ג'קסון
הנהג מביט בי מופתע כשאני אומר לו לקחת אותי חזרה לאחוזה.
״הבנתי שאתה נשאר בעיר,״ הוא לא מתאפק ואומר.
״ הפגישה שניהלתי נתנה לי את כל המידע לו הייתי זקוק כך שאין צורך שאשאר לפגישות נוספות,״ אני עונה לו ויודע שמשאיר אותו סקרן.
אנחנו פונים לכיוון האחוזה וגשם עז ניתך על פני האדמה שהופכת עד מהרה לבוץ. אני משתוקק כבר להגיע חזרה. הנהג מאיץ, מתיז מים לכל עבר, ומגיע מהר מהמתוכנן.
אני נאלץ לצאת בגשם השוטף ונרטב כולי. אני רוצה לעלות לחדרי להחליף בגדים אבל לא מתאפק ונכנס לחדר העבודה שלי.
אני רואה את לילי רוכנת לעבר המגירה שלי וקבוצת ניירות בידיה.
"מה את חושבת שאת עושה?" אני יורה לעברה בלי לחשוב.
היא מביטה בי המומה. "חשבתי שאתה לא חוזר היום."
"ולכן החלטת לחטט במגירות של האדון שלך?" אני עונה לה בקור.
"האדון ממהר לשפוט אותי," היא עונה לי וקופצת את שפתייה.
היא מניחה לפניי את דפי הבנק. אני רואה שהיא כתבה עליהם הערות והצמידה לכל דף ערימה של קבלות.
"אני לא חושבת שאני מתאימה לעבודה הזאת," היא אומרת בעיניים מושפלת. לראשונה אני רואה שהיא לא עומדת זקופה מולי. "אני מבקשת שתאשר לי ללכת לעבוד עם שאר המשרתות."
"אני מבקש את סליחתך לילי," אני אומר לה ונוגע קלות בידה.
רק אחרי שאני עושה זאת אני קולט מה עשיתי. היא עומדת קפואה אבל לא נרתעת ממני.
"כל מה שאני עושה הוא כדי לרצות את האדון," היא אומרת לי.
"כך אמורה לנהוג משרתת כלפי אדונה," אני אומר במרירות.
היא עוצמת עיניה וידייה קפוצות.
"את רוצה לאמר לי משהו?" אני שואל.
"אני יודעת מה מקומי אדון ומשתדלת לעשות את עבודתי על הצד הטוב ביותר," היא אומרת בשקט, "אני מצטערת שאני מאכזבת אותך. אני מאד משתדלת."
אני נסער מכל מה שקורה פה כעת. הרגשות כלפיה גואים בי ואני לא יודע איך לצאת ממה שקרה פה. כואב לי לראות אותה כך, לא לכך התכוונתי.
"את משוחררת להיום. אני מצפה שתגישי לי את ארוחת הבוקר כרגיל."
"תודה אדון," היא אומרת וקדה קידה עמוקה מהרגיל.
היא שוברת אותי אני רוצה לגשת אליה אבל היא ממהרת לחמוק מהחדר.
אני ניגש לחדר בו היא נוהגת לעבוד. אני רואה רשימות מסודרות מונחות זו על גבי זו בפינת השולחן. הדפים הראשונים מסומנים כולם כחשבונות משולמים כאשר תאריך התשלום רשום ליד כל אחד מהם.
ואז אני מגיע לדף שמצורף לו פתק.
לברר מה קרה בתאריך המסויים הזה שמאז הפסיקו לשלם?
את מי אפשר לשאול?
לברר מה ההוצאות שאין עליהן קבלות.
מתחת לכל הערימה אני מוצא ציור ובו אני יושב על כורסה ומביט מבעד לחלון. למטה כתוב בכתב קטן 'האדון שלי.'
אם יש משהו שאני מתחרט עליו כעת הוא שאימה של לילי כאן, מה שמונע ממני ללכת לדבר איתה.
אני קולט פתאום שהיא יצאה מפה עצובה ועליה להעמיד פנים ליד אימה כדי שהיא לא תשאל שאלות. אני מחליט לראות מה קורה בחדר התפירה.
"אני שמחה שבאת לעזור לי אבל אני שואלת אותך שוב מה עשית שהאדון שיחרר אותך מוקדם," אני שומע את אבלין שואלת בקול קשוח את לילי.
"כשהאדון שלי אומר לי שאני משוחררת להיום אני לא שואלת. אני בסך הכל משרתת ולא אמורה לשאול שאלות אלא לבצע פקודות," היא עונה לה בטון חסר רגש.
ואז אבלין מבחינה בי. "שלום אדון," היא אומרת, "אני מתנצלת בשמה של בתי. אני מבקשת שתבין שהיא מעולם לא הייתה משרתת אלא עבדה איתי כל חייה."
"אין צורך להתנצל מיס אבלין. מיס לילי עושה עבודה נפלאה. היא ניצלה את הזמן שנעדרתי כדי לקדם פרוייקט שאני עובד עליו ואני מאד מרוצה ממנה," אני עונה לה ורואה שהיא נבוכה.
"סיימתי את יום העבודה מוקדם מהרגיל בגלל שנרטבתי בגשם ואני עולה לחדרי להחליף את בגדיי הספוגים במים.
לילה טוב לכן. נתראה בבוקר מיס לילי," אני אומר והולך לכיוון המדרגות המובילות לחדרי.
"את גורמת לי לבושות," אני שומע את אבלין גוערת בלילי.
"אני לא מבינה למה, אבל מבקשת את סליחתך," היא עונה לה, "אולי עדיף שאלך לעזור לעובדות במטבח ולא אטריד אותך בעבודתך."
'אני מטומטמת, זה מה שאני,' היא ממלמלת לעצמך כשהיא פונה למדרגות המובילות למטבח, 'אפילו להיות משרתת אני לא מסוגלת, מה אני שווה בכלל?'
אני כועס על עצמי. אני חייב למצוא דרך לפרוץ את החומות האלה. אני מבין שיהיה עליי להמתין שמיס אבלין תסיים את עבודתה.
לילי
כולם כועסים עליי היום, אבל אני לא אראה לאיש שזה פוגע בי. 'מה אני אשמה שאיש לא לימד אותי לעשות את תפקידי כראוי?'
אני מקווה שהאדון ימצא מזכירה אחרת ואני אוכל להיות רחוקה ממנו. לפחות כך אני לא ארגיש מה שאני מרגישה כל פעם שאני נמצאת לידו.
אני יורדת למטבח ומשתלבת מייד בעבודה. מיס דונווי שמחה שהגעתי. אם חשבתי שלא אשאל על האדון טעיתי.
"ראיתי שהאדון חזר וכולו ספוג במים. הנהג אמר שפתאום התחילה הסערה ותפסה אותם לא מוכנים," היא מנסה לדובב אותי.
"אחר הצהריים ממש סוער. שמעתי את הגשם מתדפק על החלונות," אני עונה וממשיכה לעבוד.
"חשבתי שהוא אמר שהוא לא חוזר הלילה," היא לא מרפה ממני.
"הוא לא מדווח לי לאיפה ומתי הוא חוזר," אני עונה לה, "את יודעת שאני עובדת בחדר שהוקצה לי והוא השאיר לי מספיק עבודה."
"שמעתי שהוא .." היא מתחילה לאמר אבל משתתקת כיוון שאחת המשרתות באה לבקש את עזרתי.
"אם כך את יותר מעודכנת ממני," אני זורקת לעברה והולכת להגיש עזרה.
אני עובדת ללא הפסקה ומפסיקה רק כאשר כולם יושבים לאכול.
"אז כפי שאמרתי לך למיס לילי שמעתי שהוא נסע לחנות של ג'יין, שזה היה נראה שהוא נפגש עם אישה, אבל מסתבר שהוא נפגש עם גבר," ממשיכה מיס דונווי לספר מהמקום שהפסיקה.
"לילי!" גוערת בי אימא, "אני מאוכזבת ממך שאת מדברת על האדון שלך."
אני נושמת עמוק ושותקת. 'איך היא לא מבינה שאין לי חלק בשיח הזה?'
מיס דונווי קולטת את המתח בינינו וממהרת להעמיד את הדברים על דיוקם. "מיס אבלין. זאת אני ששאלתי את מיס לילי על האדון. היא אמרה שאין לה מושג איפה היה ולמה.
אני חושבת שזה טבעי שאנחנו מתעניינים במה שקורה עם האדון. בסופו של דבר זה משפיע על כולנו."
"היא לא אמורה לספק לכם מידע עליו," היא רוטנת.
"תלמדי אותי אימא מה אני אמורה לאמר כשאני נשאלת, פרט לכך שאין לי מושג?"
אימא לא עונה לי.
בסיומה של הארוחה אני עולה לחדר והולכת מייד לישון. אין לי מושג מתי אימא הגיעה לחדר. אני רק יודעת שאין לי רצון לדבר איתה כעת.
בבוקר אני מתעוררת ראשונה, שוטפת את עצמי בזריזות, ועומדת לצאת מהחדר כאשר אימא מתעוררת.
אני מרגישה מועקה ויודעת שאין לי ברירה אלא לדבר איתה.
"אני לא יודעת מה עשיתי שהכל השתנה בינינו. זאת לא אני שביקשה לבוא לפה, אלא את זו את שדאגת שאגיע לכאן בלי שאפילו אדע לקראת מה אני הולכת, בלי שתסבירי לי ותכיני אותי לתפקיד שעליי למלא.
אני מבינה שאת היית במקום בו אני נמצאת ויודעת מה שאני לא יודעת. לכן אני לא מבינה למה שלחת אותי לפה."
"את לא תביני," היא עונה לי מה שגורם לי לבילבול עוד יותר גדול.
"את לא מבינה שהוא בחר בך בין כל המשרתות?" היא מסננת לבסוף.
"אני חושבת שהעובדה שאני יודעת לכתוב, לקרוא, ולנהל חשבונות היא שגרמה לו לבסוף לתת לי את המשרה שנתן. את יודעת איזה בגדים אני לובשת. אני לא חושבת שזה מה שגורם לגבר להעדיף אותי. יש פה יפות ממני," אני לא מתאפקת ואומרת.
"לילי, את לא יודעת כמה את יפה. הבגדים הישנים לא עושים אותך פחות יפה," אומרת אימא, "אני חוששת לך. זה ברור שאת מוצאת חן בעיניו."
'מכל הדברים שבעולם את זה היא צריכה לאמר לי?'
"אני מקווה שהוא יתחיל לצאת לארועים בקרוב, יכיר אישה מהמעמד שלו, ותראי שכל החששות שלך הם לשווא.
אנחנו לבד במשרד. לו היה רוצה לגעת בי היה עושה זאת," אני עונה. "אני חייבת לרדת למטה להכין את ארוחת הבוקר של האדון."
אני יורדת במהירות במדרגות המובילות למטבח כאשר בראש שלי רק מחשבה אחת. 'הוא כן נגע בי. נכון שזו היה רק נגיעה קלה תמימה בזרוע, אבל זה לא משנה, כי זה לא היה אמור להיות.'
כיוון שהקדמתי לרדת אני מתעסקת באפיה לפני הכנת ארוחת הבוקר. רק כאשר המאפים מוכנים אני מכינה את ארוחת הבוקר לאדון ועולה להגיש לו אותה.
אני נוקשת על דלת חדרו של האדון והוא עונה לי מייד. "היכנסי."
הוא יושב על הכורסה ונראה שהוא קם מזמן. "אנחנו צריכים לדבר," הוא אומר בזמן שאני מתחילה לסדר את השולחן.
"היה לי קשה לשמוע מה שמילמלת לעצמך כשעזבת את החדר של אימך. אינני זוכר את המילים במדוייק רק זוכר שאמרת שאת לא שווה בכלל?. "תסתכלי עליי לילי," הוא אומר בטון מרוכך.
אני לא יודע עלייך דבר. הרגשתי אתמול שיש מתח בינך לבין אימך. לו ידעתי שכך הדבר לא הייתי מזמין אותה לכאן. חשבתי שזה ישמח אותך," הוא אומר ומביט לתוך עיניי.
אני לא מסוגלת להסתכל עליו. מה שאני רואה בעיניו הוא לבטח פרי דמיוני.
"אני לא יודעת להסביר מה קרה. היינו מאד קרובות וכעת שאני משרתת נpער בנינו פער בלתי ניתן לגישור," אני עונה לו.
"אני מתקשה להבין את זה. זאת אימך ששלחה אותך לכאן, על מה אם כך היא מתלוננת?" הוא אומר לי.
"היא לא.." אני מתחילה לאמר ומשתתקת.
"כבר למדתי שיש לך תכונה כזו שאת ממלמלת לעצמך דברים. שמתי לב שזה בדרך כלל שאת מבקרת את עצמך על ההתנהגות שלך," הוא אומר והעיניים שלו נעוצות בי עמוק.
"אני מודעת לכך שאני לא תמיד בסדר, וגם שאני לא כזאת חכמה," אני עונה לו. אני רוצה כבר לצאת מהחדר ולהתרחק ממנו.
"פגשתי הרבה נשים בחיי, אבל לא פגשתי אחת כמוך. את כנראה לא מודעת למי שאת. את יהלום נדיר," הוא אומר לי.
דבריה של אימא רודפים אחריי. 'הוא בחר בך.'
"אני יודעת שאתה האדון שלי ואני מצוווה לעשות כל שתבקש, אבל אני מודיעה לך," אני מזדקפת מולו, "שאני לא אביא ילדים כמוני לעולם."
"על מה את מדברת לילי?" הוא שואל מופתע.
'אני והפה הגדול שלי,' אני ממלמלת.
"את חוששת מפניי לילי?" הוא שואל ומתקרב אליי קצת יתר מידיי.
אני נדה בראשי לשלילה. אני לא מסוגלת לדבר כשהוא כל כך קרוב אליי.
"אני יודע מה אומרים על אדונים. אני לא כזה," הוא אומר לי, "אמרתי לך שיש הרבה דברים שאני רוצה לשנות בהתנהלות של האחוזה הזאת. אני יודע שיש אדונים שמנצלים את מעמדם," הוא מסיר עינייו לרגע ממני וחיוך מריר מתפשט על פניו.
"אני לא אעכב אותך יותר. את השיחה הזאת נמשיך בחדר העבודה. אני מודע לכך שאנשים שמים לב לזמן שאת נמצא בחדר השינה שלי ושמך הטוב מאד חשוב לי."
"תודה אדון," אני אומרת וממהרת לצאת מהחדר.
אני יורדת למטבח. הכנת ארוחת הבוקר בעיצומה.
"מיס לילי, רציתי לדבר איתך בקשר לתפריט של האדון," אומרת לי מיס דונויי.
"אני בטוחה שאת מבינה בזה הרבה יותר ממני. אני לא יודעת מה נהוג להגיש לאדונים. אני מוכנה לעזור לך להכין אם תתני לי הוראות," אני עונה.
"מה עובר עלייך לילי ," היא שואלת בשקט, ואני שמה לב שהיא לא קוראת לי מיס לילי.
"אם יש משהו שיום אתמול לימד אותי," אני עונה לה, "שאני לא יודעת כלום. אני מבטיחה לך שאלמד ואשתפר."
"האדון אמר לך משהו? לכן התעכבת?" היא שואלת בדאגה.
"האדון , שלא כהרגלו כבר ישב לעבוד בחדרו כשהגעתי, ודיבר איתי על עינייני עבודה," אני משקרת לה.
אנחנו יושבים לאכול ושיחה עירנית מתנהלת סביב השולחן. אני יושבת מנותקת מכולם. "למה את שותקת היום?" שואלת אותי אחת המשרתות.
"אני צריכה קודם ללמוד להיות משרתת לפני שאני יכולה להביע את דעתי בנושא כל שהוא," אני עונה, "אני צריכה ללמוד את מקומי."
"זה מה שהאדון אמר לך?" שואלת מיס דונווי.
"לא," אני עונה, "אני רק מקבלת ממנו הוראות."
אימא זעה בחוסר נוחות לידי. "לילי הייתי רוצה שתבואי לבחור בד עבור השמלות שלך," היא אומרת.
"אני מבקשת שתתני קודם למשרתות הותיקות. מהבד שאשר אתפור לי שמלה," אני עונה לה.
"האדון נתן הוראה שאני אתפור לך," היא מתעקשת.
"האדון ביקש שאגיע מייד אחרי ארוחת הבוקר לדון בשיחה שהתחלנו בחדרו בקשר לעניין מסויים בעבודה," אני עונה לה.
"יש בעיות?" שואל מיס דונויי. היא לא מרפה ממני.
"אני לא הייתי פה כשהאדון הקודם ניהל את האחוזה. הוא השאיר אחריו דברים שדורשים טיפול מיידי ועל כך אנחנו עובדים כדי שהאדון יוכל להיכנס לתפקידו כראוי. זה לא שיש בעיות, זה רק עניין של לימוד החומר. אני מבינה שהאדון לא עסק בניהול האחוזה בעבר. את בטח יודעת יותר ממני בנושא."
הבנות קמות להכין קפה, ואני קמה איתן כדי להכין לאדון את הקפה שלו. "רצינו כבר לסיים לאכול. הריחות של האפייה במטבח הטריפו אותי," הן אומרות לי.
אני מוציאה צלחת, מניחה אותה על מגש, ועורמת עליה מאפים לאדון. "כל השאר הוא עבורכן אני אומרת להן והן ממהרות למלא צלחת עבור היושבים ליד השולחן."
"אני מצפה לראותך לילי," אומרת לי אימא כשאני עומדת לעזוב את המטבח.
"אגיע כאשר האדון יתן לי הפסקה," אני עונה לה ושתינו יודעות שזה לא קורה.
"חיכיתי לך," אומר האדון כאשר אני נכנסת לחדר העבודה שלו עם המגש ועליו קנקן הקפה שלו וצלחת עם עוגיות., "השיחה שלנו הופסקה באמצע. כל העניין זה שאת משרתת אותי לא נוח לי," הוא מפתיע אותי.
"אמסור זאת למיס דונווי," אני עונה לו מייד ורוצה להבלע בחדרי.
"את באמת לא מבינה?" הוא שואל.
"אני מבינה הוראות אדון," אני עונה מייד.
"ג'קסון, זה השם שלי," הוא אומר לי.
"האם האדון רוצה שאיידע את כל המשרתות לקרוא לך בשמך הפרטי?" אני שואלת בפנים חתומות.
"אני מדבר עלייך לילי. אני רוצה לשמוע את השם שלי בפיך," הוא עונה.
"מדוע זה כל כך חשוב לך?" אני שואלת.
"כי את חשובה לי," הוא עונה לי.
'איך אני אמורה להגיב על דבר כזה?' אני ממלמלת לעצמי.
הוא צוחק. "תאמרי את שמי."
"וזה יסיר את החומות שבינינו?" אני שואלת, "אני כבר לא אהיה משרתת שאתה האדון שלה?"
"זאת התחלה," הוא אומר, "את חושבת שהמושג הזה אדון ומשרתת נוח לי?"
בדיוק כאשר אני עומדת לאמר את שמו נשמעת נקישה בדלת. אימא מבקשת רשות לבוא לדבר עם האדון.
