מילה
"תאמר למטורפת הזאת להפסיק לשחק עם האקדח. היא עוד עלולה לפלוט עליי כדור ולפצוע אותי," אומר הסנטור בקול צורם.
"אתה עושה טעות אחר טעות. קודם אמרת שאני זונה, עכשיו שאני מטורפת, בסוף תאשים אותי בנפילת רומא. אתה לא מכיר אותי, אני מתאמנת בירי שנים.
אין אצלי פליטות כדור. כשאני יורה זה מכוון במדוייק ללב.
כלומר עד היום לא התאמנתי באש חיה כי לא היה אדם שרציתי לפגוע בו. אבל אתה, אתה מישהו מיוחד.
שמעתי שרצית להשתעשע. אז במקום לאמר לך מה אני… אנחנו יודעים עליך, אולי תתחיל אתה לספר לנו מה שבא לך לספר לנו?"
"ולמה את חושבת שאני רוצה לספר לכם משהו? ביחוד שאת יודעת שאין לי מה לספר. אני סנטור הגון מקונטיקט השכנה שלכם."
"ברור, כי אם היית סנטור בניו יורק כל השיחה הזאת לא הייתה מתקיימת.
"ספר לי איך הייתה הטיסה?" אני שואלת.
"איזה טיסה? המרחק מקונטיקט לניו יורק לא מצדיק טיסה," הוא לועג לי.
"לעומת זאת את האוקיינוס לא חוצים בהליכה," אני עונה לו.
"אני לא יודע על מה את מקשקשת," הוא עונה לי.
"הבוקר כשיצאתי מהמיטה החמה והמלטפת, אחרי שנת לילה מספקת בזרועותיו של הגבר שלי, אמרתי לו שיצא עם חברים הלילה כי אין לי מושג מתי אסיים את עבודתי בחדר החקירות.
הוא התעניין את מי אני חוקרת ואמרתי לו שזה תלוי איזה כובע הוא ילבש, אבל הסברתי לו שאין לו מה לדאוג כי אני מדברת איטלקית ורוסית שוטפת."
תיאו
עיניי נעוצות כל הזמן בסנטור. אני רואה שהוא נחנק, אבל מנסה לשוות מראה של פנים רגועות. שלושתינו בחדר החקירות יודעים לקרוא שפת גוף, ושלו מראה בהחלט שהוא מתחיל להתערער.
מילה הופכת את הכיסא, מרימה את רגליה על השולחן ונותנת לחצאית שלה לגלוש כלפי מעלה, מה שחושף את רגליה היפות.
ג'ון מסיט את ראשו לשנייה, אני עושה כמוהו. 'את שוכחת שגם אני בחדר,' אני מדבר אליה בליבי, 'ולראות אותך כך מעיר אותי מייד.'
אני מסתכל שוב על הסנטור ועיניו מהופנטות על רגליה היפות של מילה.
'אופס, איזה חוסר זהירות מצידי,' היא ממלמלת לעצמה בקול, וממהרת למשוך שוב את החצאית למטה.
"את עושה את זה בכוונה אני יודע. זה תכסיס מלוכלך."
היא מורידה את רגליה מהשולחן, דוחפת את הכיסא לאחור ונעמדת מולו.
"אני באמת שלא מבינה מדוע. אני יודעת שנשים כמוני שידעו כבר גבר לא מרגשות אותך.
מה שעושה לך את זה לקרוע לתלמידת תיכון בתולה את הבגד שלה ולאנוס אותה."
"אני לא יודע מאיפה את ממציאה את הסיפור ההזוי הזה," הוא צוחק.
"אתה מסתמך על זה שהילדה המסכנה הוטבעה בנהר כשמשקולת כבד קשורה לצווארה.
יש לי חדשות בשבילך. עבדו עלייך. היא חיה ומסרה עדות."
"ולמה שסנטור מקונטיקט יבוא לניו יורק בגלל תלמידת תיכון בתולה אחת," הוא ממשיך.
"יש לי תשובה על כך, אבל נניח לה," היא אומרת, "במקום זה נמשיך במשחק. למה שסנטור מקונטיקט יבוא לשכונת מגורים מפוארת, סמוך לביתם של זוג עורכי דין בכירים בענייני גירושין ו…שאמשיך? כי כל העדויות כבר בידינו."
"את הזויה. יש לך דימיון חולני," הוא יורה לעברה בכעס. שפת הגוף שלו כבר מדברת אחרת.
"תסלח לי המפקד. ביקשת שלא אמסור לסנטור מה אנחנו יודעים ואני עם הפה הגדול שלי מגלה לו איזה עדויות יש לנו בתיק שלו."
"אני מסכים איתך שאת מפטפטת יותר מידי, אבל אם כבר התחלת אני אשמח לשמוע מהסנטור מה יש לו לאמר על מה שחשפת מתיק החקירה," אומר ג'ון והמבט שהוא תוקע בו יכול להקפיא כל אחד.
"אני לא מתכוון להתייחס לשטויות שהיא פלטה," הוא אומר ומזדקף מולו.
"אתה יודע סנטור," היא מתערבת שוב, "כשאני חוקרת את החשודים, אני לוקחת אותם לעיתים למטווח, מניחה דמויות קרטון ונותנת להם את הבחירה במי לירות.
לא פעם גיליתי נאמנות של שוטרים מושחתים, כמו למשל של ג'ייסון ידידך.
עכשיו אתה יכול לשחק אותה שאתה לא מכיר אותו, אבל הגיע הזמן שתבין שאתה פה אחרי שכל מי שמסביבך נפל.
כמובן שחלק מחבריך כעת בכלא הרוסי ושם זה הרבה פחות נעים מפה. בכל זאת אנחנו באמריקה ארץ החרות.
יש משהו במערכת החוק שאף פעם לא הבנתי אותו והוא נקרא 'עסקת טעון.'
כמובן שאני לא חושבת שגבר כמוך יזמר על החברים שלו, אבל במקרה שלך אתה הוא העומד בראש ולכן אתה יכול לטעון רק למען עצמך.
בינתיים אני מציעה שתלך לנוח בחדר שהוכן למענך. אנחנו מאד נדיבים איתך והכנו לך חדר של אנשים מיוחסים. אפילו מקלט טלויזיה יש לך משלך. אני מתנצלת אבל את הנייד שלך אנחנו לא נוכל לתת לך לקחת איתך. יש אנשים שמאד סקרנים לקרוא מה נמצא בו."
"אני דורש לדבר עם עורך הדין שלי," הוא אומר והולם בחוזקה על השולחן.
"אני מצטערת עורך הדין שלך שוחרר לאחר שנתן עדות. אופס.. שוב אני פולטת מידע שאסור לי."
הסנטור מפתיע ושולח יד לעברה של מילה, במטרה להוריד ממנה את המשקפיים. "את העיניים הרעות שלך אני רוצה לראות," הוא מסנן לעברה.
"למה לא ביקשת," היא עונה לו במתיקות ומורידה את המשקפיים באיטיות רבה, כמו חשפנית שמוריד את תחתוניה מול לקוח.
כשהיא מורידה אותם אני רואה את המבט המבוהל בעיניו של הסנטור.
"אף פעם לא ראית אישה עם עיניים צהובות? היא שואלת אותו בטון פתייני, אני חיית לילה, יוצאת למסעי צייד כשחושך מוחלט."
אני מודה על כך שהיא אמרה את המילים, כי היא לא שיקרה. על עיניה יש עדשות בצבע שגורם לעיניה להראות כעיניי חתול וזה בהחלט מפחיד.
"תאמין לי סנטור שאם תראה את עיניי כפי שהן אתה באמת לא תישן בלילות. קחו אותו מכאן," היא מורה ועוזבת את החדר באותה סערה שנכנסה אליו.
"אני לא מוכן להחקר על ידה יותר," אומר הסנטור שרועד מעט.
"עוד תתגעגע אליה," אומר לו ג'ון, "אתה יודע למה? היא הייתה זקוקה לכוחות נפש גדולים מאד כדי לא לעשות לך מה שהיה מגיע לך שתעשה. אבל אני לא כמוה. בליבי אין רחמים לאנשים כמוך."
"אני אתבע אותך. מי אתה חושב שתאיים עליי," הוא יורה מייד לעברו, אבל גם ג'ון וגם אני יודעים שהמילים יוצאות ממנו מתוך פחד.
"אני מאיים עלייך? אני רק מסביר לך מי אני. יש לי רגישות לאנשים שמתעסקים עם אנשים חסרי ישע, ויותר מזה שהם פוגעים בילדות קטנות."
"אני לא יודע מאיפה לך הטענות החולניות האלה," הוא עונה לו בזעם עצור.
"מהמוח החולני שלך סנטור דה לוצ'י, חרקוסבקי או…" טוב אתה יודע בדיוק מי אתה. גם אנחנו," אומר ג'ון ומסמן לי לצאת מהחדר.
"קחו אותו לסויטה שלו," הוא אומר לשומרים בכניסה לחדר החקירות.
הוא יוצא בצעדים מהירים לכיוון עמדת הקצין התורן. "יש לך מושג לאן הלכה קפטן קנדי?"
"היא אמרה למסור לך שהיא מחכה לכם בבית קפה או אולי זאת מסעדה, אני לא זוכר בשם מאורת העטלפים."
אני עומד לפנות לכיוון הרכב של ג'ון כאשר רכב עם חלונות שחורים נעצר ליד המדרגות. הנהג יוצא ממנו במהירות ופותח לפנינו את הדלת של המושב האחורי.
"שון לפקודתך המפקד," הוא אומר לג'ון, "המפקדת בפנים."
אני מניח ידי על האקדח ומתקרב ראשון. "זאת אני," אני שומע את קולה של מילה ונרגע מייד.
מילה סוגרת את החלון בינינו לבין הנהג. "מה אתה אומר אבא?" היא שואלת.
"איך את?" הוא שואל בדאגה.
"בא לי להקיא," היא עונה לו, "ועדיין היה לי חשוב לעמוד מולו. הייתי חייבת להשתחרר מהמראות ההן של ידיו המטונפות שהושטו לעברי, שנגעו בה.
אתה יודע שהיא ניסתה להתאבד?"
מילה מניחה ראשה עליי. "אני מרגישה ברת מזל שהיכרתי אותך לפני הלילה ההוא שחדרתי למאורה של חלאת האדם הזה. מחשבה עליך הצילה את חיי."
"ילדה שלי, הייתי רוצה שתלכי לדבר עם חברת משפחה. למעשה היא החברה הכי טובה של מייסון," אומר ג'ון ואוחז בידה, "אני יודע שלא נתנו לך מקום לעבד את מה שקרה, לשחרר אותו מתוכך.
חשוב לי שתדעי שרבתי עם אימא שלך המון בגלל מה שקרה לך. היא כמובן ענתה לי בהתנשאות שאני לא מבין כלום בהורות כי אני לא מגדל אותך, וטענה שאת בסדר.
כמה שניסיתי להסביר לה שבתוקף תפקידי אני מכיר את הנושא טוב ממנה, ושאת פשוט מדחיקה את מה שעבר עלייך, היא נאטמה והתנתקה ממני."
"אבא אני בסדר," היא עונה לו.
"אני יודע שלא הייתי אבא נוכח, אבל אני עוקב אחרייך כל הזמן. אני לא אומר שמשהו בך לא בסדר, אבל יודע מנסיוני מה זה לחוות טראומה," הוא אומר.
מילה מסתכלת עליו. "אני מצטערת לשמוע אבא," היא אומרת לבסוף בשקט.
"כך היכרתי את מייסון. בימים האלה שבאתי לדבר עם החברה שלה דברה, הן גרו יחד.
דברה עזרה לי מאד. היא לימדה אותי להסיר מעליי את רגשי האשם. לא כל דבר נתון בידינו ואת זה למדתי ממנה.
לא אני זימנתי את האירוע, לא אני זה שפגע בחבר הכי טוב שלי. להיפך ניסיתי להציל אותו, אבל זה לא עלה בידי.
הוא שרד, אבל נשאר פגוע ברגליו.
הדבר שהכי חרוט לי מהתקופה ההיא הן לא שהוא אמר לי שהוא סולח לי, שהוא יודע שניסיתי להציל אותו תוך כדי סיכון חיי.
אלא שאמר לי שהוא לא היה מסכן את עצמו עבורי. המילים האלה גרמו ללב שלי לקפוא.
זמן רב אחרי המפגש הזה איתו לא הרגשתי דבר. שום דבר לא ריגש אותי, לא לטוב ולא לרע. חיי לא נחשבו בעיניי אחרי שבעיניו לא היו שווים שיגנו עליהם.
כך מצאתי את עצמי אצל דברה שטיפלה בחבר אחר בתחנה בה שרתתי בימים ההם.
רק כששבתי שוב להעריך את עצמי העזתי להתחיל לחזר אחרי מייסון. זו היא שהצילה אותי."
"כמו שאתה," אומרת מילה ומניחה את ראשה עליי.
"תיאו אף פעם לא ויתר עליי. למרות שידע שאני פגועה, הידיים שלו היו תמיד מתחתיי לתפוס אותי בנפילתי. קשה לי להאמין שגבר כמוהו התאהב בי," היא אומרת לג'ון.
"אני יכול לגמרי להבין למה," אומר ג'ון.
מרגרט
"אנחנו לא יכולים להמשיך עם הנתק הזה מת'יו," אני אומרת בזמן שאנחנו יושבים בשתיקה כל אחד בפינה שלו.
"שנינו יודעים שאנחנו יחד לא בגלל שאנחנו לא מצליחים לפרק את החבילה.
הרבה שקרים נערמו לארוך השנים ואני רוצה שנשב ונדבר על הכל. אני מרגישה שניתנה לנו הזדמנות חדשה.
"על מה יש לדבר? את הרי עושה מה שאת רוצה," הוא עונה לי בשקט.
"רציתי עוד ילד. זה בער בי. אני לא יכולה להסביר את זה. זה לא משהו הגיוני," אני מתחילה לאמר לו.
"אני יודע שרצית והיית מתוסכלת שלא יכולתי," הוא עונה לי בשקט.
אני מביטה בו, מנסה לראות אם הוא נפגע ממני, אבל לא. הפנים שלו רגועות לגמרי.
"נוצר בינינו הרבה מרמור. השנים חלפו וזה רק התגבר," אני אומרת לו, "הרגשתי שלא הייתה לי הזכות לאמר לך מילה כשהלכת עם נשים אחרות."
"לא הייתי שווה יותר בעינייך. לא נתת לי בכלל סיכוי להחלים," הוא עונה לי, "לא טרחת בכלל לצאת איתי למסע הזה של חקר הבעיה. אז יצאתי לבד ואת התוצאות שמרתי לעצמי. את כבר היית בהיריון ממי שזה לא יהיה והקרע בינינו רק העמיק."
"ובכל זאת תפקדת כמו אבא של מילה. היא לא ידעה שאתה לא אביה הביולוגי."
"מילה לא אשמה בנסיבות הגעתה לעולם," הוא אומר לי בטון מרוכך.
לראשונה אני שם לב שהוא מתרכך כשהוא מדבר אליה למרות שתמיד הסתיר את רגשותיו כשמדובר בה.
"אתה רוצה לדעת מי אביה?" אני שואלת בחשש.
"זה באמת משנה?" הוא שואל.
"זה היה קשר קצרצר. שתי נשמות שחסרו את האהבה האמיתית שלהן. זה בהחלט לא היה סיפור אהבה, אם כי הוא בהחלט גבר שראוי להתאהב בו, בדיוק כמוך," אני אומרת.
"אני מכיר אותו?" הוא שואל.
אני נושמת עמוק ומשחררת את האוויר שכלוא בי. מניסיוני כעורכת דין אני יודעת שמגיע הרגע כשאת עומדת בבית המשפט וחוקרת את העד ומצליחה לסדוק את החומה מאחריה הוא מתבצר.
כך בדיוק אני מרגישה כעת.
אני נגשת למת'יו, מתיישבת לידו ומניחה את ראשי על כתפו. " אני כל כך מתגעגעת אליך, אתה כל כך חסר לי."
הדמעות מתפרצות ממני ללא שליטה.
"אני לא רוצה שתעזוב. אני לא אשרוד את חיי בלעדייך."
מת'יו
אני לא נותן לה לראות את השפעת הקירבה שלה עליי. אני יושב קפוא ונותן למילים שלה לצאת, לדמעות שלה להרטיב לי את החולצה.
אבל אז היא מדהימה אותי. "הקרבתי את מילה בשבילך," היא לוחשת.
"אני לא מבין על מה את מדברת," אני עונה לה מייד.
"מילה זקוקה לעזרה. היא מעמידה פנים שהיא חזקה, אבל ראיתי את הסדקים בעיניה.
קינאתי כשראיתי אותה עם הגבר שלה כי אני יודעת שהוא זה שמעניק לה את מה שאני הייתי צריכה.
בסופו של דבר אני יודעת שמילה לא באמת שלי. אני יודעת שהיא של אבא שלה."
"היא יודעת מי אבא שלה?" כמה סודות היא עוד מסתירה ממני.
"רק בלילה שעזבה בחופזה את המסיבה זה נודע לה. צחוק הגורל הוא שכל השנים הבית שלו היה אי השפיות שלה ולא היה לה מושג למה," היא אומרת במירמור, "והכל בגללי."
"אני מכיר אותו?" אני שואל את מה שעמד לי על קצה הלשון פעמים רבות.
"כשעזבת את המשרד ואותי, כשהבנתי שאתה מסובך עם משהו רציני, פניתי לאדם היחיד שידעתי שיוכל לעזור לך, היחיד שידעתי שאין לו כל רצון לעזור לי," היא עונה ומשתתקת לרגע, "ברור לך שהוא שונא אותי, אבל אתה חשוב לי יותר מכל."
"שאלתי אותך שאלה," אני עונה לה בקשיחות, למרות שאני לא בטוח שאני רוצה לשמוע את התשובה.
"ג'ון וייד, המפקד העליון הוא אבא של מילה," היא עונה לי בשקט אבל בקול ברור. "הוא אדם הגון וידעתי שיעשה הכל למענך, למרות שאני יודעת שהוא התנהג בקשיחות כלפי שנינו."
אני לא יודע איך להגיב.
צלצול האינטרקום של שער הכניסה מפר את השקט. אני מביט על מרגרט שעדיין נשענת עליי.
היא קמה לאיטה וניגשת לענות.
"זה ג'ון," היא ממלמלת.
