רוברט, הבוס שלי, הוא מסוג הגברים שהאגו שלו כל כך גבוה שהוא מסתכל לך בעיניים מלמעלה.
"מחר אנחנו נפגשים עם היפנים," הוא אומר לי,"אני מצפה לראות אותך לבושה כראוי, ולא עם הבגדים הפשוטים האלה," הוא אומר לי ומצביע בידו עליי ועל הג'ינס וסוודר האנגורה הלבן שאני לובשת. "שמלה שחורה תתאים. אני בטוח שיש לך אחת כזו. אין אישה שאין לה."
"נפגש בחנות של מיו מילאן," אומרת לי חברתי איזבל אחרי שאני מבקשת את עזרתה בבחירת שמלה. "ואל תסתכלי על המחיר כי אני משלמת. ואת, לא מתווכחת איתי."
"אז אני לא באה," אני אומרת לה נעלבת.
"את מעליבה אותי," היא אומרת לי, ואני שומעת בקולה שבאמת נעלבה. "את יודעת כמה אני גובה לשעת יעוץ? אז היום אעבוד שעה אחת בשביל השמלה שלך. חוץ מזה שכחת שאני מקבלת הנחה ענקית, כך שאצטרך לעבוד פחות משעה. סיכמנו?"
"טוב," אני עונה לה בהכנעה. לכו תתווכחו עם אחת מעורכות הדין הקשוחות בעיר.
אנחנו נפגשות מיד אחרי העבודה. איזבל מקבלת את פניי בחיבוק. "ילדה טובה," היא אומרת לי, "פחדתי שלא תבואי."
"ממש," אני עונה לה ומצביעה בידי על ערימה של שמלות שמונחת על הדלפק. שמלות שאין לי ספק שנבחרו עבורי.
"תתפלאי," היא עונה לה, “אמנם אני כרישה בעבודה, אבל כשזה מגיע למערכות יחסים אני דגיגה קטנה."
"אני מתקשה להאמין," אני עונה לה " את תמיד שופעת בטחון."
"ברור, הרי איני רוצה שיראו את הפחדים שלי. אין הרבה אנשים שאני פותחת את ליבי בפניהם כמו שאני אתך."
אני שותקת, חושבת לעצמי במה זכיתי.
"את בטח חושבת לעצמך במה זכית," היא אומרת בקול את מה שאני חושבת, "זו אני שזכיתי. מתי כבר תכניסי לך לראש שאת שווה, מיוחדת שכמוך. העובדה שבאת מהיכן שבאת לא גורעת מהאדם המדהים שאת."
אני יודעת שכך שופטים אותנו, לפי המקום ממנו באנו. עובדה שכך רוברט מסתכל עליי. לא שאכפת לי מה המנופח הזה חושב עליי. הוא איש מקצוע מעולה. את זה אי אפשר לקחת ממנו, ולכן אני עובדת אצלו. הוא בהחלט לא מסוג הגברים שהייתי יוצאת לבלות איתם.
אני אוהבת את הטעם של איזבל. היא יודעת בדיוק מה מחמיא לי וקולעת לטעם שלי במדויק. כמובן שהיא מסתירה ממני את התוויות כדי שלא אדע איזו שמלה היקרה מבין כולן. וזה בדיוק מה שעשיתי, בחרתי את הכי יקרה.
איזבל מביטה בי במבט מאיים האומר: 'שלא תעזי בכלל לחשוב על זה.'
אני מחבקת אותה. "את חברה נהדרת," אני לוחשת לאזנה. היא מסתכלת עליי מופתעת.
"ואני הכנתי לך כבר נאום ארוך," היא אומרת לי באכזבה מעושה ומחבקת אותי חזק.
אנחנו אוספת את השקית ובה השמלה השחורה, שלה התאימה איזבל גם נעליים, ז'קט 'שלא יהיה לך קר,' וסט של הלבשה תחתונה, כי בזה תמיד היא אוהבת לפנק אותי.
"סקסית שכמוך חייבת להתלבש בהתאם," היא נוהגת לומר לי.
אנחנו מסיימות את הערב בבית הקפה האהוב עלינו אצל בן. שם בפינה הנסתרת שלנו ליד החלונות המשקיפים על הנהר אנחנו מעדכנות אחת את השנייה.
"כבר רוצה לראות אותך מאוהבת," היא אומרת לי, "כל כך הרבה זמן את לבד."
" את יודעת כמה קשה לי לתת שוב אמון," אני עונה לה.
למחרת…
הנהג של רוברט פותח את דלת הרכב בפניי. רוברט יושב במושב האחורי ליד החלון ועסוק בשיחת טלפון.
"בוקר טוב," אני אומרת בשקט והוא נד בראשו לעברי בתגובה.
"טוב יקירתי," הוא אומר לזו שמעבר לקו ומנתק את השיחה בלי לומר ל"יקירתו" שלום.
אנחנו נוסעים בשתיקה. פניו לא מסגירות דבר.
כאשר אנחנו מגיעים לבניין הוא ממהר לעלות במדרגות ואני משתדלת לעמוד בקצב שהוא מכתיב לי. נסו אתם לרוץ במדרגות נעולים בנעליים עם עקב גבוה, ביחוד שאתם רגילים לנעלים בגובה הרצפה.
הוא מתעלם ממני לחלוטין, נכנס בסערה למסעדה ורק אז נעצר. לא רק שאינו טורח להחזיק לי את הדלת, אלא שומט את אחיזתו בה והיא נטרקת בפניי. לרגע אני שוקלת להסתובב לאחור אבל מבינה שזו תגובה ילדותית. אני מושיטה את ידי, אוחזת בידית הכבדה של הדלת, ופותחת אותה.
אני משירה מבטי קדימה ומפסיקה לנשום. זוג עיניים בצבע שאיני מצליחה לעמוד על טבעו, משהו בין כחול לאפור נעוצות בי וחודרות עמוק לתוכי.
אני סוקרת במהירות את היושבים ליד הגבר בעל העיניים המהפנטות, ומשחררת את האוויר הכלוא בי. זה אינו השולחן שלנו. אני מאתרת בעיני את רוברט. אין בי האומץ להביט שוב לכיוונו של הזר. אני הולכת לכיוון השולחן שלנו בעיניים מושפלות. לשמחתי המקום שנשמר עבורי אינו צופה על השולחן ההוא ומיד אני מתעשתת.
השיחה בינינו לבין היפנים קולחת ואני שותפה פעילה בה. רוברט משבח את מקצועיותי בפניהם ורוב השיחה הזו מתנהלת סביבי. אני שמה לב שתשומת ליבו של רוברט לא איתנו והוא סומך עליי בעיניים עצומות שאדע להתנהל איתם כראוי.
עכשיו כשהגעתי איתם להבנות הם מבקשים להזמין את האוכל. כל המתח בגופי נרפה ורק אז אני נזכרת בגבר בעל העיניים היוקדות. אין לי ממש תאבון אבל אני מכריחה את עצמי לאכול משהו קליל כדי לא לגרור הערות מהגברים שמסביבי. לשמחתי הם רוצים סושי ואני מצטרפת אליהם.
"גם יפה, גם אוכלת סושי," אומר אחד הגברים ומחייך אליי חיוך שחושף את שיניו הלבנות.
"אני חושבת שלא תמצא הרבה כאן באמריקה שלא אוהבים סושי," אני אומרת וממהרת להכניס חתיכה לפי. כידוע זה לא מנומס לדבר בשעה שאתה אוכל, ובכך נמנעת מהם האפשרות לשאול אותי עוד שאלות. היפני נראה מאוכזב, אך בלית ברירה מתחיל לאכול גם הוא בזמן שחבריו כבר חיסלו שורה שלמה.
רוברט נראה מוטרד ממשהו, אבל גם הוא מתחיל לאכול בשקט.
כשמוגש לשולחננו סאקי רוברט ואני מסרבים לשתות. "אנחנו חוזרים לפגישה נוספת במשרד," הוא מתרץ את סירובו.
אנחנו לוגמים מעט תה ירוק ומוותרים על הקינוח. רוברט מזמין חשבון, ולאחר ויכוח נימוסי קצר, היפנים מאפשרים לו לשלם את החשבון. "הרי אתם אורחים שלי. בכל זאת טרחתם להגיע עד אלינו," הוא מסכם את העניין.
"אני לא חוזר למשרד," אומר לי רוברט בשעה שאנחנו יוצאים מהדלת הראשית. "תזמיני לך מונית," הוא אומר ולא מציע לי שהנהג יחזיר אותי למשרד.
אני נכנסת לאפליקציה של שרות המוניות ולשמחתי המונית נעצרת לידי תוך מספר דקות. אני פותחת את הדלת, אבל יד עוצרת מבעדי להיכנס. "סליחה יקירתי שאיחרתי," אומר לי הגבר הזר בעל העיניים היפות, אוחז בידי בעדינות ומושך אותי אליו. "אני אקח את אשתי הביתה, מצטער שהטרחנו אותך לשווא," הוא אומר לנהג ומושיט לו שטר של חמישים דולר. "שמור על העודף."
הנהג מביט בי, ואני רק מרימה את כתפיי ושותקת.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" אני אומרת לו בכעס, "זה שלא עשיתי סצנה ליד נהג המונית, זה לא אומר שאני מסכימה עם מה שעשית."
"ברור שאת כן," הוא אומר, "כמו שתסכימי לכל מה שאבקש ממך."
"אתה חצוף אתה יודע?" אני אומרת לו ומושכת את ידי ממנו.
"אתה לא מכיר אותי, אבל בוא אספר לך משהו. אתה בדיוק מסוג הגברים שמחליאים אותי. רואה אישה שברור לך שלא נולדה עם כפית זהב בפה וחושב שאתה יכול לשלוט על חייה. תן לי לחדש לך. אתה לא יותר טוב ממני רק בגלל שלך הייתה כפית כזו."
אני כל כך רותחת. אני פוסעת בצעדים גדולים הרחק ממנו, שוכחת שאני נעולה נעלים עם עקב גבוה. תאמינו לי שזה ממש לא נוח לטופף כך על מדרכות העיר הגדולה. אני רואה מונית נעצרת לידי.
"כנסי," אומר לי הנהג, "לאן את צריכה?" אני נותנת לו את הכתובת. הוא מסתובב באמצע הכביש ולוקח אותי למשרד. אני רוצה לשלם והוא מסרב לקבל ממני תשלום. "הרי כבר שילמת לי," הוא אומר.
רק אז אני מבינה שזה הנהג שבא לאסוף אותי מהמסעדה.
הוא כנראה ראה מה שקרה וחזר לאסוף אותי.
נותרו לי עוד כמה שעות במשרד ואני משתוקקת כבר לחזור הביתה. בסיומו של יום העבודה אני יורדת מותשת מההליכה הממושכת בנעליים החדשות שלי.
"את נראית ממש סובלת עם הנעליים האלה. אני מנחש שאת לא רגילה לעקבים כאלה גבוהים," אני שומעת גבר אומר לי.
"סליחה? " אני אומרת ומביטה לעבר מי שמדבר אלי.
זה שוב הגבר המעצבן הזה שמצמצם במהירות את הרווח בנינו. הוא מניף אותי בזרועותיו, חולץ בזריזות את הנעליים מעלי רגליי ונושא אותי על כפיו. "מה לא עושים למען אהבת חייך," הוא אומר לאנשים שעוקבים אחרי מעשיו ומושיב אותי במושב האחורי של הרכב שמחכה לו בכניסה לבניין.
"את תסכימי שאבוא אתך?" הוא שואל אותי ועיניו החודרות נעוצות בי.
"אתה עוד תשלם על זה," אני אומרת לו, "אחרי הסצנה שעשית פה לעיני חבריי לעבודה, אתה לא משאיר בידי הרבה ברירות. עכשיו אני אצטרך להמציא להם סיפור למה נפרדתי מנסיך חלומות כמוך."
"אם אני נסיך חלומות, אז למה שתיפרדי ממני?" הוא שואל מרוצה.
"תירגע," אני עונה לו בכעס בשעה שהנהג משתלב בתנועה הכבדה של סוף יום העבודה, "לא אמרתי שאתה נסיך החלומות שלי."
"יש לי את כל הסבלנות בעולם אהובתי," הוא עונה לי.
"אני לא אהובתך," אני עונה לו. בא לי להכות אותו עם השחצנות שלו.
"את זה את לא יכולה לומר. אולי אני לא אהובך אבל את ללא ספק אהובתי. אחרת לא הייתי מבטל את כל הפגישות שלי היום רק כדי לחכות לך שתסיימי את יום עבודתך ואוכל להסיע אותך הביתה."
אני שותקת. אני מבינה שנהג המונית הוא שמסר לו היכן אני עובדת. אני מבינה גם שעם השחצן הזה אין לי מה להתווכח. לכל דבר ימצא תשובה.
הנהג נוסע ואני נזכרת שלא אמרתי לו לאן. "אתה יודע היכן אני גרה?" אני שואלת בפנים כועסות.
"דווקא לא. אבל כיוון שאת יודעת אני בטוח שתוכלי לומר להנרי להיכן לנסוע," הוא עונה לי.
"אני גרה בשכונה שהרכב שלך לא היה בו מעולם. אני חושבת שאוותר על הצעתך הנדיבה וארד במגדל ליד הנהר," אני עונה לו.
"רק אל תשברי לי את הלב ותאמרי לי שאת נפגשת עם החבר שלך," הוא אומר לי. הפעם פניו רציניות.
"אני נפגשת עם חברה," אני עונה לו בלי לתת לו תשובה.
"ומתי לאסוף אותך?" הוא שואל.
"אף פעם," אני עונה לו, יוצאת מהרכב ונזכרת שאני יחפה. אני חוטפת את הנעליים, שלא יעלה בדעתו לשחזר את מה שעשה בחזית המשרד שלי.
הדבר הראשון שאני עושה הוא לרכוש זוג נעליים נוחות.
"לא חשבתי על כך שאינך רגילה ללכת עם עקבים," אומרת לי איזבל שבאה לקראתי, "רק שתדעי שאת נראית בהן מהממת."
אנחנו הולכות להתיישב בפינה הנסתרת שלנו. "היא תפוסה," אומרת בצער איזבל. אני מעיפה מבט ורואה שהשחצן יושב שם ולוגם קפה. "בואי נלך אלייך," אני אומרת לה ושתינו חומקות מהמקום.
רק כאשר אנחנו בדירתה של איזבל אני מספרת לה על הגבר הזר. "נראה שהוא דווקא מוצא חן בעיניך," היא אומרת בשעה שהיא מגישה לי ספל שוקו חם ופרוסת עוגת שוקולד בדיוק כמו שאני אוהבת.
"השתגעת?" אני נאנחת, "הוא כזה ילד שמנת שחצן, שחושב שרק בגלל שהוא כזה כולן נופלות לרגליו."
"אני מבינה," אומרת איזבל בחיוך מסתורי ומניחה מולי את המחשב שלה.
אני מסתכלת על הדף הפתוח לפני: "רשימת 100 הרווקים הנחשקים בעיר הגדולה."
"תראי לי אותו," היא אומרת.
"תשכחי מזה," אני עונה, "הוא לא מעניין אותי."
איזבל לא עונה לי. היא עסוקה בקריאת ההודעות שנכנסו אליה. "ג'ייד מזמינה אותנו למסיבת יום הולדתה מחר. אני אבוא לאסוף אותך בשמונה."
עוד יום עבר…
אני יוצאת מהמקלחת וניגשת לראות מה כתבה ג'ייד. כמה מתאים לה לבחור בר קריוקי לחגוג בו את יום הולדתה. אני מאשרת שאני מגיעה באירוע שפתחה, וניגשת לבחור לי בגדים. כייף לי שלארוע הזה אני יכולה ללבוש מה שבא לי. אני בוחרת חצאית שחורה קצרה, חולצה לבנה צמודה, מעיל עור שחור ונועלת מגפונים קצרים, כיוון שברור לי שמתישהו נרקוד.
"את נראית נפלא," אומרת לי איזבל בשעה שאני נכנסת לרכב שלה, "אני אוהבת את התאמת הבגדים שלך פשניסטה שכמוך."
שוב היא מחייכת את החיוך המסתורי שלה.
"מה את זוממת?" אני שואלת, יודעת שלחיוך הזה יש סיבה.
"סתם," היא אומרת לי ומסיטה את פרצופה המחייך ממני.
"איזבל!" אני אומרת לה.
"את כועסת," היא אומרת לי, "את קוראת לי איזבל."
"ברור, כי זה השם שלך," אני עונה. אני יודעת בדיוק למה היא מתכוונת. הרי אני קוראת לה תמיד בלה, גם כי זה כינוי החיבה שלה, וגם כי היא יפה.
"יהיו שם ריאן והחברים שלו שבאים למסיבת יום הולדת של מישהי. אני רוצה שתכירי אותו," היא אומרת.
"אני מקווה שאת לא מתכננת להכיר לי מישהו מהם. אני לעולם לא אצא עם מישהו כמוהם," אני אומרת לה מיד.
"ברור שלא," היא אומרת לי נעלבת.
איזבל עומד בהבטחתה. אני זוכה לראות בחטף את ריאן, הגבר בו היא מאוהבת, אבל רק אותו. המסיבה של ג'ייד, כמו תמיד, מאד עליזה ואנחנו מעבירות ערב נהדר עד השעות הקטנות של הלילה.
אני קמה בבוקר למחרת המסיבה…
אני כל כך שמחה שלא שתיתי אמש במסיבה של ג'ייד. אני מרגישה מעט את העייפות ומחליטה לעבור בבית הקפה בפינה לקנות קפה לפני שאני נוסעת לעבודה. אני חייבת להתעורר.
הטלפון בתיקי מצלצל ואני מפשפשת בו כדי למצוא את הטלפון. בדרך כלל אני מניחה אותו בצורה מסודרת בתא הקדמי. אמש הייתי כל כך עייפה וכעת הוא מצלצל ואני לא מוצאת אותו.
"מי יכול לצלצל בשעה כזו?" אני חושבת לעצמי.
בדיוק כשאני מוצאת אותו סוף סוף הוא מפסיק לצלצל. דקה אחרי אני שומעת צליל של הודעה נכנסת.
אני מביטה במספר. הוא חסוי. אני פותחת את ההודעה.
"מקווה שנהנית מהמסיבה אמש, וגם שאת לא כועסת שהתקשרתי בלי רשותך. שיהיה לך יום נפלא. דין סטונרידג'.
"בלה, מי זה דין סטונרידג'? מאיפה יש לו את מספר הנייד שלי?" אני שואלת את איזבל.
"את רצינית, דין סטונרידג'. את יודעת מי הוא?" עונה לי איזבל, "אני מניחה שראה אותך אתמול במועדון. תני לי לבדוק." אני ממתינה על הקו בשעה שמזמינה קפה. "מסתבר שהוא היה במסיבה שריאן היה בה. שמו מופיע ברשימת המוזמנים, כשם שהשם שלך מופיע ברשימה של ג'ייד. מכאן הדרך למצוא אותך ברשת החברתית קצרה."
"חצוף!" אני אומרת לה. מה שאני לא אומרת לה הוא שהלב שלי משתולל כעת.
'אז הוא טרח לחפש מי אני,' אני מסכמת עם עצמי, 'מה הוא חושב לעצמו?'
"לא יודעת מי אתה. מבקשת שלא תתקשר אלי." אני רושמת לו הודעה.
מיד אני שומעת הודעה נכנסת ותמונתו של הגבר בעל העיניים המדהימות ממלאת לי את כל המסך.
"תשובתי לא השתנתה. אל תתקשר אליי."
"את כאן דנה?" אני שומעת את קולה של איזבל. לגמרי שכחתי שהיינו באמצע שיחה.
"זה הגבר ההוא שסיפרת לך עליו," אני אומרת, "אמרתי לו שאני לא מעוניינת."
"את אפילו לא דיברת אתו וכבר את פוסלת אותו," אומרת לי איזבל, "את יודעת, לא כל מי שיש לו כסף מתנשא. את בכלל לא יודעת מיהו באמת. בכל מקרה בטח לא שמעת שאמרתי לך שנפגשים בשישי במועדון. אבוא לאסוף אותך."
יום שישי הגיע..
היומיים האחרונים של השבוע עברו מהר. שום דבר חריג לא קרה בעבודה. לשמחתי, דין סטונרידג' לא ניסה ליצור איתי קשר יותר.
אני שולחת את החומר שעבדתי עליו היום לגיבוי, מנפיקה את הדוחות השבועיים, מניחה אותם במעטפה חומה ורושמת עליהן את שמו של רוברט.
אני סוגרת את מערכת המחשבים, יוצאת ממשרדי וניגשת למזכירתו של רוברט למסור לה את המעטפה עם הדוחות.
אני יורדת את חמש הקומות במדרגות כיוון שהמעלית שוב תקועה, והשנייה עמוסה מידי.
רוח נעימה מקבלת את פניי ביציאתי לרחוב. אני בוחרת ללכת ברגל כיוון שהמקרר שלי התרוקן. אני עורכת קניות ומוסיפה גם זר של וורדים אדומים. רק אז אני מרימה יד למונית שעוברת ולשמחתי היא עוצרת.
נהג המונית מקלל. "יש תאונה גדולה במרכז העיר," הוא אומר ומשנה את מסלולו דרך רחובות צדדיים. הנסיעה עורכת חצי שעה יותר מהרגיל. לשמחתי הוא לא מחייב אותי עבור הזמן שהתארך. לא רק זה הוא אפילו יוצא ומניח לי את השקיות במעלה המדרגות לבניין. "שיהיה לך סוף שבוע נעים," הוא מאחל לי ואני בוחנת אותו. 'האם אני מכירה אותו?' אבל לא. הוא פשוט סתם נהג נחמד.
את חצי השעה הבאה אני מבלה במטבח. אני מכינה מרק וכמה תוספות בתנור, ובשעה שהאוכל מתבשל אני ניגשת להתארגן ליציאה.
אני לובשת אוברול בצבע כחול שמדגיש את צבע עיני, ובוחרת לשם שינוי סנדלים בעלות עקב גבוה. היום ברור לי שלא נרקוד.
בדיוק בשעה שאני מסיימת להתאפר מגיעה ההודעה מאיזבל שהיא ממתינה לי למטה.
הבנות כבר מחכות לנו במועדון ואנחנו ניגשות להירשם למשחקים. אני שמה לב שליד השולחן יושבים גם גברים, ביניהם דין.
"את ידעת שהוא יהיה פה?" אני מסננת לעברה.
"הוא?" היא שואלת ומרימה עיניה, "לא היה לי מושג על אף אחד מהם. זה אמור להיות ערב בנות. אם את רוצה נסתלק מכאן."
"הוא כבר הבחין בי," אני עונה, "אין לי כוונה להראות לו שנוכחותו מאיימת עליי."
אנחנו ניגשות לשולחן. עיניו של דין נעוצות בי, מבעירות לי את כל הגוף, אך הוא לא אומר מילה. אנחנו מתחילים לשחק. האווירה ליד השולחן עליזה. הנקודות מצטברות ולאט לאט נושרים המשתתפים.
הגענו כעת למשחק האהוב עלי. משחק המבוכים. "מה תשתי?" שואל אותי דין כבדרך אגב בשעה שהוא עובר לידי.
"אני בסדר," אני עונה לו, למרות שאני משתוקקת לשתות משהו קר.
אני מרוכזת כולי במשחק. מסיימת עוד פאזל וניגשת לבא אחריו. אני מרגישה את ידו החמה על גבי. "הברמן אמר לי שזה מה שאת מזמינה תמיד," הוא לוחש לי ומניח כוס גדולה של לימונדה קרה.
"תודה," אני אומרת לו בשקט.
"באהבה," הוא עונה לי וחוזר להתיישב במקומו.
אני מתקשה להתרכז כעת. אני מגניבה לעברו מבט. הוא שקוע בלוח המשחק שלו. רק עכשיו אני שמה לב שהוא לבוש ג'ינס שחור וחולצת בד שחורה. הוא נראה מעולה ואני מחייכת לעצמי. לא בדיוק יודעת למה. ואולי כן?
שוב נושרים משתתפים ונותרנו רק שלושה. איזבל, דין ואני.
"כבר אחת בלילה," אני אומרת ומחניקה פיהוק, "נראה לי שאפרוש."
אני לא מתפלאת לראות שגם דין פורש מיד אחריי.
"אני רוצה להראות לך משהו," הוא אומר לי, ושוב ידו מונחת ברפרוף על גבי.
הוא מוביל אותי לרכב שחונה בחניה הקרובה לדלת הכניסה. אני כועסת. איזה מין אדם הוא שגורם לנהג שלו לשבת לחכות לו עד השעות הקטנות של הלילה בשעה שהוא מבלה במועדון. אני רוצה לומר לו משהו אבל להפתעתי הוא פותח את הדלת הנוסע ומחכה שאתיישב. הוא מקיף את הרכב ומתיישב ליד ההגה.
הוא מתניע את הרכב בשתיקה. שם מוסיקה שקטה ומתחיל לנסוע. אני רואה שפניו מועדות לכיוון הבית שלי.
אני לא מתאפקת ושואלת אותו: "יש משהו שאתה לא יודע עליי?"
"יש המון דברים שהייתי רוצה ללמוד עליך," הוא עונה, "אני לא מבין את השאלה."
"ומי אמר לך שאני מעוניינת שתדע? העובדה שאתה יודע איפה אני גרה מאד לא מוצאת חן בעיניי," אני אומרת לו.
"ולמה את חושבת שאני יודע היכן את גרה?" הוא שואל.
"לאן בדיוק אתה נוסע כעת?" אני עונה לו בשאלה.
"אמרתי לך שאני רוצה להראות לך משהו. אני יודע שיש לך דעה מוצקה עליי ואני רוצה שתדעי שאת טועה," עונה לי דין.
"תקשיב לי טוב," אני תוקפת אותו, "העובדה שגדלתי בסביבה ענייה לא עושה אותך אדם טוב ממני רק בגלל שנולדת בבית עשיר."
"אני מסכים," הוא עונה לי.
אנחנו נוסעים בשתיקה ונכנסים לשכונת מגוריי. במקום לפנות שמאלה בצומת הוא ממשיך עוד רמזור אחד ופונה ימינה ושוב ימינה ונעצר.
"את רואה את הבית הזה?" הוא אומר ומצביע על בית קטן מעבר לרחוב, "זה הבית של האנשים שגידלו אותי."
אני מתקשה להבין. אני בולעת את הרוק. לא יודעת מה לומר. הוא באמת לא מי שחשבתי.
"הם אמצו אותי בגיל שנה וחצי אחרי שהתגלגלתי ממשפחה למשפחה," הוא מספר לי ומבטו תקוע בנקודה דמיונית הרחק מכאן. "אין לי מושג מי הם הוריי ומדוע מסרו אותי לאימוץ. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אלך בעקבותיהם. גם כי לא רצו בי, אך בעיקר מתוך כבוד להורים שגידלו אותי."
אני מושיטה את ידי ומלטפת את ראשו.
"את מבינה. איש לא יודע את הסיפור שלי. כולם רואים בי מה שאת רואה בי. רציתי שתראי מי אני באמת. חשוב היה לי להוריד בפנייך את המסכה."
"אני כזו נוראית," אני אומרת לו, "בלי קשר למה שסיפרת לי. אמרתי שלעולם לא אתן לך סיכוי בלי להכיר אותך בכלל."
אני לוחצת על מכשיר הניווט שלו ורושמת את הכתובת שלי. "קח אותנו הביתה," אני אומרת לו.
"עכשיו אני מבין את השאלה שלך קודם. את גרה ממש קרוב," הוא אומר לי.
אנחנו מגיעים לבניין. דין עוצר ליד המדרגות בכניסה.
"אסור להחנות כאן בלילה," אני אומרת לו, "תמשיך קצת הלאה וכנס לחצר."
"זה אומר שאת מזמינה אותי לעלות אתך?" הוא שואל בשקט.
"אני אגלה לך סוד," אני אומרת לו בחיוך, "ברגע ששמת את ידך על גבי, רגע לפני שהנחת את הלימונדה הקרה על השולחן, ידעתי שאני לא יכולה להילחם בלב שלי. הוא כולו שלך."
בר אבידן ©
מאמינה באהבה
13.12.2018
