ג'ון
"אתם משוחררים," אומרת מילה לבני הזוג קנדי.
אני מעיף בה מבט. מסתיר את הפתעתי על ההחלטה שלה.
"אני מבטיחה לכם שמהיום אתם מוגנים. אם אתם חשים שאתם זקוקים לעזרה תחייגו כוכבית אפס עשרים ושלוש ותמתינו לקבל אישור שקריאתכם נקלטה.
אחד מהלבושים בשחור יגיע על אופנוע אליכם מייד."
מילה מעבירה יד מעל הזרוע שלה ומתנתקת מהשבב שלה. אני רואה אור צהוב לשניה ושוב אין זכר להמצאותו.
"קח אותי לאי השפיות שלי," היא אומרת לי בשקט.
"איך הגעת לפה?" אני שואל.
"שון," היא עונה לי קצרות.
"הוא היה בחדר?" אני שואל אותה.
"הוא הגבוה מכולם," היא עונה לי.
"היה לי ברור. הוא עקב אחרי כל תנועה שלך, ונדרך כמוני כשלא הבין מה את עושה.
אני רוצה להוציא ממך את השבב. תאמרי לי מתי את מוכנה."
"עכשיו כשאני יודעת שאתה אבא שלי אני מבינה המון דברים. אתה רוצה לדעת למה התכוונתי אבל מחכה בסבלנות שאדבר," היא משנה את הנושא.
אני מבין שהיא עדיין לא מוכנה.
"כל כך טעינו בזיהוי של דה לוצ'י. אני מניחה שעכשיו כשהוא עצור תוודע לכולם זהותו האמיתית.
אני רוצה לבקש ממך משהו. תבטיח שתענה לבקשתי," היא אומרת לי בזמן שאנחנו מתיישבים ברכב.
"מילה, את יודעת שאת לא הוגנת," אני נאנח.
"אבא, בבקשה. אני יודעת מה תהיה תגובתך כשאספר לך, ואני מבינה אותך לגמרי."
הלב שלי רוקד משמחה כל פעם שהיא קוראת לי אבא.
"אני מקווה שזה לא מה שאני חושב," אני עונה לה למרות שכבר מבין מה היא עומדת לספר לי.
"זה לא הוגן לבקש ממך את זה. כל הסימנים שראיתי בדרך היו שהתנהגת כמו אבא שמגן על הילדה שלו.
יהיה שמו אשר יהיה, ויש לי חשד שאני יודעת, בכל מקרה הוא התוקף מ'הלילה ההוא."
"אני מודה לך שלא אילצת אותי להבטיח לך," אני אומר באיפוק אבל מרגיש שאני בוער מכעס.
"אתה לא יודע כמה כח נותנת לי הידיעה שאתה אבא שלי," היא אומרת ומניחה את ידה על ידי המונחת על מוט ההילוכים.
"כל כך פחדתי שתשנאי אותי, שלא תסלחי לי שהסתרתי ממך את האמת," אני אומר לה,
"היו רגעים בחדר החקירות שפחדתי שאת נכשלת בלשונך. העברת אותי היום שיעור חשוב. והוא שאני יכול לסמוך עלייך בעיניים עצומות, ביחוד כשאני מכיר את האופי הזה שלך שבא ממני.
אני רוצה לצעוק ברחובות הילדה הזאת היא שלי."
"נראה איך כל זה ייגמר. יש מצב שזה יקרה," היא אומרת לי , "העיקר שאתה מייסון ואני יודעים זאת."
"את מרגישה שינוי בקשר למייסון?" אני שואל אותה בחשש.
"מה פתאום! אני מעריצה אותה על ששיחקה את המשחק הזה שנכפה עליכם על ידי אימא שלי, או קנדי, אני כבר לא יודעת.
אתם לימדתם אותי מהי אהבה אמיתית, שימשתם לי דוגמה, ועל כך תיאו אסיר תודה לכם.
כשהבנתי שהוא האחד שלי, ידעתי מה עליי לעשות כדי שיהיה שלי.
הלב שלי רוקד רק מלחשוב עליו. הוא הגבר הכי מדהים שהיכרתי בחיים. אני אעשה הכל כדי שתמיד יהיה מאושר."
"אני חושב שהגיע הזמן שתיאו ידע שאנחנו בדרך הביתה. הוא בטח מטפס על הקירות, אם כי גבר כמוהו לא מראה זאת. הוא יצא מהמפקדה בנפרד ואין לו מושג מתי אנחנו נחזור."
אני מתקשר למייסון. "אני בדרך הביתה אהובה," אני אומר לה.
"איך אתה?" היא שואלת. האישה החכמה שלי, האחת שחיה לצידו של המפקד העליון, יודעת לקמץ במילים.
"מאושר, גאה, וגווע מרעב," אני עונה לה.
"הכנתי אוכל לגדוד," היא אומרת, "וגם הקשבתי לחדשות. אתה לא תאמין מה קורה בעיר ובעולם בכלל."
"איזה מזל שיש מי שרץ לספר כל דבר לתקשורת," אני צוחק, "אני אהיה עוד שעה וחצי בבית."
אני מסיים את השיחה ורואה את המבט המופתע בעיניה של מילה.
"מייסון יודעת בדיוק מתי אני אהיה בבית."
מילה מוציאה מתיקה עט ולפי התנועות שלה אני מבין שהיא בודקת אם יש האזנה ברכב.
"את רואה את זה?" אני מראה לה כפתור כמעט בלתי נראה ליד מערכת השמע, " זה בודק כל הזמן את הרכב הזה. הוא מותקן כאן כדי להיות קרוב גם לטלפון וסורק גם אותו. במקרה ויש חדירה אני מקבל הודעה על המסך של מערכת השמע.
לא הייתי מדבר איתך בחופשיות כזו לו חשדתי שמישהו מקשיב.
אני רק מסיים את המשפט והמערכת מאותת שרכב משטרה מתקרב.
"שימי עלייך את הקפוצ'ון ומשקפי השמש. עומדים לבקש ממני לעצור," הוא אומר.
רכב המשטרה מתקרב אליי במהירות ומאותת לי לעצור.
אני עוצר אבל ידי על האקדח. לעולם אין לדעת האם זה לא מתחזה. אני נרגע כשאני רואה שזה מקס מהמפקדה.
"קיבלתי הוראה לנסוע לביתך כדי למסור לך שהיה מעצר של חשוד בשם דה לוצ'י."
"מה אתה אומר? מעניין מה קרה. ידוע לך על מה נעצר?" אני שואל מופתע.
"האמת שאין לי מושג. מישהו פשוט נכנס איתו לתחנה ומסר אותו לחדר החקירות," הוא עונה לי.
"מה זאת אומר מישהו מסר אותו. מה הוא אמר?" אני לא מרפה.
"תסדרו לו מיטה ותתנהגו איתו יפה. בסופו של דבר הוא סנטור. הטון שלו היה ציני. אני יודע המפקד שיש לנו תיק עבה כרס עליו אבל לא יודע לאמר לך על מה נעצר."
"אני רק צריך להוריד את המנקה בבית שלה, ואהיה בביתי אם תצטרכו," אני מסיים את השיחה, "ותודה מקס שהודעת לי."
"הטלפון שלך לא פעיל המפקד, והסגן ביקש ליידע אתך מייד."
"אם כך תודה לסגן," אני אומר ונד בראשי לתודה.
'נו שיסתלק כבר,' אני חושב בליבי חסר סבלנות.
"דווקא מתאים לך הכינוי מנקה. את בהחלט מנקה את רחובות העיר. את הרוסים הברחת ואת חרקובסקי."
מילה מחייכת.
"מה ילדה שלי, מה מסתתרת מאחורי החיוך היפה שלך?" אני שואל.
"כשנהיה בבית אני אספר לך," היא משתתקת לרגע וממשיכה, "אני מתגעגעת לתיאו בטירוף, וזקוקה לחיבוק שלו. זה היה מעמד מאד קשה עבורי. מה שלא יתגלה היא תמיד תהיה אימא שלי."
"את ואני יודעים שהיא לא קשורה לנושא הזה בכלל. אני בספק אם הבעל שלה מבין משהו."
אנחנו מגיעים אחרי זמן לא רב ואני מחכה חסר סבלנות לדעת למה היא מחייכת.
מילה
"בואו נשב לי האח," אני אומרת לכולם.
"הלילה ההוא שנעלמתי לך תיאו היה ליל הנקמה שלי במאפיה הרוסית. הגעתי לבית הקפה שלהם במטרה שיובילו אותי לחרקובסקי.
אני ידעתי כבר את זהותו האמיתי, אחד הסודות השמורים ביותר, שלו ידעו אותו הוא היה מוצא להורג מזמן.
ידעתי שאני מסכנת את עצמי, אבל ידעתי שאסור לי לטעות כי יש לי אותך תיאו.
החדירה שלי הייתה כדי לשתול 'זבוב' על הקיר.
ידעתי שאני לא יכולה לשלוח את אחד החיילים שלי מהטעם הפשוט שידעתי שילדה תמימה תגרום לו לאבד את הראש."
אני רואה את שפת הגוף של אבא שלי ושל תיאו. שני הגברים שלי שמוכנים ברגע זה לחנוק במו ידיהם את חרקובסקי.
"הייתי חדורת מטרה ומרוכזת בדברים מסויימים, שלא שמתי לב לקולו, אלא בחנתי את שפת גופו ותנועותיו כל הזמן.
"שמעתם פעם את השם לורנצו בסטיאני?" אני שואלת.
"לא מוכר לי," אומר לי אבא ותיאו מנסה לפשפש בזיכרונו האם שמע את השם הזה.
את השם הזה מכירים רק שון ועוד עטלף אחד ששמו לא חשוב כרגע, ואני.
"אתם מכירים אותו בתור חרקובסקי שהוא שתול שנכנס ללב המאפיה הרוסית בעוד שהוא סיציליאני טהור ונאמנותו היא לסיציליה בלבד.
בסטיאני/חרקובסקי הצליח להערים את המאפיה הרוסית, רק כדי לגרום למפלתה. זו הסיבה שכשעצרו אותו שחררנו אותו מייד לפני שזהותו תוודע לאנשיו.
היום בחדר החקירות לא יכולתם לראות שעצמתי את עיניי כששמעתי את קולו של הסנטור דה לוצ'י, כיוון שפניי היו מכוסות.
עכשיו כשלא הייתי צריכה להיות עירנית לכל תנועה של חרקוסבסקי שטרף אותי במבטיו ושלח את ידיו המטונפות כדי לקרוע מעליי את בגדיי,"
אני מפסיקה לרגע את שטף דיבורי כשאני רואה את מפרקיו של אבא מלבינים מעוצמת הסגירה של כפות ידיו.
"אבא, הוא לא הצליח לעשות כלום פרט לקרוע לי את הבגד. איימתי עליו ש'אחי קצין המשטרה ג'ייסון' לא יאהב את מה שהוא עושה לי. זה הרתיע אותו, הוא הרפה ממני ונתן הוראה לשחרר אותי.
מה שהתחלתי לאמר לכם הוא שקולו של הסנטור דה ליצ'י , אליו הקשבתי בעיניים עצומות קישר לי את כל חלקי הפאזל.
אז מסתבר שבזמן שחברי המאפיה הרוסית חמקו דרך סיציליה לרוסיה, חרקובסקי חזר לכאן כסנטור דה לוצ'י.
הנוכל הזה חובש שלושה כובעים. הרוסים חשבו שהוא מתחזה לאיטלקי, והאיטלקים ידעו שהוא מתחזה לרוסי.
אתה מבין אבא? תמיד שמעתי את קולו כשהוא מתחזה לרוסי.
ראית בעצמך שגם אימא שלי וקנדי לא זיהו את קולי כשדיברתי במבטא רוסי.
היום שמעתי את קולו כשהאיטלקית מבצבצת מתוכו. זה הקול של הגבר שתקף בלילה ההוא.
עכשיו שהוא בידי המפקדה העליונה זה הזמן לגלות מה גרם לו לעשות את זה."
תיאו
"מתוקה שלי," אני אומר לה חנוק מרגשות ומאמץ אותה אליי.
"אני רוצה חיים שקטים יותר. אני חושב ששנינו תרמנו מספיק. כל פעם שאת מנותקת קשר קשה לי לנשום.
למרות שידעתי שאת אמורה להגיע העובדה שהייתי מנוע מלתקשר איתך, לבדוק שאת בסדר, קשה לי מאד."
"מצד אחד אני חושבת שבאמת הגיע הזמן לחיים שקטים, מצד שני אני לא בטוחה שאנחנו מסוגלים לחיים בקצב רגוע.
אני מציעה שנקח חופש, ניסע למקום שקט ולא נחליט כעת."
פתאום המבט בעיניה משתנה. הוא לא מוכר לי נעשה אטום משהו.
"אני רוצה להיות בחדר החקירות של הסנטור. תבקש מאבא שלי לקחת אותי אליו."
"מתוקה שלי, אני לא יודע מה עובר עלייך כעת. אני מבין שאת מאד נסערת, אבל לא בטוח שזה המעשה הנכון."
"אתה תהיה שם איתי וגם אבא שלי. אתם תתפסו אותי אם אפול," היא אומרת.
מכל המילים שאמרה אני יכול לשמוע רק את צמד המילים 'אם אפול' שמהדהדים בראשי.
המבט בעיניה הוא שמכריע בסוף. אני יודע שאין לי ברירה אלא להענות לבקשה ולסמוך על ניסיונה הרב בחדר החקירות מול גדולי הפושעים של העיר.
אני ניגש לדבר עם ג'ון.
"הדבר האחרון שאני רוצה הוא לסכן אותה. היא חשובה לי יותר מעצמי ואתה יודע את זה.
כמובן שאני רוצה להיות זה שחוקר אותו. אתה יודע מה המיומניות שלי. אין בי פחד. אני יודע שאתה מיומן לא פחות.
אתה צריך להבין שבמקרה הזה היא זאת שפרשה את הרשת במשך שבועות ולכדה אותו.
היא חייבת לסגור מעגל כדי להשתחרר.
אני מבטיח לך שאחר כך נהיה שלך. תעשה איתנו מה שתבחר. פטריק גולד בעלה של לואיז מפניני בר הוא חבר טוב שלי. דיברתי איתו בקשר לעתידנו.
אני מבקש ממך שתתן לה להיות שם. שנינו נהיה לצידה.
אני סומך עליה בעיניים עצומות. ואתה?"
"אתה יודע כמה קשה לי בתור אבא שלה לאשר זאת. אני יודע כמה קשה לך בתור הגבר שאיתו היא הולכת לבנות את חייה, לבקש בקשה כזאת.
בלב כבד אני מאשר את הבקשה שלך. יש לי רק בקשה אחת שהאקדח שלך יהיה בהישג ידך."
"כן המפקד," אני עונה לו.
מרגע זה הוא לא אבא של האישה שלי אלא אחד מצוות החקירה של מילה.
*
*
ניידת סמויה באה לאסוף אותי לביתי כדי שאחליף בגדים. באופן חריג מורה לי המפקד לעלות על מדים. אני לא זוכר מתי פעם אחרונה לבשתי אותם.
"ושיהיה ברור אני רוצה את הדרגות שלך נוצצות על הכתף."
המפקד נוסע ברכב נפרד אחרינו.
איפה מילה אין לי מושג.
ג'ון שם לב שאני מחפש אותה בכל מקום.
"היא עזבה. אל תדאג לה היא בידיים טובות. היא נסעה להחליף בגדים.
אני תוהה איך תבחר להופיע בחדר החקירות מעולם, כך הבנתי, לא נכנסה אליו ללא הבגדים השחורים ועם מסיכה על פניה. יש לי הרגשה שהפעם היא תפתיע."
*
שעה אחרי
אני מגיע למפקדה העליונה. ברור לי שהמקום מאובטח הרבה יותר מהרגיל. שוטרים סמויים עם נשקים נמצאים מחוץ למבנה ופזורים לאורך המסדרון.
חדר החקירות לא דומה לאף חדר חקירות שהיכרתי מימיי, וראיתי הרבה כאלה.
הוא נראה כמו קוביה באמצע החדר. לאורך קירות המראה החד כיוונית ישנם כיסאות שמיועדים לחוקרים שלא מורשים להיכנס אלא רק לצפות בנעשה.
ג'ון מחכה לי בכניסה של חדר החקירות.
רגע לפני ששנינו נכנסים הוא נותן הוראות לסגן שלו.
"פרט לי רק שני אנשים מורשים להיכנס לחדר החקירות- קפטן אוה'רה וקפטן קנדי.
שיהיה ברור שאף עורך דין לא מורשה להיכנס, או כל מי שיטען שאישרתי לו. זאת הוראה בלתי חוזרת. זה ברור?"
"כן המפקד," האו עונה לו.
"קפטן קנדי אמורה להגיע בקרוב," הוא אומר תיתן לה להיכנס מייד.
אני מביט מבעד לזכוכית ורואה את הסנטור יושב זחוח וחיוך מרוצה על פניו.
״ההצגה מתחילה,״ אומר לי ג׳ון ונכנס לחדר.
מעכשיו התקשורת בין ג'ון לביני היא רק במבטים ובתנועות ראש כמעט בלתי נראות.
הסנטור מוחא לנו כפיים. ״תפסתם כריש,״ הוא אומר ופורץ בצחוק, ״בא לי לשחק איתכם במשחק,״ הוא ממשיך ובוחן את השפעת דבריו אלינו.
שנינו עומדים מולו בשתיקה עם ידיים בכיסים וממתינים שימשיך.
״אתם לא יודעים איך לאכול אותי,״ הוא שוב צוחק.
״אנחנו נותנים לך לשעשע את עצמך כמה שתרצה וכשתסיים נתחיל אנחנו להשתעשע," אומר לו ג׳ון ומקולו נושבת צינה.
״בסך הכל רציתי להמר כמה זמן ייקח עד שישחררו אותי,״ הוא מעמיד פניי נעלב. כמו ילד שלקחו ממנו את הצעצוע.
קול פתיחת הדלת גורמת לשלושתנו להסתובב לעברה. אני מודה על כך ובטוח שגם ג׳ון כיוון שההופעה של מילה גורמת לכל אחד מאתנו להשאר עם פה פתוח.
היא לובשת חצאית שחורה ארוכה עם שסע בצד, חולצה צמודה אף היא בשחור וסנדלי עקב כשהאצבעותיה הצבועות באדום מבצבצות מהן.
שפתיה מרוחות בשפתון אדום והיא מרכיבה משקפי שמש גדולות. היא נראית אישה במלוא מובן המילה.
״אני מתלבטת עם עצמי באיזו שפה לפנות אליך. לא רק, באיזה שם. מה אתה אומר?״ היא פונה אליו.
הוא מביט בה במבט מזלזל.
מילה לוקחת כיסא, הופכת אותו כך שגב הכיסא נמצא לפנים.
ברור לי שלכל מה שהיא עושה יש סיבה.
היא מתיישבת מולו בפיסוק על הכיסא, כאשר השסע בחצאיתה נפתח מעט וחושף את העובדה שעל רגלה יש רצועה עם אקדח.
״כבודך ואני הקטנה נפגשנו מספר פעמים בעבר,״ היא אומרת וגורמת לו לקמט את מצחו בלי לשים לב.
״את מתבלבלת,״ הוא עונה לה, ״אני נשוי ולא מתעסק עם זונות.״
“לא יפה. אתה מתחיל איתי ברגל שמאל. אם יש משהו שמרתיח אותי הוא שמשקרים לי”.
היא קמה, שולפת את האקדח ומתחילה להעביר אצבע לאורכו.
״אתה יודע שבגללך למדתי לירות?״ היא שואלת בקול מתקתק.
״את יודעת כמה נשים זיינתי בחיי. נשים פשוט אוהבות את..״ הוא משתתק לרגע ומעיף לעברינו מבט.
״זה בהחלט מפתיע בהתחשב בעובדה שאתה ׳נשוי ולא מתעסק עם זונות.׳ תדע לך שזה ממש מעליב אותי שאתה לא זוכר אותי. אתה פוגע לי בנשיות.״
“המפקד, ״ היא פונה לג׳ון, ״אני דורשת שיממנו לי טיפול פסיכולוגי. אתה מאמין שהוא לא זוכר אחת כמוני? אבל לא נורא, אנחנו כאן כדי להזכיר לו הכל. רק תדע שאני יודעת עליך ה-מ-ו-ן.״
מילה ממשיכה ללטף את האקדח בתנועה מונוטונית וגורמת לסנטור חוסר שקט.
