כריס
"זה בקשר לסול? כי בקשר אליה אני לא מוכן לדבר איתך," הוא אומר לי.
"זה בקשר לסול. אני מצטער אבל אני לא יכול לוותר. אני מבקש שתמצא זמן לדבר איתי," אני אומר לשופט בנחרצות.
"אתה לא מתכוון לוותר ברוקלין?" הוא עונה לי, "אין לך מושג מה הילדה הזאת עוברת. רסיסי הלב שלה מפוזרים בכל מקום. אני לא אתן לאיש לפגוע בה."
"תודיע לי בבקשה כשאתה מסיים את עבודתך בבית המשפט ואגיע לאן שתורה לי," אני עונה לו מתעלם מהמילים שלו.
אני מנצל את העובדה שאני מחוץ לעיר ונכנס לבקר לקוח שביקש להיפגש איתי, כמובן שאני מוודא קודם שהוא פנוי להיפגש איתי.
השיחה מפאפאדופולוס מגיעה כשאני באמצע הפגישה. אינני נוהג לענות לטלפון באמצע פגישה. מה שזה לא יהיה זה תמיד יכול לחכות. לא הפעם.
"אני מתנצל. אינני נוהג לענות לשיחות באמצע פגישה. חשבתי שהשיחה תגיע מאוחר יותר. צץ משהו שדורש את תשומת ליבי המיידית ואני נאלץ לעזוב," אני אומר ללקוח, "האמת שרק עברתי לדרוש בשלומך. אתה מוזמן להתקשר כשאתה בעיר ואמצא את הזמן להיפגש איתך."
אני יוצא החוצה ומקשר מייד לשופט.
"אני בדרך לחמש מאות עשרים. יש לך שלושת רבעי שעה להגיע לשם. אם תאחר לא אחכה לך," הוא אומר לי בטון קר.
"אגיע בזמן," אני מבטיח לו.
אני יודע שיהיה לי קשה לקיים את ההבטחה שלי אבל יודע גם שאין לי ברירה. אני מאיץ את הג'יפ ומתפלל בליבי שלא אתקל במכמונת מהירות.
העובדה שעדיין לא שעת עומס פועלת לטובתי ומכשיר הניווט מראה לי שאגיע לבניין תוך חצי שעה.
אני מתקשר לפול. "רציתי לבקש שתחכה לי בכניסה לבניין עוד חצי שעה. אני עם לונדון וחייב ללכת לפגישה נוספת שמאד חשובה לי. תעלה אותה לחדר שלי."
"הכל בסדר אח גדול?" הוא שואל בדאגה.
"תאחל לי בהצלחה," אני עונה לו ולא משתף בסערה הגדולה שעוברת עליי. אני יודע שאני חייב להיות מרוכז, לשקול את המילים הנכונות, כיוון שברור לי שהוא לא ישוש לשתף אותי במה שעובר עליה.
אני נפגש עם סיימון.
"אתה מבין שאנחנו חייבים לעשות לזה סוף," הוא אומר לי מייד כשאנחנו מתיישבים בבית הקפה, "החוצפן הזה אמר לי שרפאל ברח מקליפורניה כי הוא מסובך בחובות בגלל הימורים ולכן השאיר בידיו של מקניל יפוי כוח שכן אינו יכול לפעול בעצמו."
"יותר מכל, חמורה העובדה שהוא אפילו לא טרח לברר במי מדובר," אני עונה לו בשלווה למרות שאני מרגיש שאני רוצה לחנוק את מק'ניל במו ידיי.
"מה אתה חושב לעשות בנדון?" אני שואל אותו. לא נראה לי שהוא קולט שאני מוביל אותו לכך שאני רוצה שהוא יתבע את מק'ניל. אני אעשה הכל כדי להרחיק את האש מסול.
"האמת שאני חושב שעליי כמנהל הרשות לרישום מקרקעין חלה החובה לדווח על כך לרשויות," הוא עונה לי בטון רב חשיבות.
"אני אתמוך בכך אם תגיש בקשה," אני אומר לו, "כמובן שזה יצטרך להיות שופט אחר שיחתום בגלל הקשר שלי לעזבונו של רפאל, אבל זה לא יהווה מכשול. יש לי מי שיאשר לך זאת מייד."
"אם כך זה מה שנעשה," הוא עונה לי מייד.
אני מרגיש שהוא עושה זאת כדי להאדיר את שמו, מה שלא מוצא חן בעיניי. הוא נחפז מידיי להגיש את הצו.
"אני מציע שנברר מתי תערך החתימה על ההסכם. אולי תבקש ממנו לדעת מתי הוא יחתם ואז נגיע לשם עם הצו ונעצור אותו בשעת מעשה?" אני משווה לפניי מראה מהורהר כדי שיחשוב שאני משתף אותו במחשבה ולא במה שבעצם כבר החלטתי.
אני נותן למילותיי לשקוע כאשר כריס מתקשר.
אני מתנצל ויוצא החוצה כדי לענות לו.
כמובן שאינני יכול לאמר לו שאעשה הכל למען אושרה של סול. אני יודע שהיא אוהבת אותו, הוא הבחירה של הלב שלה.
אני מחליט להגביל אותו בזמן. אני חייב לראות כמה הוא מוכן להשקיע בקשר איתה.
בשיחה עם ליאה ואלכס הגענו למסקנה שאין סיכוי שהשמועות עליו ועל הבת של רוקפלר הן אמת.
אהבתי איך שאלכס ניתח את התמונות אחת לאחת והוכיח לי כמה זה מופרך.
אני נפרד מסיימון בתרוץ שיש משהו שעליי לטפל בו מיידית . "אחכה לעדכון ממך. אני מבטיח להגיש לך עזרה ככל שאדרש." אני חייב לאמר זאת כדי לעודד אותו לפעול.
אני עולה מייד לדירת הגג של רפאל.
כיוון שיש לי עוד זמן אני נכנס לחדר העבודה שהכנתי לסול, החדר שהיה של רפאל.
אני שמח לראות שהביאו את שולחן העץ הישן שהיה שלה כשעבדה אצל מ'קניל. אני מוציא מתיקי את תמונתו של רפאל ותולה אותה על הקיר.
אני מרפרף בידי על ספרי החוק של רפאל שהבאתי לסול מחדר העבודה שלו באחוזה. אני עוצם עיניים וניזכר כמה הוא הירבה לקרוא בספרים האלה. אני בטוח שלו יכול היה לקום מקברו היה עדיין משנן את החוקים בעל פה.
קשה לי כל כך להיות פה. הזכרונות רודפים אותי. חסרונו של רפאל מורגש כאן ביתר שאת.
אני יוצא למרפסת. שיחי הוורדים שלילה עקרה מביתו של רפאל באחוזת קרטייה נקלטו יפה בעציצים הגדולים והם עומדים זקופים כאילו היו כאן מאז ומעולם.
אני סוקר את הרחוב ורואה ג'יפ שחור עוצר כמעט בחריקה ליד בית הקפה, כריס יוצא ממנו ומחליף כמה מילים עם אחיו שמחכה לו על המדרכה. הוא הולך זקוף, בטוח בעצמו, גבר אלפא מרשים. אני גאה בבחירה של סול, ביחוד שאני מכיר ביכולותיו המקצועיות שמעידות על רמת אינטליגנציה גבוהה.
'אתה יכול להיות גאה בבחירה של הבת שלך,' אני אומר בקול לרפאל. אין לי ספק שהוא שומע אותי. אני מרגיש טפיחה על כתפי. אפשר לחשוב שזאת הרוח שחודרת מבעד לדלת המרפסת הפתוחה, אבל אני יודע את האמת.
אני ממשיך לבחון כל תנועה של כריס עד שהוא ניבלע בבית הקפה.
אני מסתכל על השעון. הוא בהחלט עמד בזמן שהקצבתי לו.
אני מתקשר אליו מייד. "מתי אתה חושב להגיע?" אני שואל, מתעלם מהעובדה שאני יודע שהוא כבר כאן.
"אני מחכה לך בבית הקפה כבוד השופט," הוא עונה לי.
"אני כבר מגיע," אני אומר, סוגר את דלת המרפסת , גומע את המרחק לדלת הכניסה בצעדים גדולים ויורד לבית הקפה.
כריס שרואה אותי ממהר לקום. הוא מביט בי באופן שגורם לי להביט על עצמי. רק אז אני קולט שאת הז'קט והעניבה השארתי למעלה בדירה, ולא רק אלא שגם הכפתור שלי פתוח, חושף מעט את עורי.
"ישנם אנשים," אני אומר לו בזמן שאני מתיישב, "שהעדרותם מקשה עליך לעיתים לנשום."
אני מושיט יד לכיסי ומגלה שגם הנייד שלי לא איתי. "אתה חסר אותם בטרוף ויודע שאין דרך להשיבם חזרה."
"האם כבוד השופט מדבר עליי?" הוא שואל בפנים חתומות.
"לא כריס. אני מסביר לך את הההופעה שלי," אני אומר לו ומנער את ראשי. אני חייב להתאפס מהר.
"לא הייתי פונה אליך כבוד השופט אם היה מי שנותן לי תשובות. פניתי לחברים שלה, לעורך הדין שלה בניו יורק שעם אימו היא נמצאת. אני חייב לדעת איך היא.
בפעם האחרונה שדיברנו היא אמרה משהו שמאד פגע בי, והשיחה נותקה. התקשרתי להתנצל ולאמר לה שאני רוצה להקשיב לה אבל היא לא ענתה ואחר כך נותק איתה הקשר.
אני אוהב אותה כל כך. היא האחת שלי. אני לא מחפש אחרת, אני לא רוצה אחרת, אני לא צריך אחרת, רק אותה.
עצם הנוכחות שלה, עצם הידיעה שאנחנו שייכים זו לזה, מרגיעה אותי. אני מתהלך ללא אוויר. אני מתפקד כי אני חייב, אני לא רוצה לאכזב אותה, אבל הלילות עבורי קשים מנשוא."
הוא מפסיק את דבריו ומסתכל עליי.
"יש כל כך הרבה נשים יפות בקליפורניה ופה בעיר במיוחד. הכרתי את לילה פה על החוף, למרות שלמדנו באותה אוניברסיטה.
דיברת הרבה על עצמך ועל מה שאתה רוצה. השאלה מה סול רוצה. אין לי מושג מה קורה בחייה הפרטיים," אני ממשיך לבחון אותו.
"אני יודע שהיא אוהבת אותי, שהקירבה אליי מרגיעה אותה," הוא עונה לי.
"אם כך למה אתה צריך אותי? חכה לטלפון ממנה," אני עונה לו. אני לא מתכוון לעשות לו חיים קלים.
"אני לא יכול לנשום כבוד השופט. אני רק מבקש ממך שתאמר לי שהיא בסדר. אני יודע שיש קרע גדול עם פייר קרטייה שאינני יודע מהו. אני מוכן לעשות למענה הכל. אם צריך אעזוב הכל ואסע אליה. אני מתכוון להציע לה נישואים כשתחזור. "
"חתונה זה לא משחק כריס. זאת התחייבות רצינית מאד. זו החלטה שלא באה בגלל דחף ריגעי, אלא החלטה שאתה צריך לקחת לאחר שאתה בטוח ש…"
"היא הנצח שלי. היא האחרונה שאני רוצה לראות ביום שאעזוב את העולם, ועד אז אני רוצה להעניק לה את כל האושר שקיים. אני מבין לגמרי את כובד ההחלטה הזאת. אם היא תסרב אחכה לה עד יומי האחרון. לא תהיה לי אחרת. אני מתכוון לזה," הוא אומר וכשהוא מסיים את דבריו הוא עוצם לרגע את עיניו ועל פניו אני רואה כאב.
"היא מתאוששת. נאמרו לה מילים מאד קשות על ידי אחותה של מריה, מילים שגרמו לה להתנתק מהמשפחה.
השנה האחרונה מאז מות אימה הייתה גיהנום עלי אדמות בשבילה. איך היא אמורה להגיב כשאומרים לה משפטים כמו 'שחבל שלא הפילו אותך?'
הנייד של כריס מצלצל אבל הוא לא עונה.
"יש לך שיחה," אני אומר לו.
הוא מעיף מבט זריז ומחזיר עיניו אליי. "סול היחידה שתגרום לי לענות לה באמצע פגישה."
הנייד מפסיק ושוב נשמע צלצול. הפעם כריס לא בודק מי מתקשר.
"תצטרף אליי לקפה?" הוא שואל אותי, "אתה לא בגלימת השופט כעת," הוא אומר ומסמן בידו על איך שאני לבוש.
"בתנאי שתפסיק לקרוא לי כבוד השופט," אני עונה לו ורואה אותו מחניק חיוך.
"איך אם כך אתה רוצה שאקרא לך?" הוא מביט בי בשאלה.
"המקורבים אליי קוראים לי פאפא שהוא קיצור של שם משפחתי," אני עונה לו, "מעטים קוראים לי גרגורי."
"חשוב לי שתבין שאני לא מבקש שתבגוד באמונה. אתה רואה שאני לא חוקר אותך, אלא חושף בפנייך את הלב שלי. אתה יכול לראות ששמה של סול רשום על כולו."
שוב מצלצל הנייד של כריס. "אני ממש מתנצל," הוא אומר לי, "אני במשא ומתן לרכישת הבניין הזה ומתקשרים אליי מהחברה בקשר לנושא."
"ברכותיי," אני אומר לו ומרגיש שביטני מתהפכת, "מי הבעלים של הבניין?"
"חברת ברקלי עורכי דין ממנה אני משכיר את המשרדים שלי," הוא עונה לי.
"הוא התקשר כבר שלוש פעמים. תתקשר אליו חזרה," אני מבקש ממנו. אין לו מושג שיש לי כוונה מאד מסויימת בבקשתי.
"כריסטופר ברוקלין מדבר. אני מבין שחיפשת אותי. אתה לא חושב שאם אני לא עונה לך אולי אני עסוק?" הוא פותח את השיחה. זה בדיוק מה שאני הייתי עונה לו הייתי במקומו, אבל כעת אני רוצה שיענה אחרת.
אני שקוע בהרהורים ושומע אותו מסיים את השיחה, "אני מציע אם כך שנפגש בשבע במשרדי ונסכם את העניינים."
"זו הזדמנות בשבילי כי הוא לחוץ למכור. אני רוצה לבסס את העסק שלי, להגדיל את המשרד בצורה ניכרת כי אני מוצף בעבודה," הוא מסביר לי.
"אני יודע שרכשת לך שם של עורך דין מעולה. אתה יודע שיש לא מעט עורכי דין שהיו מעדיפים לא לעמוד מולך בבית המשפט," אני עונה לו ומתכנן בראשי את המהלך שנעשה הערב.
"אל תזדרז לסגור איתם עסקה. כדי שתברר מדוע הוא רץ למכור את הבניין," אני רומז לו.
"אין לך מה לדאוג. אני רוצה לשמוע ממנו למה הוא מצפה. ברור שאבדוק במינהל רישום הקרקעות מה כתוב על הנכס."
"אתה פועל נכון," אני אומר לו.
ושוב מצלצל בכיסו הנייד. "לא תאמין מי מתקשר אליי," הוא מראה לי את הצג ושמו של פייר קרטייה מופיע עליו.
"תענה לו," אני אומר לו.
פייר קרטייה
אני משתגע. אני לא יודע איך למצוא את סול. אני יודע שהיא במסע צילומים עם ליאה אבל היא נמנעת מלענות לי.
גם השופט פאפאדופולוס לא עונה לשיחות שלי.
אני חייב לדבר עם מישהו ולא אצא מדעתי. אני מחליט להתקשר לכריס.
"ברוקלין מדבר," הוא עונה לי למרות שאני בטוח שהוא יודע שזה אני.
"כריס אני זקוק לדבר איתך," אני אומר לו.
"האם זה דחוף? אני בישיבה וצריך להתכונן לעוד אחת יותר מאוחר," הוא מסביר לי.
"שמעת מסול?" הוא שואל.
"סול עדיין לא חזרה לקליפורניה, היא בצילומים," הוא מסביר לי.
"יש לך את מספר הנייד שלה? אני חייב לדבר איתה," אני מבקש.
הוא משתהה רגע ועונה לבסוף, "היא עדיין מנותקת קשר."
"אני רוצה שנפגש. בכל מקרה תבטיח לי שאם תדע משהו תודיע לי."
השיחה מסתיימת ומשאירה אותי חסר מנוחה כפי שהייתי לפניה. אני מאמין לו שהוא לא יודע יותר מזה, אבל זה לא מרגיע אותי.
אני ניגש ליקב. משמרת הלילה תתחיל בקרוב ואני רוצה לבדוק מה מצב היינות.
"סבא אתה בסדר?" ניגש אלי צ'ארלי ומניח יד על כתפי.
"אני רק רוצה לדעת שסול בסדר," אני עונה לו.
"גם אני דואג לה. היא עדיין לא חזרה לקליפורניה. אני לא מאמין שהיא התנתקה לגמרי מאיתנו. היא פגועה מאד מהמילים שנאמרו לה. אפשר להבין אותה.
מצד אחד מספרים לה שכל השנים הסתירו ממנה שהיא שייכת למשפחה, ומצד שני אומרים לה שהיא לא רצויה פה."
אני יודע שהוצאתי את כעסי על סבתא שלך. אין ספק שהיא אמרה לאחותה דברים שלא הייתה צריכה לאמר, אבל נראה לי שהמילים שנאמרו לסול הן לא אלה שסבתך אמרה. תמיד ידעתי שיש ביניהן הבדל. סבתך לא אישה רעה," אני אומר.
"סבא, אני יודע שהיחסים בין רפאל לסבתא לא היו טובים. אני מתקשה להבין את זה. אני רואה איך שהיא עם אבא והדוד שלי. הם מצידם תמיד מדברים כל כך יפה על רפאל שזה מבלבל אותי," הוא אומר לי.
"רפאל הוא הדומה לי ביותר מכל האחים. מבט אחד בינינו אמר הכל. היה לה קשה שהיה לנו עולם משלנו., שלא תמיד היה לה מקום בו.
סול היא העתק מדוייק של רפאל. אותה הבנה ללא מילים קיימת בינינו. במקום לראות איזה מתנה השאיר אחריו רפאל היא מקנאה בה. זה לא שהיא לא אוהבת את סול. היא לא מבינה גם שזה שאנחנו בנויים אותו דבר ומבינים אחד את השני זה לא אומר שזה על חשבונה."
"אתה מתכוון להמשיך עם המרחק הזה מסבתא? היא לא נכנסה אפילו פעם אחת לבניין של החברה מאז."
"אני לא מסוגל להתקרב אליה כעת. הפצע שנפער בתוכי עדיין מדמם. אולי אתה לא יודע אבל כשרציתי לדבר על רפאל היא תמיד השתיקה אותי. זה היה האבל שלה בלבד והכל סבב סביבה. על זה קשה לי לסלוח.
אני לא חושב שאביך ואחיו מרגישים שאני מקפח אותם, שאני מזניח אותם בגלל אהבתי לרפאל. אבל אני לא יכול להתכחש לעובדה שהוא חסר לי מאד. סול מילאה לי את החסך הזה והיא הורחקה ממני בצורה השפלה ביותר."
