ליאה רוטשילד
"לא ידוע לי על מה אתה מדבר," אני עונה לשופט פאפאדופולוס.
"אם כך אני רגוע. אני בטוח שאם סול הייתה יודעת היא הייתה מגיבה," הוא אומר לי.
"ישנם אנשים שזה לא 'כוס התה שלהם' אם אתה מבין אותי," אני אומרת לו, מקווה שהוא מבין שסול לא אחת שמתעניינת בטורי הרכילות, בטח אחרי הניסיון המר שלה.
אני מסיימת את השיחה עם השופט וקוראת לליב.
"בואי ליב נשב קצת על התמונות שצילמנו היום," אני אומרת לה.
"קחי את הזמן," אומר לה אלכס, "אני מעביד את סול קשה, והתוצאות מדהימות. לא להאמין כמה אני לומד מהילדה הזאת."
"הוא סתם אומר ליאה, אני נהנית מכל רגע. את יודעת שזה מה שאני הכי אוהבת לעשות," היא עונה לי בחיוך. אני נמסה מהילדה הזאת.
"יש שמועה שמסתובבת בקליפורניה . שמעת עליה?" אני שואלת את ליב כשאנחנו מתרחקות מאלכס וסול.
"לא? מה קרה?" היא שואלת בפנים מודאגות, "זה בקשר לקרטייה?"
"האמת שעכשיו כשאת שואלת אין לי מושג. את יכולה לברר לי מה קרה?" אני מבקשת ממנה.
ליב נכנסת למדור הרכילות. היא מכסה מיד על פיה. "אני לא מאמינה," היא לוחשת לי, "תראי." היא מסובבת אליי את מסך המחשב שלה.
"עורך הדין כריסטופר ברוקלין ומיילי רוקפלר מאורסים!"
לידיעה מצורפת תמונה של כריס ושל מיילי יושבים אחד ליד השנייה בארוע מסויים ותמונה של כריס בחנות תכשיטים כשהוא אוחז טבעת בידו.
"אני חייבת לדבר עם אלכס," אני מגיבה מייד.
"חכי ליאה. תראי איזו טבעת הוא בחר עבורה," אומרת ליב ומראה לי תמונה של תקריב אצבעה של מיילי, "תראי איזה יהלום גדול."
"זה לא סוד שהוא גבר עשיר מאד. לא רק שהוא בא ממשפחה עשירה, אלא הוא מצליח בזכות עצמו," אני עונה לה ומשתדלת להסתיר ללא הצלחה את כעסי, "זה לא הגבר שאני מכירה. "
"מה אנחנו אמורות לעשות עם המידע הזה? אולי עדיף שתדע כעת ונוכל לתמוך בה, ואולי בעצם לא כעת באמצע הצילומים כי זה יהרוס לה אותם. היא כל כך נהנית מהם," אומרת ליב מהורהרת. אני רואה גם על פניה את הכעס.
"תני לי לחשוב," אני עונה לה.
"אלכס אני צריכה ממך רגע עזרה," אני אומרת לאלכס שמביט בי מופתע, "כעת, זה לא יקח זמן רב."
אלכס הולך בעקבותיי לחדר השינה שלנו במטוס. "האישה שלי לא יכולה להתאפק," הוא שואל בחיוך המסויים ששמור לרגעים האינטימיים שלנו.
אני נדה בראשי לשלילה.
אני נכנסת לאתר בו ביקרה ליב ומראה לאלכס את המסך.
אלכס סוקר בעיון את התמונות. "אם זה נכון הוא עושה זאת לא מתוך אהבה. יכול להיות שהיא בהיריון ממנו?"
"קשה לי להאמין אחרי איך שהוא דיבר עם סול שהוא בגד בה עם ה…האישה הזאת," אני מעדנת את מילותיי.
"תסתכלי על שפת הגוף שלו בתמונה מהארוע. דווקא בגלל שהיא יושבת לידו. הוא הכי רחוק ממנה שאפשר. כל גופו נוטה לעבר הגברים איתם הוא מדבר. גם היא לא מנסה להתקרב אליו."
הוא ממשיך לדפדף בתמונות. "נו באמת ליאה, את לא מזהה את החנות שלך? התמונה צולמה בניו יורק בקתרין לה בלנק. איזו סיבה יש לו לנסוע לניו יורק לקנות טבעת. חסרות חנויות תכשיטים בקליפורניה?
והטבעת ליאה…מעבר לזה שהיא לא מתאימה לגבר שאני מכיר היא נראית לך יהלום? היא חיוורת והחיתוך שבה לא דומה כלל לאבן היקרה."
"מה אתה אומר לי בעצם?" אני שואלת.
"שכמו שסול הייתה נשואה לדוקטור כך הוא מאורס ל…גברת הזאת," הוא עונה לי בבטחון.
אני צוחקת למראה פניו שעה שהוא אומר "הגברת הזאת." זה מדהים אותי כל פעם מחדש כמה אנחנו דומים זה לזו.
אני מסתכלת באהבה על הגבר המדהים שלי, ומעריצה את כושר ניתוח הדברים שלו. אני יודעת שסול נכנסה לו ללב והוא יעשה הכל כדי שהיא לא תפגע.
"אני מבין שהיא לא קוראת את המדורים האלה. בואי נניח לנושא עד שנחזור לניו יורק ואז נחליט," אומר אלכס, "אל תשכחי שהיא מנותקת קשר, כך שהסיכוי שמישהו יספר לה הוא אפסי. אם אני טועה, אנחנו כבר נדע ממנה."
כריס
אני נוחת באיחור של שלוש שעות בסן פרנסיסקו. יום חמים ונעים מקבל את פניי. רוחות נעימה מלטפת את פניי. אני מרגיש נינוח כל כך. חזרתי הבייתה, והפעם אני באמת מתכוון להפוך אותו לבית שלי.
אמנם רכשתי את הנחלה בעמק נאפה, אבל פה אלה החיים האמיתיים שלי. כאן יהיה לי משרד שלי, הסניף של משרדו של אבא שלי בחוף המערבי, וכאן אקים את ביתי עם האישה שאני אוהב.
אני ניגש למונית הראשונה שמחכה ליד שער היציאה. "אתה מכיר את בניין חמש מאות ועשרים?" אני שואל אותו.
"אני לא חושב שיש מישהו שגר בעיר שלא מכיר אותו," הוא עונה לי בחיוך שחושף שן שבורה.
"נראה לי ששכחת את המזוודה שלך," הוא אומר לי כשהוא רואה שבידי יש רק תיק קטן.
"נסעתי לניו יורק לפגישת וחזרתי," אני עונה לו, "כמה טוב לחזור הביתה."
"אני בטוח שאתה מתגעגע לאישה שלך," הוא אומר לי ומחייך.
את הנסיעה אני מעביר בצפייה בעיר שכבר מאד מוכרת לי. כמה היא שונה בתכנון שלה ובקצב שלה מניו יורק. אני תוהה מה יספר לי השופט כשניפגש. ברור לי שניפגש כי אני לא מתכוון לוותר.
אני מגיע לבניין, משלם לנהג וממהר לצאת מהמונית.
לשמחתי אני רואה את סמואל יושב בבית הקפה. אני מניח שזה בית הקפה האהוב עליו שכן נתקלתי בו כאן לא מעט פעמים.
אני נכנס לקחת קפה ולהחליף איתו כמה מילים. להפתעתי כשאני ניגש לשולחן שלו אני רואה איתו את מאיה.
"אני לא אפריע לכם," אני אומר ופונה ללכת. אין לי כוונה לשאול אותו על סול לידה.
"ברכותיי," זורק לעברי סמואל כשאני עומד לצאת מבעד לדלת של בית הקפה.
אני נעצר לרגע. מסתובב באיטיות חזרה ומביט בו במבט מצומצם.
"מזל טוב," אומרת לי מאיה.
"אני ממש מודה לכם על הברכות מחממות הלב," אני אומר להם, "אולי תואילו בטובכם לאמר במה זכיתי שאתם מברכים אותי?"
"שמועות פורסות כנפיים מאד מהר. אני חושבת שכל קליפורניה יודעת, ואולי גם ניו יורק," אומרת מאיה.
"זה מדהים איזה הנאה נותנת לך הרכילות. אף פעם לא הבנתי את זה," אני עונה לה מאופק. אני מזכיר לעצמי שאסור לי להראות מה באמת אני מרגיש לידה.
"אני יודעת שיש מי שחושד שאני 'קריסטל', אבל אתה יותר מכולם צריך לדעת שזה לא נכון. אני טועה?" היא שואלת ומחניקה חיוך.
"מה שתאמרי," אני עונה ויוצא מבית הקפה.
אני עולה לקומה הרביעית לאחר שקיבלתי הודעה מפול שהמשרדים ששכרתי בעבר שוב שלנו.
"מה שלומך?" שואל אותי פול.
"אני בסדר. אני מבין שכולם, כאן ובניו יורק, יודעים שחזרנו לעבוד כאן," אני אומר לו ופונה לכיוון חדר ארבע מאות ושלוש.
"מאיפה שמישהו ידע? אתה חשוב שהיידי פירסמה את זה במדורי הרכילות?" הוא שואל מופתע.
"אני מאמין שכן. כולם מברכים אותי היום," אני עונה לו.
"לא כל יום הרווק המבוקש עומד להתחתן," הוא עונה לי ומשהו בקולו צורם לי.
"על מה אתה מדבר?" אני שואל אותו מופתע.
"התמונה שלך בוחר טבעת מופיעה בכל מקום," הוא עונה לי, "אז מסתבר שחזרת מוקדם והספקת לתת לה את הטבעת." הפעם אין לי ספק שאני שומע עלבון בקולו.
"על מה אתה מדבר לכל הרוחות? למה שאסתיר ממך משהו כזה חשוב?
בוא נתחיל את השיחה הזאת מהתחלה. אני לא מאורס… עדיין. אין לי מושג איפה סול. כלומר יש לי, היא מצלמת כעת באירופה, אבל אין לי קשר איתה מהטעם הפשוט שאין לה טלפון."
"סול? מה כל זה קשור לסול. בחרת לך בהחלט משפחה שמתאימה למעמדך. לא כל יום זוכים להשתדך למשפחת רוקפלר," הוא עונה לי בציניות.
"עכשיו תסביר לי אתה מה הקשר למשפחת רוקפלר?"
"אתה לא מאורס למיילי רוקפלר?" הוא מביט בי מופתע.
"מי זאת בכלל?" אני עונה לו מופתע לא פחות.
"זאת שישבה לידך בארוע שהלכנו יחד," הוא עונה לי, "לפחות כך אני מבין לפי התמונה שהתפרסמה שלכם."
"תראה לי איפה קראת את השטויות האלה," אני מבקש ממנו.
**
לפני שלושה שבועות הלכתי עם פול לארוע. אני זוכר את השיחה המעניינת שניהלתי עם מספר גברים שישבו לידנו. אני שומר איתם על קשר גם היום.
שתי נשים הצטרפו לשולחן ואחת מהן התיישבה לידי. אני לא יודע אם החלפתי איתה יותר מעשר מילים. הייתי כל כך מרותק לשיחה שאפילו לא טרחתי לנהל איתה שיחת נימוסין.
**
אני לא יודע אם לצחוק למראה תמונת טבעת האירוסין שהיא טוענת שהענקתי לה. "כל מי שמכיר אותי לא יאמין שאני קניתי את הטבעת הזאת," אני אומר בבטחון לפול.
"אני מקווה שסול לא ראתה את הפרסומים האלה. אני מניח שאתה עדיין מעוניין בה," הוא אומר.
"מניח? היא האחת שלי. דבר לא השתנה. ראשית היא שונאת את מדורי הרכילות, וגם אם מישהו יספר לה היא לא תאמין כשתראה את הטבעת. היא מכירה אותי יותר טוב מכולם."
אני נכנס לחדרי ומתחיל להעלות בזיכרוני כל מי שבירך אותי היום. 'אוי לא, השופט פאפאדופולוס נמנה עליהם,' אני חושב בליבי.
אני מקווה שהוא לא ימצא תרוץ להתחמק מפגישה איתי. רק שלא יחשוב שאני מתכוון לספר לו שאני מתחתן. אין לי ברירה אלא לחכות.
כל האופוריה בה הייתי שרוי כשחזרתי לכן התפוגגה.
אני נזכר בלונדון. הבטחתי לבוא לקחת אותו היום.
"אני לוקח היום יום חופש. אני נוסע לקחת את הכלב," אני אומר לפול, "אם אתה צריך אותי אני זמין."
אני שמח שרכשתי את הג'יפ. אני לא יכול לתאר לעצמי שאני נוסע עם לונדון במכונית דו מושבית.
אני מעביר את הרדיו לתחנה של מוסיקת קאנטרי ומגביר את הווליום. אני מצטרף לשירה בקול, משחרר את כל התסכולים שלי. אבל המחשבות ממשיכות לרדוף אותי.
ברור לי שאצטרך להתמודד עם הרכילות הזאת ואולי לעשות מה שעשתה סול עם הרופא ולקחת אותה למשפט.
ככל שאני חושב על זה אני יותר רוצה לעשות את זה. בית המשפט הוא מגרש המשחקים שלי ואני יודע שבמשחק הזה אני אנצח בלי מאמץ.
אני נוסע במהירות גבוה, וברגע האחרון קולט שהגזמתי. למזלי זה קורה לפני שאני פוגש בניידת משטרה שחונה בצד ומודדת מהירות.
אני ניזכר שלא הבאתי איתי מזומן ולכן סוטה מהדרך וניגש לכספומט למשוך כסף. ליד הבנק יש חנות של סטארבקס ואני נכנס לקנות קפה.
"יום יפה היום," אומרת לי המוכרת ומגישה לי את הקפה.
"יום יפה מאד," אני עונה לה בחיוך ויוצא לדרכי.
אני מודיע לבעלת הכלבה שאני מגיע תוך רבע שעה לאסוף את לונדון. "הבאת איתך מזומן?" היא נובחת עליה.
אם זאת לא הייתה מתנת יום ההולדת של סול הייתי עושה פניית פרסה במקום ומסתלק משם. רק המחשבה על השמחה שתגרם לסול גורמת לי להמשיך. "נו מה את חושבת?" אני עונה לה.
רבע שעה אחרי אני רואה אותה עומדת עם לונדון בכניסה לחצר. אני עוצר את הג'יפ בצד ולונדון שמזהה אותי נובח עליי בשמחה. אני מושיט לה את הכסף, מחכה שהיא תספור.
כשהיא מסיימת לספור פעמיים היא מושיטה לי את הרצועה ומסתלקת.
"הבטחתי לך שאבוא?" אני אומר ללונדון שקופץ עליי בשמחה ומלקק אותי.
"אימא שלך מאד תשמח לראות אותך," אני אומר לכלב בזמן שאנחנו בדרך חזרה לסן פרנסיסקו, "היא מאד רצתה אותך. אני בטוח שאתה תאהב אותה, היא אישה מדהימה," אני מוצא עצמי מדבר אל הכלב.
אני רואה בדרך פלאזה קטנה שכל החנויות בה עוסקות בחיות. כל כך הרבה פעמים נסעתי בדרך הזאת ומעולם לא שמתי לב אליה.
לשמחתי יש שם גם מרפאת חיות. אני מחנה את הרכב ונכנס לשאול האם אני יכול להביא את לונדון לבדיקה.
"דוקטור פטבון פנוי," אומרת לי העוזרת שלו.
אני חוזר לג'יפ לקחת את לונדון. הוא רואה אותי מבעד לשמשת החלון הקדמי ומכשכש בזנבו. "בוא נלך לבדוק אותך," אני אומר לו.
"שלום לונדון," קורא לעברו דוקטור פטבון בשמחה כשהוא מזהה את הכלב, "איזה יפה את."
"זה זכר," אני מתקן אותו.
"חשבתי שזאת לונדון," הוא אומר לי.
"זה לונדון והוא זכר," אני מתקן אותו שוב.
"אתה טועה ידידי, לונדון היא נקבה," הוא אומר ומוביל אותי לחדר הטיפולים.
אני מחליט לא להתווכח איתו בינתיים. מה שבאמת חשוב לי הוא לדעת שהוא בריא.
דוקטור פטבון בודק אותו ביסודיות. "אני לא יודע אם נאמר לך, כי נראה לי שהיא מיהרה כבר להיפטר מהגורים שלה, אבל לונדון כבר קיבלה את מנת החיסונים הראשונה שלה.
היא במצב מעולה. היא כלבה ממש טובה, אני לא יודע למה איש לא רצה בה."
"אולי בגלל שהיא זכר," אני עונה לו בחיוך.
"תסתכל בעצמך ותראה שלונדון נקבה," הוא אומר ואני עומד מופתע לגמרי כשאני רואה שהוא צודק.
"זה לא לונדון?" אני שואל.
"בהמלטה ההיא היו לה רק גורות, אף לא זכר אחד. זה לא קורה הרבה לכן אני זוכר את זה," אומר לי דוקטור פטבון.
"אני לא יודע מה לעשות היא רצתה כלב זכר, מצד שני לונדון ממש מתוק..ה," אני אומר לו.
"לכלבות יש טבע נוח. הן יותר ביתיות. הזכר, אתה בוודאי יודע," הוא צוחק, "הוא הצייד, המחזר, זה שמחפש כל הזמן נקבות להרביע אותן. יש לו אופי יותר סוער."
"אתה מדבר עליי במקרה?" אני מחייך, "אולי פעם הייתי. היום אני לגמרי גבר של אישה אחד."
"היא יפיפיה ומדהימה. אני בטוח שהיא תביא לביתכם הרבה שמחה," אומר דוקטור פטבון.
"עכשיו אתה מדבר על האישה שלי אני מבין," אני עונה לו.
"אתה רואה כמה אנחנו יכולים להיות דומים לחיות?" הוא עונה לי מרוצה בזמן שהוא מלווה אותי חזרה לקבלה, "אם כך אני יכול לרשום אותה על שמך?"
"אני חושב שאתה מבין שהיא כבשה את ליבי. היא באמת מיוחדת," אני עונה.
את השעה הבאה אני מבלה עם לונדון בחנות החיות הסמוכה ורוכש לה ציוד. "אני עדיין לא מאמין שאת בת. לפחות לא אצטרך איתך לשחק בברביות," אני מדבר ללונדון בשעה שאנחנו בוחרים לה יחד כמה צעצועים.
אני עומד בתור לקופה כאשר הנייד מצלצל בכיסי. השיחה היא ממספר חסוי. אני שמקווה שזאת סול מחליט לענות. הלב שלם הולם בפראות.
"השופט פאפאדופולוס מדבר," נשמע קולו מעבר לקו.
"אני רוצה שתדע שאני לא מאורס למיילי רוקפלר. אין לי שום קשר אליה. אני לא יודע איך נולד השקר הזה," אני אומר לו בנשימה אחת.
"זה הדבר הדחוף שרצית לדבר איתי עליו?" הוא שואל בקול חסר רגש.
"לא, ממש לא," אני עונה, "אנחנו יכולים להיפגש?"
