כריס
מאז שהופיעו הפרסומים עליי במדורי הרכילות השונים נרשמתי לקבלת הודעות של מדור הרכילאית המובילה קריסטל. למרות שאני מתעב את המדורים האלה אני חייב להתעדכן במה נאמר עליי. אני לא רוצה להתפס שוב לא מוכן.
עשיתי לי מנהג לקרוא את המדור הזה פעם ביום בבוקר לפני צאתי עבודה, אחרי שאני מתעדכן בחדשות ובמדורי הכלכלה.
אני כל כך מודה על כך הבוקר, כיוון שהתמונות של סול בשמלה האדומה מעירות ומבעירות לי את כל הגוף. אני יודע שגברים אוהבים לפנטז על אישה בלנז'רי אדום. יש בזה משהו סקסי, זנותי הייתי אומר. סול לימדה אותי שהמיניות לא תלויה במה שהאישה לובשת אלא באיך שהיא מתנהגת.
אני יודע שהיא לא אוהבת אדום, לכן מפתיע אותי כמה נפלא היא נראית בשמלה ובנעליים האדומות.
אני שמח לראות שהעלו באופן חריג לרשת גם את הסרטון של יום הצילומים. לא יאומן כמה צלמים הצטופפו סביבה בזמן הצילומים.
בא לי לצעוק להם שהיא שלי ושלא יתקרבו אליה. הגוף שלי מתעורר מייד למראה התנועות שלה בשעה שהיא רוקדת ואני ממהר להסתגר באמבטיה. 'מתי כבר תבואי?' אני מדבר אליה בליבי וממלמל לדמותה בדימיוני.
אני כל כך מתגעגע למגע שלה, לעורה הנעים, לשפתייה הרכות. רק המחשבה על כך מבעירה בי את האש, מעורר את תשוקתי אליה. עבר זמן רב מידי מאז שהייתי איתה. אני יודע שאני חייב להראות לה שאני מחזר אחרי הלב שלה, שזה לא הגוף שלי שגורם לי לרצות אותה בתשוקה כזאת.
המחשבות האלה מעוררות לי את הגוף. כבר אין לי אפשרות לכבות את האש שהן הבעירו בי.
אני נלחם בעצמי אבל הלחץ באזור חלציי גדול ואין סיכוי שאצליח להוריד את הזיקפה. לא נותר לי אלא לשחרר את הלחץ בידי, שאני מדמיין כשאני חודר אליה, והיא גונחת בהנאה וגומרת.
רגע אחרי אני אמנם מרוקן, אבל מרגיש ריקנות בנשמה. "תחזרי כבר בבקשה," אני לוחש לחלל חדר האמבטיה המלא אדים.
אני שוטף את עצמי ויוצא מהמקלחת כשמגבת כרוכה סביב מותניי.
"אתה בסדר?" שואל בדאגה פול, "אתה נראה מותש, כאילו עברת מלחמה ."
"מלחמה?" אני צוחק, "אולי עם עצמי." אני חייב ללמוד להסתיר את מה שעובר עליי. דיבורים עם פול לא יחזירו אותה אליי.
מחשבותי נודדות לפגישה שבוטלה אמש בקשר לבניין.
*
אני לא יודע למה הרגשתי צורך לשתף אתמול בלילה את פאפאדופולוס שהפגישה עם מק'ניל נדחתה כיוון שהוא עדיין לא קיבל לידיו את נסח הטאבו של הבניין, וזה היה התנאי שלי לפגישה איתו. "קבענו בכל מקרה למחר בחמש, גם אם המסמכים לא יהיו בידיו. אני רוצה לדעת מה הוא דורש," אמרתי לשופט.
"טוב עשית," הוא מעודד אותי, "באמת עדיף לשמוע ממנו מה הוא מצפה לקבל. הוא עדיין יכול לבקש מחיר מופרז גם אם הוא לחוץ, מה שיהפוך את העיסקה ללא כדאית עבורך, ואז הנסח לא יהיה רלוונטי בכלל."
"זה בדיוק מה שחשבתי," עניתי לו.
*
אני כבר לא מופתע לפגוש את סמואל בבית הקפה בבניין.
״אני עומד להגיש תביעה נגד מיילי רוקפלר,״ אני זורק באוויר ובוחן את תגובתו.
״מה שתאמר,״ הוא עונה לי באדישות.
״אתה לגמרי טועה,״ אני מבין שעליי להסביר את עצמי, ״היא ישבה לידי בארוחת ערב בארוע. לא היכרתי אותה קודם ולא עניין אותי להכיר אותה אחר כך. גם לא דיברתי איתה במשך הארוחה. הייתי עם פול. וניהלתי שיחה עם חברים, שיחה שלא היה לה חלק בה.״
״ומאיפה נולד הסיפור על אירוסיכם?״ לא נשמע שהוא מאמין לי.
״אתה מאמין לי שאין לי מושג?״ אני עונה לו את התשובה היחידה שנראית לי, את האמת.
"שמעתי שהיא חקרה על מצבך הפיננסי. בהחלט מתאים לה,״ הוא אומר לי ואני מביט בו מופתע.
"לרגע חשבתי שאתה מאמין לשמועות. בכל מקרה אני מתכוון הבוקר לכתוב את כתב התביעה, בדיוק כפי שסול עשתה עם דילן. רק שאני מתכוון לדרוש שתשלם את עשרת המיליונים שאתבע ממנה," אני אומר לו.
הוא מביט בי בעיון ורואה שאני מתכוון לדבריי.
" אין לי מושג אם השמועות הגיעו לסול ולכן אני חייב שתדע שאין בהן אמת. ליבי שייך רק לה," אני אומר.
אנחנו שותים קפה של בוקר יחד ומפטפטים על המצב של קבוצת הכדורסל הגולדן סטרייט שבמשחקיה התחלנו לצפות יחד.
כל אותו זמן יושבת לונדון לרגליי בשקט. " הכלבה שלך יפיפיה וממש רגועה," הוא מתפעל ממנה ומתכופף ללטף אותה.
"היא של סול, אבל היא עוד לא יודעת. בואי לונדון. צריך להתחיל את יום העבודה," אני משנה מייד את הנושא, את המסר שרציתי העברתי.
אנחנו נפרדים וקובעים לדבר בסיומו של יום העבודה. אני מרגיש שהמתח שהיה באוויר בינינו נעלם.
אני עולה למשרד והמזכירה אומרת לי שמר לורנס מנהל הבנק החזיר לי טלפון. אני נכנס לחדרי מתקשר אליו מייד.
" שלום מר לורנס כריסטופר ברוקלין מדבר,תודה שהתקשרת. רציתי להיפגש איתך כיוון שאני עומד לתת הצעה לרכישת בניין," אני ניגש מייד לעניין.
"אני אשמח לעזור לך. אתה יכול לאמר לי באיזה בניין מדובר?" הוא עונה עניינית.
"אתה מכיר את חמש מאות עשרים?" כל מי ששאלתי אותו על הבניין יודע מייד היכן הוא ולכן אינני מוסר לו את הכתובת.
"בוודאי. אחד הבניינים היפים בעיר. אני יכול לדעת מי המוכר?" הוא שואל.
"חברת ברקלי עורכי דין," אני עונה לו.
"יש בידך כבר חוזה חתום?" הוא שואל.
"אני עומד להיפגש איתם היום. עדיין אין לי מושג כמה הם מבקשים אבל רציתי לדעת מה האפשרויות העומדות בפניי מבחינת הבנק," אני מסביר לו את פנייתי בשלב כזה מוקדם.
"עם הסכומים בשני חשבונותיך, הפרטי והעיסקי, והעובדה שיש לך נכס בעמק נאפה ששולם כולו, אני לא רואה בעיה לאשר לך הלוואה לרכישת הבניין," הוא עונה לי לשביעות רצוני.
השופט פאפאדופולוס
שתיים בצהריים
אני אוהב ימים כאלה בהם אין לי דיונים אחר הצהריים. כך אני יכול להתפנות לכתוב פסקי דין.
אני מחייך כשאני לוקח את תיקו של הלקוח שמייצגו הוא עורך הדין כריסטופר ברוקלין. הצעיר המבריק הזה, שכל כך מזכיר לי את רפאל, לא הותיר בי ספק שהלקוח שלו זכאי למלוא הפיצוי כפי שנדרש בכתב התביעה. אני פוסק לו גם את שכר הטירחה של עורך הדין ברוקלין. אני משער לעצמי שהוא מסתכם בסכום לא מבוטל.
המזכירה שלי ניגשת ומניחה לפני כוס קפה. אני רואה שיש בידה תיק תביעה. "התביעה הזאת הגיעה כעת. חשבתי שהיא תעניין אותך. מסתבר שעורך הדין כריסטופר ברוקלין מגיש תביעה נגד מיילי רוקפלר בטענה שמעולם לא הייתה ביניהם מערכת יחסים ומשכך ברור גם שלא הציע לה נישואין. הוא דורש פיצוי של עשרה מיליון דולר."
"תשאירי לי את התיק. ואעיין בו כשאתפנה מעיסוקיי," אני עונה לה ומעמיד פנים שזה לא באמת מעניין אותי.
אני נושם עמוק ומתקשר לליאה.
"מה שלומכם?" אני שואל. אני בורר את מילותיי למקרה שסול לידה ומאפשר לה לענות כך שלא יובן על מה אנחנו מדברים.
"אנחנו בדרך לסקוטלנד ומשם דרך לונדון הביתה," היא עונה לי.
"ברוקלין הגיש תביעת דיבה נגד רוקפלר. היא הונחה ברגע זה על שולחני," אני משתף אותה.
"תודה שהודעת לי," היא עונה, "נהיה בקשר."
אני רוצה לקרוא את כתב התביעה כאשר המזכירה שואלת אם אני יכול לדבר עם מנהל הבנק מר לורנס.
"שלום ידידי, במה אני יכול לעזור לך?" אני שואל מייד. היחסים בינינו הם יחסי ידידות קרובה ולכן אין צורך בגינונים.
"מסתבר שחברת ברקלי עורכי דין מתכוונת למכור את בנין חמש מאות עשרים לעורך הדין כריסטופר ברוקלין," הוא מספר לי, "מר ברוקלין ביקש לברר אצלי אם אתן לו את המימון הדרוש."
"מה ענית לו?" אני שואל ומודה על הקשרים האישיים שלי בעיר הזאת.
"מבחינה פיננסית הוא יכול להרשות לעצמו הכל. כמובן שאיני יכול לפרט, אבל האופן בו הוא פועל מעורר הערצה, ביחוד שהחברה שלו הוקמה לפני כמה חודשים בלבד.
ברור לך שאני לא אתן לו להעביר כסף למק'ניל ביודעי שהעיסקה הזאת לא כשרה."
"זה מה שרציתי לשמוע," אני עונה לו, "תעדכן אותי מתי תבוא בקשה להעברת מקדמה. אל תשתף את ברוקלין, רק תאמר לו שיודיע למוכר שהסכום מאושר רק שזה יקח כמה ימים רק בגלל סיבה טכנית של מערכת הבנק."
ליאה רוטשילד
סבי, הלורד מק'ליין נולד בסקוטלנד. למרות שאת ילדותי העברתי באחוזתו מחוץ ללונדון, יש לי פינה חמה בלב לסקוטלנד. המרחבים הירוקים, המרחקים העצומים בין ישוב אחד למשנהו, האגמים והערים המיוחדות גורמים לי להתרגש כאשר אנחנו נוחתים באדינבורו.
מנהלת החנות מיו מילאן אדינבורו מודיעה לי שאושרה בקשתי לצלם במצודה המשקיפה על העיר מלמעלה. אין לי ספק מה אני רוצה שסול תלבש. הכנתי לה קולקציה של שמלות בירוק ים.
סול כמו תמיד משחקת עם המצלמה בצורה מושלמת. ניכר עליה שהיא רגועה יותר. מין שלווה פנימית עוטפת אותה. אני חושבת על מה שמצפה לה כשהיא תחזור הביתה ומקווה שסערת ברוקלין ורוקפלר תסתיים והיא לא תצטרך להתמודד גם איתה.
היא מפתיעה אותי כשהיא מבקשת שאצטרף אליה לצילומים. "זה הסשן האחרון שלנו. אני רוצה אותך איתי," היא מבקשת ואיני יכולה לסרב לה.
אני לובשת מכנס עור שחור, ז'קט עור, וחולצת סריג ירוקה המבליטה את עיני הירוקות.
הצילומים נמשכים שעה ארוכה. שלא כבפריז, איש לא יודע על בואנו ורק קומץ תיירים סקרניים מעיפים עלינו מבט, משתהים רגע וממשיכים בסיור במצודה.
לאחדים מהם היא מספרת שאני אימה ואנחנו מצטלמות לקראת החתונה שלה. הטון שבו היא מספרת את הדברים כמעט גורמת גם לי להאמין שכך הדבר.
אנחנו מסיימות את יום הצילומים ונוסעות חזרה למלון אורכידאה אדינבורו בו נשאר אלכס לעבוד.
"מה דעתכן להסתובב קצת בעיר?" אני מציעה להן.
אני חייבת להיות קצת לבד כדי לדבר עם השופט.
"עכשיו אני לבד ופנויה לדבר איתך," אני אומרת לשופט.
"איך הילדה שלנו?" הוא שואל.
"היא נראית הרבה יותר טוב. המסע הזה נתן לה שלווה. היא נראית רגועה," אני אומרת, "אם כי אי אפשר לדעת מה מתחולל בתוכה."
"קראתי בינתיים את כתב התביעה. אין לי ספק שלא היה ביניהם כלום. זה מזכיר לי את המשפט של סול עם דילן. מה רוקפלר חשבה להשיג בזה פרט לפירסום על גבו אין לי מושג," הוא אומר לי, "ועדיין אני חושב שסול הייתה מבקשת שלא יתבע אותה. היא תאמר שרוקפלר קיבלה את מנת התהילה שלה. אני מאמין שעבור סול מספיק שהיא תדע את האמת. אם דברים יתנהלו כפי שאני חושב אני לא אתפלא אם סול תהיה מאורסת לו בקרוב," הוא מוסיף.
"אני חושבת כמוך שעדיף שברוקלין לא יגיש את התביעה. גלי הרכילות ישככו וחבל ליצור חדשים," אני אומרת לו.
"יש לי עוד משהו לספר לך. הדרמות לא מפסיקות. מסתבר שמק'ניל מנסה למכור את חמש מאות עשרים ל..תקשיבי טוב…ברוקלין." אני המומה לשמע המילים וצריכה לעכל אותם.
"החלטתי לא לאמר דבר לכריס. למזלו מנהל הבנק הודיע לי שהוא מבקש מימון והוא קיבל ממני הוראה לעכב את הכסף בתרוץ של ביוקרטיה. מק'ניל עומד לשלם על הכל," אומר פאפאדופולוס, "כבר גייסתי שופט שיחתום על הצו נגדו כשיגיע הזמן."
אני מסיימת את השיחה ומעדכנת את אלכס.
"שנלך לאסוף את הבנות?" אני שואלת.
"בהחלט. הגיע הזמן לחזור הביתה. אני מתגעגע ללבד שלנו. אני רעב אלייך בצורה שלא ידעתי זמן רב," הוא אומר ומנשק אותי נשיקה ארוכה שאומרת הכל. המבט השובב בעיניו אומר לי שהיה מוכן להפשיט אותי כעת ולעשות איתי אהבה. "אני לא ארצה להפסיק," הוא אומר את מה שאני כבר מבינה שהוא חושב, "ולכן נחכה לכך שנחזור הביתה."
"שתדע שאתה לא לבד בעניין," אני לוחשת למרות שאנחנו לגמרי לבד. הגבר הזה מסעיר אותי במבט אחד, בנגיעה אחת. אני כל כך מאוהבת בו, והאש שבי רק מתגברת מיום ליום.
אנחנו יוצאים לאסוף מייד את הבנות שמחכות לנו בנקודה שקבענו, ויוצאים ללא שהות נוספת לשדה התעופה. אני מודה בליבי שהמטוס של רוטשילד תעשיות עומד לרשותינו ואין צורך להתעכב ואפשר לצאת מיד לדרך.
שעה וחצי לוקחת הטיסה מאדינבורו ללונדון. אנחנו נפרדים מהצוות שליווה אותנו, המאפרת, מעצב השיער, התאורן וכמובן מוינס.
המטוס עובר בדיקה, תידלוק ואספקת המזון ואנחנו יוצאים לטיסה האחרונה לניו יורק, טיסה שאורכת שמונה שעות.
"מתי את רוצה להמשיך לקליפורניה?" שואל אלכס את סול.
"אם את לא צריכה אותי יותר חשבתי לתפוס טיסת לילה לקליפורניה," היא אומרת לליאה, "נעדרתי זמן רב מידי מהעבודה שלי."
"אנחנו נקח אותך הביתה," מודיע לה אלכס להתפתעתי. הגבר שלי לא מפסיק להדהים אותי, "ואני לא רוצה לשמוע ממך אף מילה. אני רואה את המילים על קצה לשונך."
"אם יש משהו שלמדתי שאין טעם להתווכח איתך אלכס. אתה תמיד משיג מה שאתה רוצה. אתה מזכיר לי מישהו," היא עונה לו.
אני מפנה את ראשי ממנה. אני יודעת שרגע האמת מתקרב והיא תצטרך לשמוע את השמועות שרצות ברשת. פתאום אני מבינה למה אלכס רוצה לנסוע איתה.
"תודה," אני אומרת לאלכס.
חמישה אזורי זמן מפרידים בין לונדון לניו יורק. למרות הג'ט לג המטורף אני מברכת על כך כיוון שאנחנו נוחתים בשדה התעופה בניו יורק בשמונה בבוקר. לפנינו יום עבודה שלם.
ליב
אני מתרגשת להיות בניו יורק שלא כמו בפעמים הקודמים אני מוקפת באנשים שאני אוהבת. דבר ראשון אנחנו ניגשות לחנות של מיו מילאן לראות מה משדרים במסכים. הסרטון של סול רוקדת בפריז רץ שם ללא הפסקה.
"וינס אמר שבקרוב ישלח את מיו מילאן אדינבורו לחנויות. אם את שואלת אותי התמונות עם השמלה הירוקה הן היפות ביותר בעיניי. יש שם אחת שהיא עוצרת נשימה במיוחד ," אני אומרת לסול, מוציאה את הנייד ומראה לה,"תראי כמה שקט מקרינות הפנים שלך. היופי שלך הוא נדיר. לא שזה חדש לי."
המוכרות שמזהות אותה מתגודדות סביבה ואני מנצלת את ההזדמנות לבקר את דורי בחנות של קתרין לה בלנק.
"איזה כייף לראות אותך," אומרת דורי ויוצאת מאחורי הדלפק לחבק אותי, "אני מבינה שהיה לכם מסע מטורף באירופה. כל יום מחליפים את הסרטון של יום הצילומים שלכם."
"בחיים לא הייתה לי חוויה כזו. סול תרמה הרבה לכך שהכל עבר ללא תקלות והפך לחגיגה אחת גדולה. כל כך כייף לצלם אותה. היא עושה אהבה עם המצלמה, והכל בצורה כל כך מכובדת. יהיה לי קשה לעבוד עם דוגמניות אחרות אחריה," אני אומרת לדורי.
"מתי את חוזרת לקליפורניה?" היא שואלת.
"אני חושבת שנטוס הלילה," אני עונה לה.
"אני יכולה לבקש ממך להעביר עבורי חבילה?" היא שואלת.
"בשמחה," אני עונה לה.
"אבל יש לי בקשה. אל תספרי לסול," היא אומרת לי להפתעתי.
"בסדר," אני עונה לה.
אני מופתעת מגודל החבילה שהיא מביאה לי. "זו קופסאת תכשיטים," היא מסבירה לי כשהיא מבחינה בהפתעתי.
"היא עבור כריס ברוקלין. עכשיו את מבינה למה ביקשתי שסול לא תדע?"
