בעיניים פקוחות

אווה ג'יימסון

"מה קורה לך אווה? כבר שעה את משחקת עם המזלג ואפילו פרור לא נכנס לפיך," אומרת לי ג'יימי, "רוצה לדבר על זה?"

"מה הטעם לכל החגיגות המלאכותיות האלה אם את לא באמת שמחה?" אני עונה לה.

"דברי איתי," אומרת ג'יימי, קמה והולכת לעמוד ליד החלון הפונה לרחוב.

"הכל בסדר?" שואלת אימא בדאגה.

"בטח אימא," אני אומרת, נושקת לה על המצח כמו שהיא אוהבת והולכת לעמוד ליד ג'יימי.

"החברה של אבא שלי הודיעה לי שעליי לבוא לפנות את דבריי מהחדר שלי. בראשון לחודש היא כבר לא תהיה שם. את קולטת שזה מה שהיא מודיעה לי בערב חג המולד?"

"אימא יודעת שאביך נפטר?" היא שואלת בשקט.

"לא רציתי להעציב אותה לפני החג ולכן לא סיפרתי לה עדיין. בכל מקרה איש מאיתנו לא הוזמן ללוויה," אני אומרת.

"זה משהו שאני לא יכולה להבין," היא אומרת לי מהורהרת.

"מה יש להבין. היא השתלטה על החיים של אבא שלי, מחקה את כל מה שהיה לפניה. הוא היה שבוי שלה," אני עונה כאילו מדובר במישהי אחרת  ולא בחיים שלי.

"את זה אני מתקשה להבין. תראי את אימא שלך. היא נראית מעולה, היא חכמה ומצחיקה,"  יוצאת ג'יימי להגנתה של אימי.

♦️

כאשר עזבה אימי את הבית, או אם לדייק נתבקשה לעזוב, הייתה מורין חברתה הטובה, אימה של ג'יימי, לצידה ולא עזבה אותה עד שהייתה בטוחה שאימי עומדת שוב על רגליה, מה שקרה להפתעת כולם מהר מאד.

"מה אתם מתפלאים?" אמרה להם, "ברור לכם שלא הייתי מאושרת איתו."

לצערי אני יודעת שהיא דיברה אמת. לא שהיו הרבה מריבות בבית, להיפך היו הרבה מאד שתיקות קרות.

♦️

"בכל מקרה אני צריכה למצוא טיסה מיד אחרי חג המולד. את מאמינה לי שאני לא זוכרת מה נשאר שם? חשבתי שלקחתי הכל כשעזבתי את הבית," אני אומרת לג'יימי בשקט.

"על מה אתן מתלחששות שם?" שואלת אימא, "למה אני תמיד אחרונה לדעת?"

"מצטערת לאכזב אותך אימא אבל אין לי אף גבר בחיי," אני אומרת לה וכבר מתכוננת לנאום שיגיע.

"את יפה, צעירה ומוכשרת. יש לך קריירה ואפילו דירה משלך. עכשיו תסבירי לי למה אין לך אהבה?" היא שואלת ואני חושבת כמה המילים האלה מכובסות.

אני מביטה מבעד לחלון. פתיתי שלג יורדים בשקט, רוקדים מעט לפני שהם מצטרפים לאלה שכבר על האדמה הקפואה, יוצרים שמיכה לבנה, בדיוק בזמן הנכון, מגשימים את החלום לחג מולד לבן.

"אני מדברת אלייך," אומרת אימא. היא לא מרפה ממני.

"כמה זמן את גרושה אימא? מדוע לך אין גבר בחייך? או לפחות לא שאני יודעת," אני עונה לה אחרי שאני מנסה ללא הצלחה להתאפק.

"מה אני צריכה גבר? יש לי הכל. כסף, בית יפה, עבודה שאני אוהבת ואותך," היא עונה לי בלי לחשוב.

"ומה לי יש?" אני אומרת לה בחיוך.

"את צריכה להפסיק להתאבל על בארי," היא נוזפת בי.

"קראו לו בריאן אימא, והוא לא היה שלי כשקרתה התאונה." כשאני אומרת את המילה הזאת עוברת בי צמרמורת. זה בדיוק מה שקורה כעת לאימא. בעלה לשעבר נפטר כשהיה כבר שייך לאחרת.

"את נתפסת לקטנות," היא עונה לי.

"אימא כבר לא אהבתי אותו, כבר לא היה בינינו כלום. הוא היה אקס שלי באופן סופי. לא רק, הייתה לו חברה."

אני מבינה שבעצם אני מכינה את הקרקע לבשר לה את הבשורה.

"יפה מצידך להזכיר לי שאביך הוא זה שעזב אותי," אומרת אימא נעלבת. ״אני רק מזכירה לך שהוא עשה לי טובה. כבר לא היה ביננו כלום. היה לי אפס רגש אליו אל המנוול."

"בואי לא נריב אימא. חג היום," אני מנסה להרגיע אותה.

"בואי לא נשחק משחקים. הבית שלנו פורק בגללו," היא מפתיעה אותי.

"אני ממש לא מבינה אימא, אמרת, ואני יודעת שכך היה, שלא אהבת אותו. נשארתם יחד כמו שני זרים רק בגללי." אני באמת לא מבינה אותה.

"את צודקת, אבל עדיין אני כועסת עליו שדרש ממני לעזוב ולא עזב בעצמו. אהבתי את הבית ההוא," היא אומרת.

בזה נחתמה השיחה בנושא.

♦️

למחרת החג אני מזמינה כרטיס לבוסטון שהייתה פעם ביתי.

אני שולחת הודעה למירנדה, אישתו של אבי, שאני מגיעה לאסוף את חפציי.

"אני צריכה לדעת מתי בדיוק. את לא מצפה שאחכה לך כל היום."

אני שולחת לה את פרטי הטיסה בזמן שאני יורדת למונית שמחכה לי בכניסה לבניין. רק כאשר אני כבר בנסיעה אני קולטת שכיוון שאני לא זוכרת בדיוק מה השארתי מאחור אני לא בטוחה שהבאתי מזוודה מספיק גדולה.

'מה כבר יכול לקרות? במקרה הכי גרוע אלך לקנות מזוודה.'

אני מביטה מבעד לחלון על שולי הכביש הצבועים בלבן וחושבת לעצמי כמה התרגלתי לעיר הזאת, ועדיין כמה מתהפכת לי הבטן בהתרגשות כשאני עומדת לחזור לבוסטון.

העיר הולכת ומתרחק לנגד עיניי, והבנינים הנושקים לשמים נראים כמו קוביות לגו ככל שאנחנו מתרחקים ממנה..

אני שקועה במחשבות ומתפלאת שכל אותו הזמן לא חשבתי כלל על אבא שלי שנפטר.

'כמה זמן לא נפגשנו?' אני חושבת בליבי.

♦️

"אני מצטער אווה, אני עמוס בעבודה. הייתי נפגש איתך ברצון אבל באמת שאין לי זמן," אמר לי בפעמיים שביקרתי בבוסטון.

מאז הפסקתי לבקר.

אז מסתבר שכבר לא נתראה.

אני תוהה מדוע ביקש שאעדר מטקס הקבורה.

♦️

"הגענו," אומר לי נהג המונית ונוקב במחיר הנסיעה. אני משלמת בכרטיס האשראי, ממהרת לצאת מהמונית, ונבלעת בתוך הטרמינל העצום של שדה התעופה ע"ש קנדי.

אני מביטה על לוח ההמראות ורואה שהטיסה של חברת התעופה ג'ט בלו  לשדה התעופה לוגן בבוסטון שהייתה אמורה להמריא בשתיים עשרה וחצי נדחתה בשעה.

אני  שולחת מסרון למירנדה שהטיסה מתעכבת.

"מעניין שכל הניסים קורים לך," היא עונה לי מייד, "ואת רוצה שאאמין שלא אחרת את הטיסה?"

אני מצלמת את לוח הטיסות, שולחת לה ומנתקת מייד את הנייד.

אני מעבירה את הזמן בביקור בדיוטי פרי. זכרו של בריאן עולה לנגד עיניי כאשר אני רואה את הויסקי האהוב עליו נמכר במבצע מיוחד. אותו ויסקי ששתה לשוכרה בלילה בו הארעה התאונה בה נהרג.

זה מדהים כמה סימנים קטנים מעלים זיכרונות שהעלו אבק. שוב אני חושבת שגם אבא שלי אהב את אותו ויסקי ועליו לא חשבתי מייד.

הזמן עובר ואני עולה לטיסה שאורכת שעה ועשר דקות.

מיד עם נחיתתי אני שולחת הודעה למירנדה שאני פה.

"תבואי כבר. אני צריכה ללכת,", היא עונה לי במסרון.  אני יכולה להרגיש את הכעס שלה מתוך המילים.

'למה היא כל כך כועסת עליי?'

אני נדהמת עוד יותר כאשר אני מגיעה לבית אבי. בית שכבר לא נחשב כביתי למרות שביליתי בו את מרבית חיי.

הדלת פתוחה לרווחה. בכל זאת אני נוקשת על הדלת אבל אין תשובה. "מירנדה?" אני קוראת תחילה בשקט ואחר כך בקול רם יותר. אין תשובה.

אני נכנסת לתוך הבית וניגשת לסלון. דלתותיו פתוחות. מירנדה מתהלכת על המרפסת הלוך ושוב ומעשנת בעצבנות.

"אני פה," אני קוראת אבל היא לא מגיבה.

אני עולה בזריזות לקומה העליונה ופונה לחדר שהיה שלי.

"בשביל זה טסתי מניו יורק לבוסטון?" אני לא מתאפקת ומדברת לעצמי בקול רם כשאני רואה את הקרטון על מיטתי.

בכל זאת אני מסתכלת מבעד לדלתות הארון הפתוח והריק, ובמגירות של שולחן הכתיבה שלי. הכל ריק פרט לקרטון הקטן שעל מיטתי ובו ובו כמה ספרים ומחברות שלי שמשום מה נשארו מאחור וקופסה קטנה.

אני מחייכת למראה קופסאת התכשיטים שלי. אני מוציאה את צמיד החברות שהכינה לי בכיתה אלף אליסון. שנים הוא היה על ידי השמאלית עד שנקרע מרוב שימוש, ועדיין לא הסכמתי לזרוק אותו.

הנה כמה זוגות עגילים שהיא הכינה לי בחוג לתכשיטים.

אחד מהם עם זוג כלבלבים. היא ידעה כמה רציתי שיהיה לי כלב והורי לא הסכימו כי כלב מלכלך את הבית, ולכן פיצתה אותי בזוג העגילים הזה.

זוג עגילים נוסף הוא עם סמל השלום ששייך לתקופה שחשבנו שאנחנו שייכות לדור הפרחים ועשינו המון שטויות.

והאחרון זוג עגילים עם חרוזים אדומים,'כי אדום ממש מתאים לך.'

משום מה נשארו גם מחברות המדעים שלי, ואחת של מתמטיקה של הכיתה האחרונה של התיכון.

ואז אני רואה את ספר המחזור שמונח אף הוא בקרטון העלוב בו נארזו 'חפציי'.

"את מתכוונת לשבת פה יום שלם וללטף את הדברים שלך?" זועמת לעברי מירנדה.

כל ההכנה הנפשית שעשיתי לקראת המפגש איתה שבכל זאת היא התאלמנה לא מזמן ואני צריכה להיות סבלנית כלפייה, נעלמים עם טון הדיבור שלה.

"לא," אני עונה לה בקול חסר רגש, "אני פשוט מנסה להבין מה יש בקרטון הזאת שכל כך חשוב היה לדרוש ממני שאבוא מניו יורק לאסוף אותו. עלות המשלוח של הדברים 'יקרי הערך' האלה, שכנראה הייתה סיבה הגיונית לכך שהשארתי אותם, הוא כה רב שאם תשלמי בשטר של מאה דולר תקבלי הרבה, הרבה מאד, עודף."

"את חצופה וחסרת רגש," היא אומרת לי בזלזול, אבל יש משהו בעיניה שמראה לי שנוכוחותי לא רק מעיקה עליה, אלא גם מאיימת עליה.

"תשאירי אותי לבד," אני מורה לה בקול מצווה.

היא נבהלת מהטון שלי, טון שמאד מוכר לה מאבי, ובכל זאת היא נעמדת מולי ועומדת לענות.

משהו בהתנהגות שלה גורם לי לעשות מה שלא התכוונתי לעשות. "אני רוצה לראות את הצוואה,"אני אומרת.

'ידעתי שזה יגיע,' היא ממלמלת.

"את יכולה למסור לי את פרטי עורך הדין שטיפל בצוואה של אבי, או שאמצא אותם בעצמי. את יודעת שכעורכת דין יש לי גישה למערכות המידע העוסקות בעניין," אני עונה.

"הייתי בטוחה שכבר עשית זאת," היא עונה.

"יותר מכל, אני רוצה לשאול את עורך הדין מדוע נתבקשתי לא להגיע לטקס האשכבה והקבורה." אני מביטה בה בעיניים מצומצמות ורואה שהיא מחווירה.

"עד מתי את פה?" היא שואלת בקול לא יציב.

"כיוון שלא ידעתי מה גודל החפצים שעליי לאסוף קבעתי טיסה למחר. אני לא רואה כעת סיבה להשאר יותר, אלא אם כן נוכחותי דרושה פה," אני עונה לה.

"אני אמסור לו את מספר הטלפון שלך," היא אומרת.

משום מה יש לי הרגשה שהיא משקרת, אבל מכיוון שהצוואה לא באמת מעניינת אותי אני עונה לה שאמתין להודעה ממנו.

"יש עוד משהו שאני צריכה לפנות מהבית הזה?" אני שואלת אותה לפני שאני יוצאת מחדרי.

"לא," היא עונה לי בשקט.

"מאחלת לך חיים טובים ואריכות ימים בבריאות טובה," אני אומרת לה. כמובן שלא אומר לה שבאמת לא מעניין אותי איך יהיו חייה מהיום ואליך.

אני מתקשרת למונית שתקח אותי לשדה התעופה ויוצאת מהבית בלי להעיף בו מבט נוסף.

♦️

ניו יורק מקבלת את פניי במשב רוח קריר. עוד כמה ימים יחול ראש השנה והמשרדים סגורים לרגל חופשת החג.

אני נוסעת לדירתי וקור מקפיא מקבל את פניי בכניסתי. אני מתקשרת להנהלת הבניין.

"אני מתנצל מאד. יש בעיה עם החימום ועובדים על זה," עונה לי איש האחזקה, "אני מציע לך לשבת בבית הקפה למטה. אני אשלח לך הודעה כשהתקלה תתוקן.

אני לוקחת איתי את התיק עם המחשב וברגע האחרון מכניסה לתוכו גם את ספר המחזור. הוא גם הראשון שאני פותחת כאשר אני ממתינה לכוס הקפה שהזמנתי.

"את נראית עייפה," אומרת לי אמילי המלצרית הקבועה שלי, "אולי אכין לך משהו לאכול?"

"אל תשאלי אותי מה. תבחרי בשבילי," אני אומרת ומתחילה לדפדף בספר המחזור.

עברו שבע שנים מאז סיימתי את התיכון. אני עוברת על כל אחד מהשמות ומנסה לנחש מה כל אחד עושה.

דיאנה למשל אמרה שהיא רוצה להיות אחות מיום ששיחקנו באחות וחולה בגן. פעם אחרונה ששמעתי ממנה היא עמדה לסיים את השנה הראשונה.

אני מוציאה את הנייד ושולחת לה הודעה.

"Happy New Year!"

"הצטערתי לשמוע על אביך," היא עונה לי מייד, "איך את?"

"אני בסדר, חיה בניו יורק את יודעת, ומנצלת את החופשה להתבטל. מה איתך?" אני שואלת.

היא עונה לי באריכות על מה שעבר עליה בשנים האחרונות "ואני מתחתנת!"

"איזה יופי. מזל טוב!" אני עונה לה.

"תבואי לחתונה? אני מתכוונת להזמין את כל הכיתה," היא עונה.

"אני מקווה שיסתדר לי לבוא," אני עונה וחושבת לעצמי 'האומנם?'

ושכבר חשבתי שהיא לא תזכיר את בריאן היא מספרת לי שהחברה שלו עזבה את בוסטון. "יותר מידי זיכרונות. למרות שזה מפתיע כי הם רבו המון. הוא כל הזמן אמר לה שהיא זאת לא את."

"אני בטוחה שהוא אהב אותה," אני מגנה עליה או אולי עליו, לא בטוחה.

"טוב נמאס לי לכתוב," היא כותבת ומתקשרת. שכחתי כבר שאת שטף דיבורה של דיאנה אי אפשר להפסיק.

אני מחייכת לעצמי שלמרות שזמן רב לא דיברנו , דווקא ביום שאני אוחזת בידי את ספר המחזור ומעלעלת בו, אני שומעת ממנה עדכונים על כל בני ובנות הכיתה כמעט.

אני מזמינה כוס קפה נוספת ודיאנה עדיין ממשיכה לדבר.

מה ש'מציל' אותי זה המסרון שמתקבל מאיש האחזקה שהתקלה תוקנה ואוויר חם זורם בדירות ללא הפרעה.

"אני חייבת לסיים. קיבלתי מסרון של משהו שדורש את תשומת ליבי," אני אומרת לדיאנה.

"חבל. יש לי עוד כל כך הרבה לספר לך. תבטיחי לי שנתקשקש בהזדמנות," היא מבקשת.

"ברור," אני עונה וסוגרת את השיחה 'זה בדיוק מה שזה היה. קישקשת לי את המוח עם הדיבורים שלך.' אני מדברת אליה בליבי וניגשת לשלם את החשבון.

אני עולה לדירתי שמקבלת את פני בחמימות. המערכת בהחלטת פועלת כסידרה.

אני מניחה את התיק בחדר העבודה, מוציאה ממנו את המחשב ומניחה אותו על השולחן. את ספר המחזור אני לוקחת איתי ומניחה אותו על שידת הלילה ליד מיטתי.

יש לי צורך לשטוף מעצמי את הביקור הזה. לאחר מקלחת ארוכה, אני בוחרת פיג'מת פלנל עם משבצות באדום ושחור ונכנסת למיטה.

אחרי שתי כוסות קפה וכריך שיכול להאכיל את כל אפריקה, אני בהחלט לא חושבת שאוכל להכניס עוד פרור לפי.

אני מושיטה יד לכבות את האור ומפילה את ספר המחזור. אני מתכופפת להרים אותו ומתוכו נושרת מעטפה סגורה.

אני מביטה במעטפה הלבנה. איך זה שלא ראיתי אותה עד היום?

אני מתחילה לפשפש בזכרוני וחושבת מה זכור לי מימי התיכון האחרונים.

♦️

"את מקסימה והכל. ממש אין לי מילה רעה לאמר עלייך. את מבינה שאנחנו עדיין צעירים בשביל להיקשר לאדם אחד לנצח. את לא באמת חשבת שנתחתן?" אמר בריאן וצחק.

האמת שהוא צדק. לא חשבתי על חתונה, אבל גם לא חשבתי שהוא יפרד ממני ממש לפני מסיבת סיום בית הספר. ולא רק, אלא יבוא עם ה'חברה החדשה שלו' כפי שכולם כינו אותה.

בריאן צדק. היו לנו ימים יפים, אבל לא ישבתי ובכיתי ימים שלמים כשנפרדנו.

ועדיין אלה היו ימים לא פשוטים כיוון שהמילים האלה נפלו עליי בלי הכנה מוקדמת.

♦️

אני אוחזת במעטפה בידי ומנסה לנחש מי כתב לי את המילים שבתוכה.

♦️♦️♦️

לירוי מק'רתני

 מותו של אבי תפס אותי לא מוכן. הוא היה גבר אתלטי, אדם שאכל בריא, גבר רגוע למרות שהמקצוע שלנו לא פשוט.

בגיל עשרים וחמש מצאתי עצמי מנהל את אחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בבוסטון.

'מזל שהוא חיכה שאוציא את הרישיון לעריכת דין ואצבור ניסיון,' אמרתי לעצמי ביום שחזרתי לעבודה אחרי ההלוויה.

למרות שהייתי עסוק בעבודה השוטפת, היה עליי ללמוד להכיר את כל הלקוחות שלנו , מה שהיה בלתי אפשרי.

במקום להלחץ החלטתי שכאשר אדרש להיפגש עם לקוח מסויים אלמד עליו.

כך קרה שקיבלתי הודעה על פטירתו של לא אחר מאשר דיוויד ג'יימסון. התיק שלו מונח על שולחני מספר ימים ואני תוהה מתי אדרש להקריא את הצוואה שנכתבה על ידי אבי ואין לי מושג מה כתוב בה.

אני ממשיך בעבודתי אבל התיק הזה מושך את תשומת ליבי כל הזמן. לבסוף אני מחליט להקיש את שמו ולראות מתי נערך טקס האשכבה.

אני נדהם לגלות שרק שמה של מירנדה וולף מופיע ליד שמו, וכי מעט מאד אנשים כתבו מילות תנחומים.

'זה הולך להיות מעניין,' אני חושב בליבי ונכנס לקרוא את המידע על הלקוח. אין בו דבר שיכול להאיר לי את הסיבה לכך. אין לי ברירה אלא להמתין שיפנו אליי.

אני ממשיך לכתוב מסמך, אבל ג'יימסון המנוח לא עוזב אותי במנוחה.

אני מתקשר למזכירה שלי קלריס שעבדה שנים רבות עם אבי והיא מקור בלתי נידלה למידע. "יש חדש בקשר לתיק צוואתו של המנוח דיוויד ג'יימסון?" אני שואל.

"לא שמעתי בכלל שהוא נפטר," עונה קלריס בפליאה

"מירנדה וולף התקשרה והודיעה על כך. האם השם מצלצל לך מוכר?" אני שואל.

"אני יודעת שהוא דיבר פעמיים עם אביך. פעם ראשונה כשביקש לכתוב צוואה, ופעם שניה כשהגיע לחתום עליה. עכשיו כשאני מדברת על זה זה בהחלט מוזר שפנה לעורך דין שלא ייצג אותו אף פעם, ביחוד שאביך לא הרבה לערוך צוואות כידוע לך," היא עונה לי.

אני נאנח. אני כל כך רוצה להיות מאחורי הקראת הצוואה הזאת.

הזיכרונות מציפים אותי.

♦️

כשהייתי בתיכון הייתי ילד מופרע.

אבי עבד שעות ארוכות, ונעדר רבות מהבית. חיפשתי דרך לתקשר איתו והוא תמיד היה עסוק. עם הזמן למדתי שרק כשאני עשיתי דברים קיצוניים, כמו קעקוע, קיבלתי את תשומת ליבו.

הוא אף פעם לא כעס עליי, אלא על עצמו שלא 'ראה את זה  קורה.'

באחת ה'שיחות הנלחשות' בינו לבין אימי, נלחשות כי הוא דיבר בלחש כיוון שחשב שלא אשמע, הוא אמר לה שאני ילד מדהים ועוד אגיע רחוק ושאיננה צריכה תתרגש.

הוא הוסיף שגם הוא היה כמוני "ותראי איפה אני היום."

מה הפלא שאווה לא ראתה אותי בכלל?

רק אחרי שנפרדה מבריאן העזתי וכתבתי לה מכתב. כתבתי, כי לא חשבתי שהיא תקשיב לי. היא כמובן התעלמה ממנו. מי יודע איך הגיבה שקראה אותו.

עכשיו מונח תיקו של אביה המת לפניי.

♦️

צלצול טלפון מושך אותי חזרה למציאות. לוקח לי זמן להבין שזה הטלפון שעל שולחני שמצלצל.

"רק דיברנו על ג'יימסון המנוח והנה יש לך שיחה מאווה ג'יימסון," אומרת המזכירה.

"אני לא יכול לענות כעת. קחי את המספר שלה ואחזור אליה," אני עונה לה.

אני נסער. הרגע הגיע מהר מידי. אני לא מוכן לקראתו.

אני קם מכיסאי והולך לעמוד מול החלון. הנוף הנשקף מחלוני צבוע בלבן. אני אוהב את השקט שמשרה השלג שמכסה את האדמה בשמיכה לבנה.

אני חסר מנוחה ומרגיש שאני לא יכול לתפקד.

שבע שנים והרגש בוער בי כמו אז. כל אחת שהיכרתי הישוותי אליה, אל האחת שהייתי שקוף בעינייה.

"אני חייב לצאת," אני אומר למזכירה, "צץ משהו דחוף. אני לא יודע אם אחזור." אני אפילו לא טורח לבדוק מה מצב הפגישות שלי.

"אין בעיה. לפניי לוח הזמנים שלך. אחר הצהריים שלך פנוי מפגישות. אני פה," עונה לי קלריס בקולה הרגוע.

מתחשק לי לבקש שתתן לי קצת מהרוגע שלה.

אני יורד לחניון ונכנס לג'יפ שלי. כל כך היה מתאים לי כעת לגמוע מרחקים עם האופנוע. בעבר אולי הייתי עושה זאת אבל מותו הפתאומי של אבי כפה עליי להתבגר בין לילה.

אני מתחיל לנסוע. אין לי מושג לאן. אני מוצא עצמי על הכביש המהיר 95 דרום, הכביש המוביל לכיוון ניו יורק.

'מה לעזאזל אני עושה על הכביש הזה?'

כאילו להכאיב לי יותר הרדיו מנגן את השיר 'אל תעצמי את עינייך.'

Dylan Scott – Don't Close Your Eyes (Keith Whitley Cover) – YouTube

'קח את עצמך בידיים,' אני גוער בעצמי, 'בבית משפט אין לך בעיה לעמוד מול בכירי המשפטנים. תתקשר אליה ותגמור עם זה כבר.'

אני מחליט למצוא מקום מתאים לעצירה ולהתקשר לאווה. הבעיה היא שאני לא מוצא מקום כזה וממשיך לנסוע. אני מתנחם בכך שלא יורד שלג והכבישים פנויים.

לבסוף אני מוצא דיינר שנראה נטוש למדי. על החלון יש אורות מנצנצים. אני מחנה את הרכב ונכנס. הפעמון על הדלת מודיע על בואי ומעיר את המקום המנומנם. עץ אשוח גדול מקושט בהגזמה מקבל אף הוא את פניי ומזכיר לי שלמרות שאני עובד ואיתי גם קלריס, רוב המקומות נמצאים בחופשת החגים.

"מה בשבילך חתיך?" שואלת אותי המלצרית.

"אני רעב וצמא," אני משקר לה, "וסומך עליך שתדעי מה להביא לי."

"כבר מגיע,״ היא אומרת וקדה קידה מוגזמת, משל הייתי לפחות ראש ממלכה.

אני ממתין שהיא תיגש למסור את ההזמנה למטבח והולך להתיישב בפינה הכי רחוקה מהדלפק.

אני אוחז את הנייד בידי דקה ארוכה ורק אז נכנס לתוכנת ההודעות של המשרד בו נמצא מספר הטלפון הנייד של אווה. אני מגלה שהוא לא השתנה.

אני מחייג וממתין כמה צילצולים עד שהיא עונה.

"מדבר עורך הדין לירוי מקרת'ני. מזכירתי מסרה לי שהתקשרת," אני בוחר את המילים שהייתי אומר לכל לקוח אחר ומשווה טון רגוע לקולי.

"אתה עורך דין? איזה יופי," היא עונה לי, "גם אני."

"נחמד," אני ממשיך באותו טון רגוע, "במה אני יכול לעזור לך?"

"אבי נפטר," היא מתחילה לאמר לי ומשתתקת לרגע. אני מבין שהיא מתקשה לאמר מדוע התקשרה.

"אני משתתף בצערך," אני אומר רק כדי להפר את השתיקה המעיקה.

"הוריי נפרדו ועזבתי עם אימי את העיר," היא מתפתלת.

"שמעתי. והיכן את מתגוררת?" אני שואל כאילו שאיני יודע.

"אני בניו יורק כעת," היא עונה ומשתתקת.

"העיר הגדולה. עיר ללא הפסקה." שוב אני מנסה להפיג את המתח התלוי באוויר.

"האישה שלו ביקשה שאבוא לקחת את 'חפציי' מהבית," היא אומרת והלעג נשמע בקולה, "היא מוסרת את הבית מיד אחרי ראש השנה."

"אני יכול לעזור לך במשהו?" אני שואל.

"אז מה, אתה עורך דין. נשוי? ילדים?" היא מפתיעה אותי. לו רק ידעה שהלב שלי תפוס חזק.

"אני לא במערכת יחסים," אני עונה לה.

"מצאתי את ספר המחזור שלנו," היא אומרת וליבי מחסיר פעימה.

"הלוואי והייתי קוראת את המכתב שלך אז לפני שבע שנים," היא אומרת בקול שקט, כמעט בלחש.

"זה היה משנה משהו?" אני שואל בקול אדיש.

"חשבתי שאתה לא רואה אותי, שאני שקופה בעינייך," היא מדהימה אותי.

אני שותק. אני חייב לנשום עמוק. "ולכן התקשרת?" אני שואל למרות שזה בכלל לא מה שרציתי לאמר, "למה זה חשוב לך לאמר לי את זה שבע שנים אחריי. הרבה מים עברו מאז באוקיינוס."

"אתה צודק. סליחה שהטרדתי אותך," היא אומרת ועומדת לנתק.

"בואי נפגש," אני זורק לה אחרי שאני מבין שאין לזה שום קשר לצוואתו של אביה.

"זה מסובך," היא עונה לי.

אני נסער כולי. אני חייב להבין. "למה?" 

"רק עכשיו חזרתי מבוסטון. אין לי שם בית יותר," היא עונה בעצב.

"ואם אבוא אלייך?" אני שואל.

"תבוא לניו יורק?" היא מתפלאת.

"בואי נעשה חשבון," אני אומר וקם ממקומי וניגש לדלפק. "שניה אחת אווה."

"אני צריך לזוז. אני אקח איתי את האוכל והשתיה" אני אומר למלצרית.

"אז כפי שאמרתי המרחק מבוסטון למנהטן הוא פחות מארבע שעות. אני נוסע כבר שעה בערך, מה שאומר שנותרו לי פחות משלוש שעות נסיעה שזה לא הרבה. מה את אומרת?"

"אני לא מאמינה שאתה מוכן לבוא," היא אומרת לי ואני שומע את ההתרגשות בקולה. הלב שלי רוקד מאושר.

"אני מתרגש לראות אותך," אני אומר.

"אין לך מושג כמה אני מתרגשת. בכלל, מרגע שקראתי את המכתב שלך אני בוכה. איזה פספוס של שנים שאי אפשר להחזיר," היא אומרת.

אני לא מאמין שאני שומע את המילים האלה מפיה.

"אני חייב לאמר לך בכנות," אני אומר ועוצר לרגע לקחת את השקית שנארזה עבורי ולשלם עבורה.

"לירוי אתה שם?" היא שואלת.

"בטח שאני פה. אני בדיוק יוצא אלייך," אני עונה לה ונכנס לרכב.

"אמרת שאתה רוצה לאמר לי משהו," היא שואלת בהיסוס.

"כן," אני מרגיש שכל במחסומים בינינו הוסרו, "חשבתי שזרקת  את המכתב לפח."

"אלה היו ימים שלכל אחת היה חבר, אז לי היה את בריאן.  זה לא שהוא היה אהבת חיי. אהבתי אותך בסתר ובעצם לא היה לו מקום שם. אתה היית הנער שעושה מה שבא לו, לא מחפש קשר רציני, והעיקר, לא העפת לעברי מבט אחד.

ספר המחזור נראה מיותר עבורי. לא פתחתי אותו מעולם עד הרגע שלקחתי אותו עם מעט הדברים שנשארו בבית אבי."

"אני חייב להתקשר למשרד להודיע שלא אחזור," אני אומר לה.

"אתה עובד?  לא שמעו אצלכם על חופשת החגים?" היא מתפלאת.

"אבי נפטר. המשרד הוא שלי כעת," אני משתף אותה.

"אוי. אני כל כך מצטערת לשמוע," היא אומרת.

עכשו אני מאמין שהיא באמת לא יודעת שהמשרד שלי מטפל בצוואת אביה.

אנחנו נפרדים ואני מתקשר לקלריס. "יש לנו את עותק צוואתו של ג'יימסון במערכת?"

"אני סורקת כל מסמך לארכיון," היא עונה , "לשלוח לך?"

"כן. תודה לך," אני עונה לה, "קלריס. תקליטי הודעה שהמשרד סגור לרגל חופשת החגים."

"אתה יודע שאביך לא סגר את המשרד מעולם בתקופת החגים?" היא שואלת מופתעת.

אני מרגיש את המרמור מבעבע בי . ברור שאני יודע, הרי מזה סבלתי כל ילדותי.

"אני חושב שמגיע גם לנו לנוח. עבדנו מאד קשה מאז שנפטר," אני עונה לה, "נתראה אחרי ראש השנה."

אני עולה שוב על הכביש המהיר ומאיץ בדווש הגז. דחוף לי כבר להגיע אליה. אני מפעיל את מערכת השמע ומחפש תחנה שתנעים לי את הדרך.

*

אבא שלי היה מעריץ של אלביס. "הדור שלכם לא מבין כלום במוסיקה," נהג לאמר לי כשנכנס לחדרי וצלילי להקה שצרחה את שיריה היו נשמעים בקול רם בחדרי.

הוא מעולם לא דרש שאכבה את המוסיקה, "מה אני יכול לעשות אם זה הטעם שלך," אמר ויצא מהחדר.

*

 אני מכוון את המוסיקה לערוץ האולדי'ס, ערוץ של שירים ישנים, וקולו של אלביס עולה ממנו. "מתאהב בך," הוא שר בקולו העמוק.

Elvis Presley | Falling in love | 1 Hour Loop – YouTube

רק עכשיו אני מבין את אבא שלי ומתגעגע אליו בטרוף.

'אני נוסע אליה,' אני מדבר אליו בליבי, "סוף סוף היא רואה אותי.'

אני מתקשר לאווה. "שכחתי לבקש את כתובתך."

"אני גרה ממש קרוב לסנטרל פארק. כשתהיה באזור תודיע לי," היא עונה לי. אני מאוכזב שהיא לא ממשיכה לדבר.

"כלומר, אנחנו יכולים להמשיך לדבר עד שתגיע, אבל אני לא רוצה לגרום לך לא להיות מרוכז בנהיגה," היא אומרת מייד.

" הקול שלך דווקא מרגיע אותי ועוזר לי להתרכז," אני עונה לה והחיוך לא מש מפניי.

את הדרך אנחנו מעבירים בשיחת נפש, שמחים לגלות שהרגשות הם הדדיים.

"נו מתי אתה כאן," היא אומרת בטון חסר סבלנות.

"אם תסתכלי ממרום דירתך בקומה השלושים ושמונה תראי ג'יפ שחור דוהר לכיוונך," אני אומר בזמן שאני ממתין ברמזור האדום בצומת שליד ביתה.

"אתה רציני? ואני חשבתי שאתה דוהר על סוס לבן, או לפחות אופנוע לבן," היא אומרת.

"זה מי שאני בשבילך?" אני שואל.

"הרבה יותר," היא עונה וגורמת לי לאבד כמה פעימות בדרך.

אני נעצר ליד מגדל מגוריה. גבר לבוש מדים יוצא לקראתי בדיוק כפי שאווה אמרה, פותח את דלת הנהג ומחכה שאצא. הוא מתיישב במושב הנהג, ונעלם עם הג'יפ לתוך חניון תת קרקעי.

השומר בכניסה פותח את הדלת, מלווה אותי למעלית, ולוחץ על הקומה השלושים ושמונה עבורי.

"איך ידעת מי אני?" אני מתפלא.

"אווה שלחה לי תמונה שלך מספר המחזור. אמנם היית צעיר בשבע שנים, אבל בהחלט אפשר לזהות אותך," הוא אומר לי.

אני עולה במעלית וזה מכה בי. אני התבגרתי וגם אווה. אני מתרגש עוד יותר לראות אותה כעת.

אווה פותחת את הדלת בפיג'מה משובצת באדום ושחור, ילדותית משהו. למרות זאת אני נפעם למראיה.

אני נכנס לדירתה, סוקר אותה המהירות ומתרשם מכך שהיא מרוהטת באופן מנימליסטי, אבל נראית מאד חמימה ומזמינה.

אני מחזיר מבטי לאווה שמבטה לא סר ממני. אני לא מחכה רגע נוסף ומנשק אותה, מטביע אותה בנשיקות. מין רעב כזה שהיה שם שנים בלי שהיא ידעה, בלי שאני ידעתי שכך היא מרגישה.

"כל פעם שבריאן היה מנשק אותי, פינטזתי שזה אתה. הייתי עוצמת את עיניי ומדמיינת אותך. לא היה לו מושג שאתה בחלומות שלי."

"גם לי לא," אני אומר לה ומנשק אותה עוד.

♦️

♦️

ערב ראש השנה

אנחנו עומדים בלב ניו יורק בכיכר הטיים סקוואר עם עוד אלפי אנשים זרים שצורחים יחד את הספירה לאחור. תשע..שמונה..שבע…

“Happy New Year!”

אני עדיין מתקשה להאמין שהיא עומדת מחובקת איתי, הכי קרובה ללב המאוהב שלי, ועולה על קצות אצבעותיה מוכנה לנשק אותי בתום הספירה. רגע לפני שהיא עוצמת את עינייה היא מישירה אליי מבט, בדיוק כפי שביקשתי, בדיוק כפי שהבטיחה.

משם אנחנו הולכים למסיבה בדירת גג המשקיפה על העיר כולה. הדירה שייכת לחבר של עורכת הדין שעובדת עם אווה. אני פוגש שם לא מעט מחבריי שלמדו איתי בפקולטה למשפטים בהרוורד. אני ניזכר שלא שאלתי את אווה איפה היא למדה. יש לי עוד כל כך הרבה לשאול אותה.

אנחנו יחד רק כמה ימים ומרגיש לי שתמיד היינו יחד.

"אנחנו צריכים לדבר," אני אומר לה.

"ראש השנה היום, אפשר לדחות את השיחה הזאת?" היא שואלת בחשש.

"יש לי רק דברים טובים לאמר לך," אני אומר.

היא מתרצה, באה מתיישבת כל ברכיי, ומישירה מבטה. "אני מקשיבה."

היא מעלה חיוך על פניי. "את כזאת מדהימה. אני כל כך אוהב אותך," אני אומר לה.

"גם אני אותך," היא עונה לי ומניחה ראשה עליי.

"אני רוצה שתחזרי איתי הביתה," אני אומר לה.

"אתה מדבר ברצינות?" היא מזדקפת ובוחנת את פניי.

"המצב הוא כזה. המשרד בו אני עובד הוא שלי. זה לא שאני יכול לעזוב ולעבור לכאן," אני מסביר לה.

"אבל יש עוד משהו שאני רוצה שנדבר עליו," אני אומר.

היא מביטה בי בריכוז. "אתה נשוי? פרוד? יש לך ילד?"

אני מתחיל לצחוק. "אמרתי לך שאני פנוי לאהוב אותך," אני אומר לה, "בעצם פנוי זאת לא ההגדרה המדוייקת, כי הלב שלי לגמרי תפוס על ידך."

"אז מה?" היא שואלת בחשש.

"צוואתו של אביך בידי וקראתי מה כתוב בה. אני חושב שתופתעי לשמוע," אני אומר לה.

"אני מבינה," היא אומרת בשקט.

"היא נערכה על ידי אבי. לא היה לי מושג עד שמירנדה וולף התקשרה והודיעה על פטירתו," אני מנסה לרכך את הדברים.

"אתה רוצה לאמר לי מה כתוב בה? זה משנה את מה שאתה מרגיש? בעצם בגלל זה באת?" היא קמה והולכת לעמוד ליד החלון הגדול.

"באתי? מיהרתי אלייך בגלל המילים שאמרת לי כיוון שאני מאוהב בך כבר שנים. אני לא רואה למה זה צריך לקלקל משהו בינינו."

היא מסתובבת ושבה אליי.

"את ידעת שהורייך לא התגרשו?" אני שואל ורואה את המבט המופתע על פניה.

"עם מירנדה היה לו הסכם ממון ואין לה כמעט זכויות בירושה. הבית נשאר של אימא שלך וגם חשבונות הבנק למעט חשבון קטן שם הזרים כל שנה את מה שסוכם בהסכם ממון," אני אומר לה ומביט בה בצפייה.

♦️

♦️♦️♦️

אווה

שנה חדשה מתחילה היום ואני מתרגשת להתחיל אותה עם הגבר שאני כל כך אוהבת.

אנחנו נוסעים לדירתה של אימא לבשר לה על מותו של אבא.

היא  מקבלת את הידיעה על מותו בשלווה. "למרות הכל הוא היה הגון," היא אומרת.

"למה לא אמרת לי שלא התגרשתם?" אני שואלת.

"את שוכחת שהוא גר עם המזכירה הצעירה שלו," היא עונה לי. לראשונה אין טיפת מרמור בדבריה. "עכשיו שאת עם לירוי, ואביך איננו עוד, אני מרגישה חופשיה לחפש גם עבורי להתחלה חדשה," היא אומרת.

אנחנו נפרדים ממנה וחוזרים לדירתי. יש לי כל כך הרבה מה לעשות.

אבל לפני הכל אני רוצה שוב לנשק אותו בעיניים פקוחות שידע שרק אותו אני רואה.

שתהיה שנה מלאה באהבה.

בר

#PINTERESTתמונה