לילי
"את רוצה לאמר לי משהו אימא? את חושבת שהשתנתי מאז שהגעתי לכאן? שאני פורקת עול? מה את חשובת שאני עושה בחדר העבודה של האדון אם לא עובדת?
אני לא יודעת מה קרה בינך לבין הלורד. אני רק יכולה להעיד על האדון שלי. אנחנו סגורים שעות בחדר העבודה שלו. הוא מעולם לא שלח אליי ידיים, לא דיבר איתה בצורה לא מכבדת."
"לילי! אני לא אסבול דיבורים כאלה," מרימה עליי אימא את הקול.
"אני כבר לא שייכת לך אימא. את זוכרת ש'מכרת' אותי לאחוזה ולאדון שלה? זאת לא אני שביקשתי להגיע לכאן. עד לאותו יום עבדתי קשה לצידך ולא שמעת ממני מילה אחת שקשה לי.
את לא יכולה להאשים אותי שהאדון גילה את הכישורים שלי וביקש שאעזור לו בעבודתו. אין זה אומר ש.." אני משתתקת.
"את כפויית טובה אחרי כל מה שעשית עבורך," היא אומרת לי בכעס.
"זו הייתה בחירה שלך להביא אותי לעולם. אני אשלם על הבחירה הזאת כל חיי. אני לא מבינה למה את רבה איתי מיום שנכנסת לבית האחוזה. במקום שנהנה מהימים האלה שנתנו לנו כמתנה את רק מחפשת להוכיח לי שההתנהגות שלי לא מוסרית," אני עונה לה, "אני מוותרת על שמלות חדשות. אני לא אפריע לך יותר מאחר ונוכוחותי רק מעלה את חמתך. אלך לעזור למשרתות במטבח. בסך הכל אני אחת מהן ואני לא שוכחת את זה."
"בבקשה לילי. אני לא יודעת מה עובר עליי. אני רואה איך האדון מסתכל עלייך. את צודקת. הוא לא מביט בך במבט חושק. אני רק דואגת לך ומוציאה את התסכולים שלי עלייך. תני לי לתפור לך שמלות ילדה שלי," אומרת אימא ופורשת זרועותיה, בדיוק כפי שעשתה בילדותי, רגע לפני שאספה אותי אליה לחיבוק.
"את חושבת שלא קשה לי פה? העובדה שאני כל הזמן מחייכת היא כי כך הרגלת אותי. לימדת אותי לחייך לחיים גם כשקשה לי, ואת העצב להשאיר לעצמי.
את יודעת שהיום זו רק הפעם השניה שיצאתי מחוץ למבנה של האחוזה?
מי כמוך יודעת כמה אהבתי לשוטט בשדות, לשבת לצייר. אני מרגישה כמו ציפור שכלאו אותה ועדיין מחייכת לכולם. זה גורלי ועליי לקבל זאת."
ג'קסון
אני מנסה להתרכז בעבודתי אבל מחשבותיי נתונות ללילי. היה לי ברור שאימא תצפה בנו כל זמן שנסתובב בחוץ.
כמובן שלא הראיתי לאיש שאני רואה את זה, וזה מה שגרם לי להתנתק מלילי למרות שרציתי מאד לשתף אותה, לראות האם היא מכירה את העצים שבגן, ולחלוק איתה את הידע שלי.
כילד אהבתי לשוטט בין שבילי הגן, אבל אבא שלי העדיף שאשב בספריה ואקרא. אני ניזכר ביום ההוא שהבנתי שאבא שלי מנצל את טיוליו בגן למטרות אחרות.
**
הייתי בן שש או שבע, כאשר שוב נשלחתי לספריה לקרוא ספר כדי להעשיר את ידיעותיי בהיסטוריה. העובדה שלמדתי לקרוא בגיל מאד צעיר איפשרה לי לקרוא כל ספר שהיה בה.
בכל זאת הייתי עדיין צעיר והייתי זקוק להפסקה. קמתי מכיסאי ניגשתי לחלון, והסתכלתי על מרחבי הגן אליו השתוקקתי לצאת, אבל לא העזתי להמרות את פיו של אבי, שהיה גם אדון האחוזה.
מבעד לחלון ראיתי את אבי מתגופף עם אחת המשרתות. הוא חפן את שדיה בידו והיא ציחקקה לעומתו, והושיטה יד לגעת בו במכנסיו.
כמובן שהסתלקתי מהר מהחלון כדי שלא יבחין בי, התיישבתי חזרה על הכיסא והעמדתי פנים שאני מרוכז בו.
אבי כנראה הבחין בי כי הדלת נפתחה בסערה והוא נעמד לידי.
"ספר לי מה קראת," הוא ירה לעברי, מיהר לסדר את בגדיו ולהחליק את שערו בידו.
כיוון שניחנתי בזיכרון פנומנלי מיהרתי לצטט את מה שקראתי ביומיים האחרונים. רק אז נחה דעתו ועדיין היה משהו בהתנהגותו שהראה שהוא לא בטוח שטעה כשראה אותי משקיף עליו מבעד לחלון. משהו נשבר בינינו מאז, ואני לא שבתי עוד להביט מבעד לחלון.
*
אני קם וניגש לחלון. אני כל כך רוצה לקחת את לילי לטיול בשבילי הגן. להראות לה את הפינות הקסומות של ילדותי. אני רוצה שהיא תכיר את מי שאני כשאני לא בתחפושת של האדון.
אני יודע שהיא אוהבת את הטבע ויכול לדמיין אותה יושבת עם כן הציור שלה ומציירת להנאתה. אני יודע שיום אחד זה יקרה, זה יקח זמן ואין לי סבלנות כבר לחכות.
אני חושב עליה כעת עם אימה. כבר קלטתי את מיס אבלין, וכעת היא מובנת לי עוד יותר, עכשיו כשאני יודע את נסיבות בואה של לילי לעולם.
היא לא מבינה שהיא מרחיקה את לילי כל פעם שהיא מזהירה אותה מפניי. לילי, כך אני בטוח, לא תדבר איתה בגלוי על מה שהיא מרגישה, על מה שבאמת קורה בינינו.
אני יודע שאסור לי להתערב כעת. הנוכחות שלי רק מלבה את האש. לפחות אמרתי לילי שתזכור שהיא לא לבד ואני מקווה שזה נותן לה כח כעת.
כדי להסיח את דעתי אני יושב לעבור על ההזמנות לאירועים. מאחר שאמרתי ללילי שאין לי כוונה לחפש בת זוג, אני מרגיש חופשי להעביר את ההזמנות לאנבל או מרי תרז.
אני סומך על דמיונן הרב שתדענה לספק תשובות מדוע הן מייצגות את האחוזה. ואז עולה לי רעיון. מדוע שלא אהפוך את זה לעניין של קבע?
אני בטוח שכל אחת מיהן תשמח ללכת לארועים. הן שתיהן נשואות כך שיש מי שילווה אותן.
אומר להן שמכיוון שאינן לוקחות חלק פעיל בניהול האחוזה, הן תייצגנה את המשפחה בארועים השונים. אני מחייך לעצמי מרוצה מההחלטה הזאת וידוע שעל כך לא יהיה מה ללילי לאמר, שכן אני מפרנס אותן ובכך הן מחזירות לי.
ובכל זאת, אני יושב וממין את ההזמנות ורושם הערות לאחיותיי על כל אחת מהן. אני מחליט לזמן אותן לתה של אחר הצהריים, לספר להן על ההחלטה שלי ולחלק ביניהן את ההזמנות כרצונן.
כבר אחליט אחר כך מי מאתנו יענה על ההזמנה.
אני קורא לג'ורג'. "אני מבקש שתזמין את אחיותיי לתה של אחר הצהריים. תודיע למיס דונווי שברצוני לארח אותן בחמש ואני מבקש שתדאג להכין לנו עוגיות ולהגיש אותן עם התה.
אני יודע שאני מודיע על כך ברגע האחרון ולכן אם היא עסוקה אני מאשר לה להעזר במיס לילי. אני אשחרר אותה מעבודות המשרד."
אני רואה שהוא מעיף מבט לעבר החדרון בו יושבת לילי. נראה שהוא מחפש אותה.
"אני עוסק כעת במיון הדואר ואת זאת עליי לעשות בעצמי ולכן אפשרתי למיס לילי לנצל את הזמן ולגשת לאימה לצורך מדידות ובחירת הבדים עבורה," אני אומר לו והוא מביט בי נבוך.
"אדאג מייד להודיע לאחיותייך על הזמנתך," אומר ג'ורג'.
"אני מבקש לקבל אישור על הגעתן," אני מזכיר לו כשהוא פונה לצאת.
"כן אדון," הוא אומר ויוצא מהחדר.
*
לילי
"בואי תבחרי לך בדים," אומרת לי אימא.
"תבחרי את. כל אחד שאיננו בצבע שחור יתאים," אני אומרת ולא טורחת להסתכל עליהם, "נראה לי שזה מבוגר מידי בשבילי."
אימא נאנחת. "יש פה מבחר, למה את לא רוצה לבחור?" היא אומרת לי בקול רך.
"אני חושבת שעדיף כך," אני עונה לה מאופקת.
"אבל למה את לא רוצה אם ניתנת לך הזדמנות לבחור מה שאת אוהבת?" היא מתעקשת.
"כי אין לי רצונות וכי אני לא רוצה שתנתחי את הבחירה שלי. זה באמת לא חשוב לי מה אני לובשת. מעולם לא התביישתי בשמלות שלי למרות שהן מרופטות. העיקר שהן מכסות את גופי מהקור ומהמבטים של הגברים," אני לא מתאפקת ואומרת לה.
"לילי שלי. אני יודעת מה את שווה. גם המשרתות יודעות מה את שווה. אני לא אתפלא אם יום אחד.."
"אני לא אביא לעולם ילד כמוני," אני אומרת לאימא, "אני יודעת מה המחיר שמשלמים עבור לידת ילד ללא נשואים. אני לא שופטת אותך, אבל ניסיונך לימד אותי שזה לא מה שאני מוכנה שיקרה איתי. גבר שלא ישים על אצבעי טבעת לא יקבל את גופי."
"ואת מאמינה שהאדון שלך ישים על אצבעך טבעת?" היא יורה לעברי.
"האדון שלי לא יקבל את גופי, יהיה המחיר אשר יהיה," אני עונה לה.
"זה כל מה שרציתי לשמוע," היא עונה לי.
אני לא מראה לה כמה אני נסערת מהשיחה הזאת. אני מרגישה שקשה לי לנשום.
אני יודעת שאני תמימה, שמעולם לא הרגשתי מגעו של גבר, את טעם שפתיו, אבל מה שאני רוצה כעת הוא לרוץ אליו ושהוא יחבק אותי ויגן עלי מהמילים של כולם. אני יודעת שזה דבר שאסור לי לעשות.
"את יודעת את המידות שלי," אני אומרת לה, "אין באמת צורך שתמדדי אותי שוב."
"נראה לי שרזית," היא מתעקשת.
היא לוקח את סרט המידה. "בדיוק מה שאמרתי. את לא אוכלת מספיק," היא רוטנת, "דווקא במקום שיש בו שפע של אוכל."
"התרגלתי לאכול במסורה כל חיי," אני עונה לה, "זה לא הרגל שמשנים בין לילה."
"כבר הסברתי לך שהסכמתי שתעבדי פה כיוון שישדעתי שלא יחסר לך אוכל ושלא תשני עוד לעולם תחת גג מטפטף," היא אומרת לי.
דווקא המשפט האחרון על הגג המטפטף כמעט גורם לי לצחוק כאשר אני נזכרת בביתה של אחת מאחיותיו של האדון, אבל אני מתאפקת ושותקת.
"אני אסירת תודה." אימא מביטה בי ולא יודעת איך לעכל את דבריי.
"את הבד תבחרי לי את מה שאת חושבת שנראה הגון דיו," אני מוסיפה ואומרת."תודה שאת תופרת לי את השמלות."
אני מזדרזת לצאת מחדרה, יורדת למטבח ונגשת מייד לעזור לעובדות המטבח.
"את יודעת מדוע זימן האדון את אחיותיו?" שואלת אותי בשקט מיס דונווי.
"את יותר מעודכנת ממני. לא ידעתי שהוא זימן אותן," אני מתפלאת מנסה לנחש מה הסיבה.
"הוא הזמין אותן לתה מינחה וביקש שנאפה גם עוגיות. תעזרי לי? כולם כאן אוהבים את המאפים שלך," היא אומרת.
"אשמח לעזור לכן. תאמרי לי מה את רוצה שאאפה. אל תשכחי שאני לא יודעת מה נהוג להגיש במפגשים כאלה," אני אומרת.
"העובדה שהצלחת של האדון חוזרת ריקה כל פעם רק מראה שכל מה שאת אופה ערב לחיכו. תחליטי את," היא עונה.
"את חייבת לעזור לי. מה עדיף פרוסות עוגה או עוגיות?" אני שואלת, "יש מספיק זמן עד שעת המינחה ולכן אני יכולה לאפות מאפים עם שמרים."
"בואי נראה מה יש במזווה ונחליט," היא אומרת ומחווה בראשה לעבר המזווה.
"מדוע אימך קשה איתך?" היא מדברת אליי בשקט, "כולנו רואות שאת ילדה הגונה,יש בך משהו אצילי. רואים שהאדון מאד מכבד אותך.
כולנו ראינו איך התנהג האדון הקודם עם המשרתות כאן. ואני לא צריכה לספר לך שהוא נשוי ומחוייב לאשתו."
"היא דואגת לי, שומרת על כבודי," אני עונה למרות שאני כבר לא בטוחה מה המניע שלה.
ג'ורג' מפתיע אותי כשהוא קורא בשמי. "האדון מבקש לראות אותך."
אימא שנכנסת למטבח מביטה בי בעיניים מצומצמות.
"מר מק'לייד מבקש שתציירי את הגן בחזית," הוא ממשיך, "הם עומדים ומדברים בחוץ. קחי איתך נייר ועט ואקח אותך אליהם."
"זה קורה תמיד בחילופי עונות?" אני שומעת את אימא מדברת מאחורי גבי.
"הגינון פה הוא עניין רציני," נאנחת מיס דונווי, "הוא נעדר ימים שלמים בחילופי עונות."
"האדון?" מתפלאת אימא.
"לא אנתוני… מר מק'לייד," היא אומרת נבוכה, "הוא יהרוג אותי,' היא ממלמלת לעצמה.
אני מחייכת לעצמי, ממהרת לגשת למשרד לקחת נייר ועט ויוצאת החוצה.
"אני מבקש שתציירי את הצד המערבי," אומר האדון ומצביע עליו.
הוא בוחן את פניי במהירות, אינו אומר מילה רק עיניו מדברות אליי. כל הזמן הוא מקפיד שיהיה בינינו מרחק .
אני מציירת מה שנתבקשתי ומגישה את הציור לאדון. הוא לא מפספס הזדמנות לרפרפף על עורי באצבעו.
"ניפגש אחרי הארוחה בחדר העבודה. עלינו לעבור על החשבונות," הוא אומר בקול.
אני קדה קידה קלה וחוזרת למטבח.
"חזרת," קוראת בשמחה מיס דונווי. הכנתי לך מצרכים לעוגות.
אני רוחצת ידיים וניגשת מייד להכין את הבצק.
" אימך חזרה לעבודה," היא אומרת לי וטורחת לצידי על ארוחת הצהריים לאדון.
ג'קסון
"הכנס," אני עונה לנקישה על הדלת ומופתע לראות את מיס אבלין נכנסת.
"לילי הייתה אצלי אבל השאירה את בחירת הבד בידי. הייתי רוצה לשמוע ממך איזה שמלות אתה מצפה שהיא תלבש," היא אומרת ומביטה בי בשאלה.
"זו השאלה הכי לא צפויה שנשאלתי. אני גבר. מה אני מבין בשמלות?" אני עונה לה, "את תופרת ואמורה לדעת מה היית תופרת לה לו באה לבקש ממך שמלה.
את מבינה שהיא עובדת איתי. מידי פעם אזדקק לעזרתה כשתערכנה פה פגישות. את יודעת היטב שהשמלות שלה….ישנות. אני מניח שעלייך לתפור לה כאלה רק שתהיינה חדשות."
"אני מבינה אדון. אבל היא לא בחרה בדים ויש שם בדים בכל מיני צבעים. המשרתות האחרות בחרו בד שחור."
"אני חושב שכל צבע פרט לשחור יתאים לה. היא עדיין נערה צעירה דיה כדי לא להתהלך כל היום בשחור," אני עונה. כבר ברור לי שהיא חושבת שהיא בוחנת אותי ולא מבינה שזה אני שבוחן אותה.
"ובקשר לדוגמה?" היא לא מרפה.
"אני באמת לא מבין מדוע את מתעקשת שאתעסק כעת בנושא הזה. לא נתבקשת לתפור לה שמלות לנשף, אלא משהו ליום יום.
אני מאמין שתדעי למצוא לה את הדוגמה המתאימה. ועכשיו תסלחי לי. יש לי עבודה ועליי להתכונן לפגישה אחר הצהריים."
"תודה אדון," היא אומרת לי ולא ברור לי על מי היא מודה. היא קדה ויוצאת.
'נשים, לך תבין אותן,' אני ממלמל לאחר שהיא יוצאת מהחדר, וחושב כמה אני שמח שלילי שונה ממנה.
כאשר מוגשת לי ארוחת הצהריים אין לי חשק גדול לאכול. כל כך הייתי רוצה שהיא תבוא לסעוד איתי. יש לי כל כך הרבה לאמר לה.
המרחק בינינו מתחיל להיות קשה לי, ואם לא די בכך אימה עומדת כל הזמן בינינו.
אני כבר חסר סבלנות לשמוע מה היה ביניהן. אין לי ספק שאימה שוב גערה בה. אני משתוקק לאמר לה שלילי לא כמוה ושתפסיק לשפוט אותה.
אני מהרהר על המצב הבלתי אפשרי שנקלעתי אליו. אני מוצא עצמי אוכל בחוסר חשק רק כדי שלאיש לא יהיה מה לאמר עליי.
כאשר נשמעת נקישה על הדלת אני עונה בהיסח הדעת "הכנס."
יש משהו בנוכחות שלה שגורם לי להרגיש אותה כשהיא לידי.
"אני שמח לראותך," אני אומר לה כמעט בלחש.
היא מחייכת אלי בביישנות.
"אני כבר לא יכול לחכות שתספרי לי איך הייתה הפגישה עם אימך," אני אומר לה.
"אוי ג'קסון.." היא מתחילה לאמר ונאנחת.
