סול
אני נפרדת מטרה ועולה עם ליאה לדירתה.
"אני חושבת שהגיע הזמן שתחזרי הביתה," אומרת לי ליאה כשאנחנו עולות לדירתה בקומה החמישית במגדל הנהר. "ראיתי אותך היום בפעולה ניכר שהעובדים שלך זקוקים לך."
"צודקת. הגיע הזמן שאחזור. אין טעם לדחות את החזרה למציאות," אני אומרת לה.
אני מופתעת לראות שהמזוודה של ליאה ואלכס כבר מוכנה ליד הדלת, וגם שלי. כיוון שהשארתי את המתנות למריה במילאנו יש לי מקום לשים את השקיות של המתנות שקניתי במזוודה השנייה.
להפתעתי גם ארן מצטרף לנסיעה ואנחנו יוצאים מייד לדרך.
אני שולחת הודעה בצ'אט של חבריי בניו יורק.
חברים שלי,
היה כייף גדול לראותכם.
מציאות חיי קוראת לי.
אני בדרך לשדה התעופה.
שיהיה לכולם חג מולד שמח!
מחכה לביקורכם בקליפורניה היפה.
אוהבת, סול
המונית כבר מחכה לנו בכניסה למגדל ואנחנו יוצאים לדרך. למרות שאני ממש לא מתגעגעת לעלות לטיסה, אני שמחה לנסוע סוף סוף הביתה. הגיע הזמן להכניס סדר בחיים שלי.
אני חושבת על פאפא, לילה והבנים. אני כבר לא יכולה לחכות לראות אותם. אני יודעת שלא אוכל להתחמק משיחה עם סבא שלי. 'אולי אבקש ממיגל שיסיע אותו העירה. אני מניחה שאני לא רצויה באחוזת קרטייה.' אני חושבת בליבי.
למרות שכתבתי מה שכתבתי לכריס אני יודעת ששום דבר לא גמור בינינו. לא מצידו ובטח לא מצידי. ביחוד כשאני יודעת שהוא לא מאורס. אני עדיין צריכה לשמוע זאת מפיו.
אני גומעת את המראות של העיר ניו יורק, ויודעת שלא אחזור לכאן זמן רב, אם בכלל.
הצוות הקבוע של רוטשילד תעשיות מקבל את פנינו בכניסה למטוס. הטייס עולה אחרון. "סן פרנסיסקו או שיש יעד בדרך?" הוא מתלוצץ עם ליאה.
"הפעם טיסה ישירה ללא חניות ביניים," היא עונה וצוחקת.
"אז מה ילדה סוף סוף…" הוא אומר ולא מוסיף.
"סוף סוף," אני עונה לו והבטן שלי מתהפכת מהתרגשות.
"אני חייב להודות שאלה היו שבועיים מרתקים. שמחתי להטיס אתכם," הוא אומר וניגש לתא הטייס.
אנחנו ממריאים אחרי חצות ולפנינו שש וחצי שעות טיסה. הרוחות סוערות מעל היבשת, מטלטלות מעט את המטוס אבל הטייס המיומן שולט במטוס.
"יש הלילה משחק מיוחד של משחקי הבקבוק צעירי ניו יורק," אומר לי ארן כשהאינטרנט חוזר.
"אני ילדת קליפורניה. ניו יורק מאחוריי," אני עונה לו בשקט.
"תבחרי לך כינוי," הוא מבקש ממני כאילו לא אמרתי דבר, "את באמת חושבת שכל מה שכותבים שם נכון? נראה אותך קצת משתוללת. שמעתי שנאמר עלייך שאת גדיה שקופצת על ספות עור."
"כן," אני נאנחת, " אני צריכה לדבר עם מי שאמר לי זאת. חשבתי שנוכל להישאר ידידים. מעניין מה טאי אמר לאקסית שלו עליי, מה אני בשבילו. סמואל אמר שהיא התנהגה כלפיו בצורה מכפירה, כאילו שאנחנו חייבים לה משהו."
"וזו בדיוק הסיבה שאת נכנסת למשחק. איך קוראים לך?" הוא שואל.
"אוף.. אני לא יודעת." לבסוף אני בוחרת בכינוי הלביאה הבודדה. כמובן שאין לי כוונה לספר מאיפה נובע השם הזה.
אני ממש מתפללת בליבי שכריס לא משחק. "אתה מכיר את הכינויים של חבריך?"
"אני אומר לך אם… מישהו מחברייך משחק," הוא עונה לי.
אני רושמת במהירות את הפרטים שלי:
כינוי : הלביאה הבודדה
גיל:
"בת כמה אני ארן?" אני שואלת אותו.
"בת עשרים ושמונה," הוא עונה לי כאילו זה מובן מאליו.
גיל: עשרים ושמונה
מקום מגורים: מנהטן, ניו יורק
אנחנו נכנסים למשחק. אני משתפת פעולה עם ארן, סליחה האביר מטירת אדינבורו, ש'מחזר' אחריי ושואל אותי שאלות מאוד חושפניות. כמובן שהוא מראה לי קודם את השאלה לפני שהוא מעלה אותה.
הלביאה הבודדה: לשאלתך האביר מטירת אדינבורו, אני אוהבת שגבר בא אליי…
רק אחרי שארן מוודא שהמיקרופונים של שנינו מכובים אנחנו מרשים לעצמנו להתגלגל מצחוק וגורמים לליאה ואלכס להביט בנו.
"את משוגעת," אומר לי ארן, "אני מודה שאם לא הייתי יודע מי את הייתי בוער כעת מהמילים שלך."
"אני יכולה לצאת ולחזור כנזירה," אני עונה לו בתמימות מעושה.
"נראה לך שאני אוותר על המילים שלך, ביחוד כשכולם יודעים שמשהו קורה בינינו?" הוא עונה לי ומצביע באצבעו שאחזור למשחק.
האביר מטירת אדינבורו: אני מת לדעת מי את. אני רוצה שנפגש ואמלא את כל הפנטזיות שלך לביאה בודדה. מבטיח לך שאחרי שתרגישי אותי בתוכך לא תרצי עוד גבר אחר.
לביאה בודדה: נשמע מאד מפתה.
האביר מטירת אדינבורו: תעברי לפרטי מייד!
שנינו עוברים לפרטי ונשארים למראית עין במשחק, אבל כבר לא מתעסקים במחשב. ארן מבקש מהדיילת שתגיש לנו משהו לאכול ואנחנו שוקעים בשיחה אישית.
"כריס חסר אותך בטירוף," הוא אומר לי בקול שקט. שפת הגוף שלו, האופן בו הוא יושב כשגופו מופנה אליי כאילו יש לנו מעגל פרטי משלנו, מעידה שהוא רוצה להשאיר את השיחה הזאת לאוזניי בלבד.
"הוא הגיע במיוחד לניו יורק כדי לפגוש את החברים שלך, שהם כמובן גם החברים שלו. הוא לא ביקש מאיש מאתנו לבגוד באמונך, לחצות את הקווים. הוא דאג לך כשהבין שמשהו קרה שגרם לך להתנתק מפייר קרטייה. וביקש לדעת שאת בסדר.
הוא אמר שיישאר לסוף שבוע, אבל החליט פתאום לחזור למחרת. כאילו שהוא הרגיש שאין מי שישיב על שאלותיו. סול תקשיבי לו. הוא באמת אוהב אותך.
בבקשה אל תאמיני לשטויות האלה שהוא מאורס. בלי להכיר את הסיפור, כאחד שמכיר אותו מילדות, אני אומר לך בוודאות שזה לא נכון."
"הראש שלי כעת במודעה שפירסמתי. אני צריכה להתרכז רק בזה," אני עונה לו. אני יודעת שאם אתחיל לדבר על כריס תתמלאנה עיניי דמעות, ואת זה אני לא יכולה להרשות לעצמי.
כמה שזה נשמע לא הגיוני, הבטחתי לעצמי שלעולם לא אבכה ליד כריס, ואני יודעת שהוא היחיד שלידו אוכל להרשות לעצמי לבכות.
את המשך הטיסה ארן, ליב ואני מעבירים במשחקים בטאבלט, אחרי שליב כבר מבינה שלא תקבל מאתנו תשובה מדוע צחקנו כל כך קודם.
הזמן עובר מהר ואני מופתעת לשמוע שהקברניט מודיע שאנחנו עומדים לנחות בקרוב.
שעתיים אחרי
המונית של ליאה עוצרת בכניסה לבניין חמש עשרים.
פאפא שמחכה לנו בחזית הבניין ניגש לברך את ליאה לשלום, לוקח את המזוודות שלי ואנחנו ממהרים להיבלע בכניסה הדרומית של הבניין.
"קוד הכניסה ללובי הפרטי שלך הוא אחד, תשע, תשע, שמונה שזו שנת הלידה שלך, את הקוד הזה רפאל קבע. במעלית הקוד הוא השנה הנוכחית," מעדכן אותי פאפא, "רק כדי שלא יהיה אותו מספר. הקוד של הכניסה לבית נשאר כפי שרפאל קבע, שנת הלידה שלך."
הלב שלי הולם בחוזקה. אני נכנסת לדירה בה הייתי צריכה לגדול עם אבא שלי. הדבר הראשון שאני רואה הוא שיחי הוורדים במרפסת."הוורדים של דאדי," אני קוראת חנוקה בדמעות וניגשת לגעת בהם. "תודה שהבאתם לי אותם."
לידם אני רואה עץ אשוח גדול, מקושט בשלל אורות צבעוניים.
"תודי ללילה על הוורדים, זה היה רעיון וגם ביצוע שלה," הוא אומר ומסמן בראשו לעברה של לילה.
"את תמיד חושבת על הכל," אני אומרת ללילה ונאספת לחיבוק האימהי שלה, חיבוק שמעולם לא היה לי בילדותי.
"מילאתי לך את המקרר," היא אומרת, "המנקה הייתה אתמול. "רוב הרהיטים שהזמנת הגיעו, שכחתי משהו?"
"תערכו לי סיור בדירה?" אני שואלת.
אני המומה מגודלה של הדירה שנראית כאילו חולקה לשתי דירות, כיוון שיש בקצה המרוחק מעין דירה הכוללת חדר שינה, מטבחון, שרותים וסלון.
"את זה רפאל הכין לנאני שלך. הוא ידע שלא תהיה לו ברירה והוא יצטרך להעזר במטפלת עבורך שתשאר גם בלילות, אבל עדיין דאג שהיא תהייה הכי רחוקה מחדרי השינה שלו ושלך," מסביר לי פאפא.
אני ניזכרת שלא נאמר דבר על חדר השינה שלי. "עכשיו שאתה אומר את זה. איפה הם באמת?"
"השארתי את הדובדבן לסוף," הוא אומר בחיוך כממתיק סוד.
אנחנו עוברים לצד השני של הדירה ומגיעים לסלון המרכזי. אני נהנית לראות את מערכת הישיבה שהזמנתי כשלפניה פרוס שטיח גדול שמגיע עד האח. אני מרפרפת בידי על ספות העור שנראות מזמינות בדיוק כפי שדמיינתי. על הקיר תלויה טלוויזיה גדולה שברגע זה מכוונת על ערוץ המוסיקה.
"את חדר העבודה כבר ראית," אומר לי פאפא ומצביע על החדר הצפוני.
"האמת שלא. הוורדים כל כך ריגשו אותי שלא שמתי לב," אני עונה ונכנסת לחדר העבודה המרווח, החדר של אבא שלי.
"הבאתי לך את הספרים של רפאל מאחוזת קרטייה. הרגיש לי שכאן מקומם," הוא אומר.
אני מישירה מבט לחלון וקולטת שהחדר הזה ממוקם מעל ארבע מאות ושלוש החדר שהיה שלי כל השנים במשרדי מ'קניל עורכי דין. הנוף שלו צרוב בזיכרוני ותמיד משרה עליי שלווה גדולה.
על הקיר תלויה תמונתו של דאדי עם המבט הבוער בעיניים, המבט שהוביל אותי לגילוי שהוא האבא שלי.
'אני פה דאדי,' אני לוחשת לו, ולא יודעת אם דבריי נאמרו בקול ונשמעו או שהיו ל'אוזניו בלבד.'
ההפתעה הכי גדולה, יותר מהמטבח המאובזר היא כאשר פאפא מוביל אותי מאחורי הקיר עליו תלויה הטלויזיה ומראה לי את המדרגות המובילות מצד אחד למטה לתוך המשרד שלי, ומצד שני ליחידת חדרי שינה שמופרדים מהבית כולו.
"זה חדר השינה שלך, וכאן המסדרון לשני חדרים שאחד מהם היה אמור להיות חדר השינה של סול התינוקת והשני חדר המשחקים שלך."
פאפא נשאר על מקומו ונותן לי לסייר במקום לבד.
חדר השינה שלי כתינוקת צבוע בגוונים כחולים של האוקיינוס ועליו ציורים של חיות ים. החדר השני צבוע בגוונים של תכלת כצבע השמים ועליהם זרועים עננים לבנים וחייכניים.
אני מרגישה מדקרת כאב. אני בקושי נושמת. לא על עצמי אני מתאבלת כעת, אלא על הגבר הצעיר בן העשרים ושמונה שכל כך ציפה לאחוז אותי בזרועותיו ולהעניק לי את כל האהבה שבעולם, ולמרות ששילם מחיר יקר כדי שאהיה שלו, זה נמנע ממנו.
גם ממני נמנע להכיר את האדם המדהים הזה שדמו זורם בגופי. לאורך כל המסע שלי בצרפת, בכל המקומות שביקרתי עם פייר שמעתי כמה אני דומה לאבי. גם במראה וגם בחריפות שכלית.
יותר מתמיד קשה לי לקבל את העובדה שאימא שלי הסתירה ממני את האמת. אני כועסת. היא יכלה לספר לי עליו ולהשמיט את העובדה שהוא לא רצה בה. למה היא נתנה לי להאמין שברנרד הוא אבא שלי, כשברור היה שאין בינינו כל דימיון משום בחינה?
גם מחדר השינה שלי וגם מחדר הילדים ניתן לראות את האוקיינוס. אני מוצפת רגשות. הרוח חודרת לחדר דרך החלון הפתוח מעיפה את הוילון שעליו הדפס של האוקינוס, והוא עוטף אותי לחיבוק.
'זה אתה דאדי, אני יודעת,' אני לוחשת ועוצמת עיניי.
אני חוזרת לפאפא שעומד במבט חתום ומביט בי בציפייה. "אני מרגישה כל כך קרובה לדאדי כעת, כאילו הוא מלווה אותי בסיור ומביט בי בסקרנות לראות איך אני מגיבה לבית שבנה עבורי. אתה בהחלט מלאך האדמה שלי פאפא. אני כל כך מודה על קיומך בחיי."
"את מרגשת אותי ילדה שלי עם המילים שלך. כל כך הרבה שנים התייסרתי שנמנע ממני להיות איתך בקשר בגלוי. כל כך הרבה שיחות ניהלנו לילה ואני, וגם האחים שלך תמיד שאלו מתי תבואי כבר."
אנחנו יורדים חזרה לסלון. "את העץ עזרו לי להקים החברים שלך. אין להם מושג שזאת הדירה שלך. נודע לי שהם החליטו להגיע לכאן אחרי סעודות חג המולד ולישון יחד. את המתנות אחד לשני קבעו להניח מתחת לעץ הזה.
אני יכול לאמר לך שיצרת אווירה נהדרת ברפאל קרטייה, ממש כמו משפחה. העובדים שלך סחפו את הבניין כולו בהכנות לקראת החג.
ביקשתי גם מכריס שיבוא לעזור בהתחלה, כשרק הקמנו את העץ. אני יודע שאת נמנעת מלדבר עליו אבל תדעי שהוא כבר לא יכול לחכות שתחזרי. הוא לא יודע שאת יודעת שכל הרכילות היא שיקרית. הוא יעשה הכל כדי לזכות בך חזרה."
"האמת היא פאפא שהוא בעצם אף פעם לא איבד אותי. הקשר שנוצר ביננו לא ניתן להתרה. כמובן שלא אומר לו זאת, אלא רק לאחר שהוא יעשה את הצעד לקראתי."
"אני יודע שהנתק ביניכם קשה לשניכם, אבל אין לי ספק שנועדתם אחד לשניה."
כריס
אני מביט בנייד דקה ארוכה.
*
"סבא ברוקלין חש ברע והובהל לבית החולים," אמר לי אבא לפני דקות ספורות, "הוא טופל ומרגיש הרבה יותר טוב. אני מצטער כריס, אני חושש שלא נוכל להגיע לחגוג איתכם את חג המולד. העניין הוא שגם פה לא התכוננו. אפילו לא קנינו עץ."
"הכי חשוב שסבא יתאושש ויחזור לעצמו," עניתי לו וסיימנו את השיחה.
*
אני קם בכבדות וניגש לחדרו של פול. "הכל בסדר?" הוא שואל בדאגה.
"סבא אושפז וההורים לא מגיעים," אני אומר לו, "זה כל כך מוזר לא לחגוג עם המשפחה. מחזיר אותי חזרה לבדידות של ימי לונדון. אני כל כך שמח שיש לי אותך."
"אתה יודע שיש לנו כמה הזמנות לארוחת חג," הוא אומר לי.
"ברור לך שלא אלך לאחוזת קרטייה אם סול לא שם. אני לא יודע מה קרה ביניהם. הנאמנות שלי נתונה רק לה," אני עונה לו.
"אתה לא שוכח אותה," אומר פול.
"לשכוח? למה אני צריך לשכוח ממנה. אתה כנראה לא קולט שהיא עומדת להיות אישתי," אני רוצה לאמר לו שביום ההוא שצילמו אותי בחנות התכשיטים קניתי את טבעת היהלום עבורה ואת טבעות הנישואין שלנו. אני מחליט לא לאמר מילה.
"כריס, אני יודע שאתה אוהב אותה. כשמדובר בה אתה נסגר ואני מכבד את הפרטיות שלך. הייתי צריך לשמוע את זה ממך," אומר פול.
"אני מתקשה לבטא את רגשותיי. אף פעם לא אהבתי לפני כן אישה. אני עושה טעויות לעיניי כולם. אני חושב שאני חייב לה להשאיר את מה שבינינו לעינייה בלבד," אני עונה לו.
"אני מכבד את החלטתך. אתה יודע שאני תמיד פתוח להקשיב אם אתה רוצה לדבר," אומר פול.
"אני יודע," אני עונה לו.
"נראה לי שאפשר לסיים את היום. החברים נפגשים היום במסעדת הדגים, אתה בא?" הוא שואל.
אנחנו מכבים את המחשבים והאורות, ופונים לצאת מהמשרד. אני מתפלא לראות שני עובדי אחזקה מרכיבים שתי דלתות זכוכית גדולות סמוך לדלפק הקבלה.
"אני מצטער עורך הדין ברוקלין עדיין לא סיימנו את העבודה. נהיה פה מחר מוקדם בבוקר כדי לבחור איתכם את קוד הכניסה לאגף המנהלה," אומר לי אחד מהם.
"אני יכול לשאול של מי ההוראה להתקין את דלתות הכניסה?" אני שואל.
"הנהלת רפאל קרטייה עורכת מספר שינויים. אני מניח שידברו איתכם גם לגבי הריהוט. יש תוכנית לשנות את פני הלובי, לפצל אותו לשניים. עמדה של המזכירת האישית של ההנהלה, ועמדה אחת של המודיעין של החברה שלכם."
"תודה," אני אומר וממהר עם פול ולונדון למעלית.
"תגיד לי פול שאני חולם את היום הזה. הכל נראה לי הזוי לחלוטין. הכל מתנהל כאילו סיכמנו על השכירות במקום."
"אני מציע שנחכה למחר ונראה מה קורה," אומר פול ומגרד ראשו. ברור לי שגם הוא חושב שכל מה שקורה פה מאד מוזר.
"השופט אמר שרפאל קרטייה נפטר לפני עשרים ומשהו שנים, אבל החברה שלו עדיין קיימת. מצד שני השופט מנהל העיזבון שלו כך שאולי הוא זה שנתן את ההוראה. אתה צודק. חבל להטריד את עצמנו בנושא. אני משער שמחר נדע."
אנחנו נכנסים למסעדה והולכים להתיישב ליד החברים. סמואל פה, גם מאיה שאומרת לי שלום בחביבות שמפתיעה אותי וממשיכה לדבר עם חבריה.
"אישתך פה," קורץ לי פול.
הלב שלי מדלג על פעימות. סוף סוף היא פה! "אתה תשלם על זה ביוקר," אני מסנן לעברו כשאני מבין שמדובר במיילי.
"היא לא מגיע לקרסוליים של סול," הוא לוחש לי, "למרות שהיא יפה."
הלב שלי נרגע מייד. אני נושף את האוויר שהיה כלוא בו.
אבל לא. אני מרגיש אותה באוויר. 'את פה,' אני אומר בליבי ומסתובב לאחור.
"שלום סול," אני שומע את מיילי אומרת לה ומניחה את היד עם הטבעת המפורסמת על לחיה.
" איזה טבעת מדהימה. ברכותיי מיילי. אין ספק שכריסטופר ברוקלין הוא גבר אלפא מדהים, כריזמטי, חכם בצורה יוצא מהכלל והעיקר…עשיר מאד. זכית בכל הקופה.
אני מאחלת לך שתהיי מאושרת ותלדי הרבה ילדים. אני לא צריכה לספר לך שדוקטור ברוקלין רוצה משפחה גדולה. אני מניחה שכבר דיברתם על הכל."
בא לי לחנוק את מיילי, אבל אני מבין שעליי לשלוט בעצמי.
אז מסתבר שלא רק שסול יודעת, היא גם בטוחה שזה נכון. אני יוצא מדעתי אבל משדר אדישות.
"שמעתי שבסוף את עם כל תעודות ההצטיינות שלך הפכת לדוגמנית," היא אומרת לסול בלעג.
"את יודעת, אני יתומה, אין לי חבר שיפרנס אותי כמוך, אני נאלצת לעבוד למחייתי. עכשיו תסלחי לי חבריי מחכים לי."
אני עוצם את עיניי ומקשיב לקול טפטוף העקבים המוכר לי עד כאב. הריח שלה מדגדג את חוש הריח שלי היא פה ממש לידי.
אני פוקח את עיניי ויופיה מהמם אותי. אני לא יכול להסיר עיניי ממנה. ניכר עליה שהיא רזתה, אבל על פניה חיוך של שמחה למראה חבריה. סמואל, מאיה ושרה קמים לחבק אותה. את השאר היא מברכת אחד אחד.
"שלום ברוקלין," היא אומרת לפול ואז היא מגיעה אליי.
הלב שלי שוב משתולל.
"את פה," אני אומר לה בשקט, קם במהירות מהכיסא ונעמד קרוב אליה.
"אני יודעת," היא לוחשת לי.
"את יודעת מה ילדה יפה שלי?" אני שואל אותה.
