שלך תבגרנה אותך," הוא עונה לי ברצינות.
אני לא מצליחה למנוע מהסומק לעלות על פניי. אני מפנה מייד את פניי ממנו מנסה להסתיר זאת.
אני שומעת את הכיסא שלו חורק בשעה שהוא דוחף אותו לאחור, ואת צעדיו מתקדמים לעברי. הוא נעצר ואני מרגישה את הנשימות החמות שלו על עורפי. "זה בגלל שאמרתי שאת יפיפיה? את לא יודעת שאת כזאת?"
"אימי אמרה לי שהיופי לא חשוב בחיים. העיקר להיות אישה טובה ושתקנית," אני עונה לו נבוכה.
'את מעמידה אותי במבחן מאד קשה,' הוא ממלמל.
אני שומעת אותו מתרחק ומושך שוב את הכיסא ומתיישב. "מסתבר שאימך לא הצליחה לחנכך כראוי."
אני בולעת את הרוק והעלבון על מילותיו.
"זה נכון שהגבר הוא זה שמוביל את מערכת היחסים, הוא זה שבונה את הבית, את המשפחה, מספק לה את כל צרכיה. אין זה אומר שהוא שולט באישה. מותר לה להביע את דעתה, כשם שעליה להיות קשובה כאשר מסבירים לה שהיא טועה וללמוד מכך.
אני לא רוצה שתשתקי לידי. אני אוהב לשמוע את דעתך. נוכחתי כבר לדעת שאת חכמה מאד.
לו הייתי מחפש אישה כנועה כבר הייתי נשוי. יש כאלה בשפע. אני רוצה אישה שתאתגר אותי."
אני נסערת ולא יודעת להכיל את רגשותיי. אני מאד מבולבלת. הוא מדבר אליי כאילו שאני..אני לא מעזה לאמר זאת.
"את שותקת," הוא אומר לי לאחר שאני לא מגיבה, "אני מבקש שתשתפי אותי במה שעובר לך בראש."
"אף פעם לא דיברתי כך עם גבר," אני עונה לו תשובה אינה רומזת על מה שעובר לי בראש.
"אני אף פעם לא התקרבתי כך לאישה," הוא מפתיע אותי.
"אני מניחה שאף פעם לא הייתה לך עוזרת," אני עונה ומשמיטה את הכינוי משרתת מהשיחה.
"את חכמה מידי בשביל משחקי המילים האלה לילי. את מבינה שאם היו נסיבות אחרות הייתי מחזר כעת אחרייך," הוא מדהים אותי במילים.
"אבל אתה האדון שלי ואני המשרתת שלך ויש לנו עוד עבודה לעשות היום," אני מנסה לפזר את הקסם של המילים שלו.
"את הקווים האלה כבר חצינו לילי יקרה. זאת אימך שעומדת כעת בינינו," הוא אומר לי, "כפי שאמרת, נחזור לעבודה."
אני חוזרת ומתיישבת מולו ואנחנו מתחילים לנתח את ההוצאות. האווירה בינינו עניינית ואנחנו מספיקים לסיים כמעט את הכל.
הוא מושיט את ידו כדי לקחת את הניירות עליהם רשמתי את ההערות. הוא מפתיע אותי כשידו מלטפת את אצבעות ידי השמאלית.
"כאן תהיה בקרוב טבעת. לא טבעת של פילגש שמתמסרת לאדונה, אלא טבעת של שייכות שלי אלייך ושלך אליי," הוא אומר לי וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו כעת הוא כמה נעים המגע שלו על עורי.
"ביקשתי לזמן את אחיותיי לתה מנחה אני מתכוון להטיל עליהן לייצג את המשפחה בארועים שאליהם הוזמנתי.
אין לי כוונה להשתתף בהצגה הזאת של חיפוש אחרי האישה המתאימה לי. אני מבקש שהנושא הזה יהיה חתום, אינני רוצה שתעלי אותו בפניי יותר. אני מצאתי את מה שאני רוצה."
"אעשה כרצונך," אני אומרת ומשמיטה בכוונה את שמו.
הוא מישיר אליי מבט אבל אני מעמידה פנים שאני מרוכזת במיון המסמכים שעל שולחנו, ולא מבינה את כוונתו. כשהם בידי אני קמה וניגשת לשים אותם בחדרי.
"אני כבר מכיר אותך. את יכולה לא להגיב. את יודעת שגם השתיקות מדברות," הוא צוחק.
אני מסדרת את שולחני וחוזרת לחדרו. "נתבקשתי לעזור להכין את הכיבוד לפגישה שלך עם אחיותייך. אני יכולה ללכת למטבח?"
"בטח. יש לי רק בקשה אחת. אני מבקש שאת לא תגישי את התה היום. אני לא רוצה שיכירו אותך כמשרתת, ואין לי כוונה כעת להסביר להן דבר," הוא אומר.
"אתה מתכוון להסתיר ממישהו שאני משרתת באחוזה?" אני מעזה ושואלת.
"לא לילי. אין לי כוונה להסתיר מאיש מהן הנסיבות בהן נפגשנו. אני לעולם לא אתן לך להתבייש במקום ממנו הגעת," הוא עונה לי.
השיחה הזאת כל כך קשה לי שאני קדה במהירות ויוצאת למטבח.
'מה הוא חושב לעצמו שהוא מדבר אליי כך.' ככל שאני מריצה את המילים במוחי אני לא מוצאת שום פרוש אחר למילים אלא
שהוא מודיע לי את כוונתו….לא יכול להיות. בטח לא הבנתי. אולי התכוון שהוא יכתיר אותי לפילגש שלו. ׳לא יקום ולא יהיה.׳ אבל הוא אמר שלא… אני חייבת להפסיק לחשוב.
אני מחליטה שמאחר והוא יהיה עסוק אחר הצהריים עם אחיותיו אני אלך לאימא ואבחר בד בעצמי.
הכנת תה המנחה לא לוקחת זמן רב כיוון שהמשרתות האחרות עוזרות לי. הם כבר יודעות שאני מכינה יותר מהכמות הדרושה לאדון ויודעות שתוכלנה לטעום את העוגיות שריחן מפיץ ריח נפלא במטבח.
האדון מפתיע אותנו כשהוא מגיע למטבח לבדוק שהכל מוכן ומדבר עם מיס דונווי.
"עבודתי כאן הסתיימה," אני אומרת בשקט למרי, משרתת צעירה שהתידדתי איתה הבוקר, "אני לא משתתפת בהגשה ולכן אנצל את הזמן כדי לבחור את הבדים לשמלות שלי."
אני חומקת מהמטבח לכיוון חדר התפירה. "מיס לילי," קורא אחרי האדון.
אימא ששומעת אותו קורא לי יוצאת מייד מחדרה ונעמדת בהפגנתיות בפתחו של חדרה.
אני מסתובבת אליו בלית ברירה. הוא האדון שלי ועליי לציית לו.
״אני מודה לך על המאפים שהכנת עבורנו. הם מריחים נפלא,״ הוא אומר.
אני קדה קידה בזמן שהוא לוחש לי "תאחלי לי בהצלחה."
"אני שמחה שהאדון מרוצה. שיהיה לך מפגש נעים."
כל אחד מאיתנו סב על עקביו. האדון הולך למפגש המשפחתי ואני מחייכת לאימא. "עכשיו אני פנויה לבחור איתך את הבדים," אני אומרת לה בעליזות מזוייפת. "ההוראות של האדון היו לא לבחור בד שחור כך שאנחנו יכולות לבחור כל בד שתחשבי שיתאים לי."
ברור לי שאימא לא יודעת איך לפרש את התנהגותי.
"שלא תחשבי שאני מתלוננת," אני משתפת אותה, "לעבוד באחזקת האחוזה זאת עבודה קשה מאד. מצד שני לעבוד כל היום עם ניירות ולא לקום מהשולחן שעות זה לא פשוט בכלל. אני מאד בודדה."
"אבל האדון איתך," היא ואמרת.
"באמת אימא. את חושבים שאנחנו יושבים ולוגמים תה יחד? אני מגישה לו את הקפה של הבוקר וממהרת לחדרי לעבוד. עוברות שעות בלי שאנחנו מחליפים מילה, אלא אם כן, כמו היום, אנחנו עובדים יחד על פרוייקט מסויים.
אני מתעסקת בעינייני, בדיוק כפי שלימדת אותי, ולא מקשיבה לשיחות שלו עם האנשים שבאים להיפגש איתו."
"וכך צריך להיות," היא מסכמת מרוצה את השיחה, "עכשיו בואי נראה מה נבחר עבורך. אני שמחה שהאדון מרשה לך לבחור בדים שלא יגרמו לך להראות קשישה. כיוון שאינך עוסקת בעבודות ניקיון אנחנו יכולות לבחור בדים בהירים. אולי הוא בחר אותם בכוונה עבורך."
אני מתעלמת מהערתה ומביטה בה במבט שלא מסגיר את מורת רוחי להערה.
"תראי את הכחול הזה. הוא לא כהה כמו השחור ולא צועק כמו אדום. זה בהחלט צבע מכובד, והמרקם שלו עדין. אני יכולה לדמיין אותך לובשת שמלה ממנו. שנתחיל לצייר את הגיזרה?" שואלת אימא.
"אני סומכת עלייך בעיניים עצומות," אני מחמיאה לה.
שעה ארוכה אנחנו חוזרות להיות אימא ובת כמו שהיינו בעבר. אנחנו עובדות זו לצדה של זו, שרות שירים בשקט וצוחקות הרבה.
הצחוק הזה הוא אמיתי, הוא מזכיר לי את ימי ילדותי המאושרים. לרגעים אני מוחקת ממחשבותיי את מילותיו של האדון שגרמו לי לסערה גדולה.
אני עייפה מלנתח את המילים שלו ונהנית מכל רגע בזמן שאני סוף סוף תופרת לי עם אימא שמלות חדשות. מתי פעם אחרונה לבשתי שמלה שנתפרה במיוחד עבורי? אני לא חושבת שאי פעם זה קרה.
ג'קסון
"תודה שהגעתן לפגוש אותי אנט, מרי תרז," אני אומר לאחיותיי, מתעלם מהעובדה שלמרות שלא הזמנתי את בעליהן הם הגיעו.
"אני חושב שהגיע הזמן שנשב ונדבר," אני פותח את דבריי, "אני מודה שלא ציפיתי לקבל עליי את האחריות של ניהול האחוזה מייד עם חזרתי הביתה.
אני חייב להודות שאבינו מיהר להעביר לי את התפקיד אבל לא נתן לי הנחיות כיצד האחוזה הזאת מתנהלת."
"אם אתה חושב לבקש מאתנו תשלום עבור…" מתחיל בעלה של אנט לאמר.
"לא זכור לי שביקשתי ממך להשתתף בשיחה שלי עם אחיותיי. ולא, אין לי כוונה לבקש מכם תשלום כספי, וגם לא לקצץ בתשלום שאתם מקבלים."
"באמת? כי את תיקון הגג סירבת לממן," הוא אומר לי בלעג, מרים מעט את קולו עליי.
״אני מזכיר לך שאני אדון האחוזה כעת ולא אסבול שתדבר אליי בטון כזה. שנים אני רואה אותך חי על חשבון האחוזה ולא תורם לה דבר. אני במקומך לא הייתי מתגרה בגורלי. חובתי נתונה לאחותי בלבד, לא לך.״
אני עוצר לרגע את דבריי, נותן להם לשקוע.
"אתה יכול להיות בטוח שבדקתי קודם את התנהלותו של אבי בנושא הזה. נושא הגג הדולף לא נולד היום. אבי סירב לתקן אותו על חשבון האחוזה והורה לך לתקן אותו מחשבון ההקצבה שלך. האם יש סיבה שאני אנהג אחרת? ממש לא.
אתה מבין, כוחך עדיין במותניך ועדיין אני היחיד כאן שעובד.״
אני מישיר מבט אליו. זה מסוג הרגעים שיקבע את מקומי בהיררכיה המשפחתית. אני לא מתכוון לוותר על התואר שניתן לי, ולו רק מהטעם שאין מי שיחליף אותי.
״מתי אתה מתכוון להתחיל לבנות משפחה?״ זורק לעברי גיסי השני.
״אם תתן לי סיבה אחת לכך שזה עניינך אטרח לענות לך. אפילו אם תסביר מה זה קשור לניהול האחוזה,״ אני יורה לעברו וחושב לעצמי כמה מהר עלה הנושא.
״אני בטוח שאתה משתוקק לחזור לימי האחוזה העליזים, מרובי הנשפים ומשקאות כיד המלך,״ אני עוקץ אותו.
הוא מעקם את פצופו לעומתי.
״אתה לא מצפה אחשוף לפנייך את חיי האישיים,״ אני מסיים את המשפט בדיוק כאשר הכיבוד מוכנס לחדר והמשרתות מתחילות למזוג את התה לספלים.
אני ניגש לחלון וצופה בגן. אנט ניגשת אליי. "אני מצטערת," היא מתחילה לאמר.
"כל השיחות שיתנהלו כאן היום," אני אומר לה בקול חסר רגש, "יתרחשו לאוזניי כולם."
אני כל כך מצטער שלילי לא כאן. ברור לי שאם אני מייעד אותה לעמוד לצידי אסור שיראו אותה מגישה את הכיבוד מעשי ידיה.
"מעולם לא טעמתי עוגיות כאלה טעימות," אומרת מרי תרז.
אני לוקח אחת ומכניס לפי. היא לא הגזימה. לעוגיות האלה יש טעם גן עדן.
"אני רואה שהכנסת תפריט חדש. חידוש בהחלט מבורך," ממשיכה מרי תרז, "את ידיה של מי עליי לברך?"
מיס דונווי מביטה בי בחטף ואני מסמן לה בראשי לשלילה. אני לא רוצה שאיש ידע עליה.
"האדון ביקש לערוך שינויים בתפריט גבירתי," היא אומרת, "קיבלנו ממנו יד חופשית ואנחנו עושות כמיטב יכולתינו להשביע את רצונו."
"יש עוד שינויים שאדון האחוזה ביקש לערוך?" שואל אותה בעלה של מרי תרז בציניות מופגנת.
"זה מדהים איך טעמן הנפלא של העוגיות מוציא ממך את המילים האלה גיסי. האם אתה חושב שמיס דונווי שותפה להחלטות שלי?
יש לי הצעה הגונה בשבילך. אתה מוזמן לקחת עלייך את ניהול האחוזה. להתעסק כל היום עם קבלות, תשלום חשבונות, ניהול משא ומתן עם ספקים. מה שאני מבקש בתמורה הוא הקצבה קבועה שתאפשר לי לחיות חסר דאגות. מתי אתה רוצה להתחיל?" אני שואל ומישיר מבט חודר לעיניו.
הוא שותק. מרי תרז ממהרת אליו ולוחשת לו שישתוק. "אתה לא רוצה להרגיז אותו. הוא עוד עלול לקצץ בקיצבה שלנו."
"אני מציע שנשב ונהנה מתה המנחה בזמן שגיסי היקר שוקל בכובד ראש את הצעתי. אני לא יכול לחכות לעזוב את האחוזה ומתרגש לקראת ההרפתקאות החדשות הצפויות לי."
"איש לא מערער על מקומך בהיררכיה המשפחתית," אומרת לבסוף אנט.
"אם כך. אנחנו יכולים להתחיל לדבר על הסיבה שלשמה כינסתי אתכן. אני מציע לכם גיסיי היקרים שכאשר תסיימו לשתות תצאו לטייל בגן היפיפה המקיף את האחוזה. בעצמי יצאתי לסיור ואני חייב לציין שהגן מרשים מאד.
יש לי כמה עניינים אישיים לדון בהם עם אחיותיי, עניינים שאינם נוגעים בכם."
אני יודע שבזה אני רוכש לי אוייבים, אבל גם יודע שלא אני הפכתי אותם לכאלה.
"אתן מבינות," אני אומר לאחיותיי, "יכולתן לפעול אצל אבא לפני שהגעתי. יכולתן לבקש ממנו שאחת מכן או בעליכן ינהלו את האחוזה. הייתי מקבל את ההחלטה בהבנה ובוחר איך להמשיך את חיי.
בניגוד אליכן אני ביליתי את העשור האחרון בלימודים קשוחים ובניית עתיד שנלקח ממני.
עכשיו העובדה שאני אדון האחוזה מוגמרת. אין לי כוונה לפגוע במה שקיבלתן עד היום. מצד שני אני לא אתן שמישהו יערער על הסמכות שלי."
