השדים היחידים בעולם הם השדים שבלבנו.
שם צריך להתחולל הקרב.
– מהאטמה גנדי-
?
?
דניאלה
אם יש משהו שהייתי משנה בעצמי זו העובדה שאני בלונדינית.
כמובן שיכולתי לצבוע את שערי, אבל זה לא באמת מפריע לי עד כדי כך.
זה בהחלט מתיש להוכיח כל פעם מחדש שלא כל הבלונדיניות מטומטמות.
אני עובדת כמהנדסת עם צוות על טהרת המין הגברי. הם מתייחסים אלי כאל אחת מהחבר'ה שוכחים לגמרי שאני אשה, וזה ממש מוצא חן בעיני.
לפעמים הם כל כך שוכחים שהם פולטים הערות סקסיסטיות על נשים, ואז נתקלים במבט המאיים שלי, פולטים- "סליחה," ומתביישים.
?
"את מבינה דני, אנחנו שוכחים שאת אשה," אומר לי ג'יימס, "וזו בהחלט מחמאה."
"אני חושבת שכדי שתפסיק כאן שלא תסבך את עצמך יותר. למזלך אני מבינה מה אתה מנסה לומר," אני אומרת.
"אז את סולחת לי?" הוא אומר לי בקול מתחנף.
"במה אתה צריך שאעזור לך?" אני שואלת, כבר מבינה שיש סיבה להתחנפות שלו.
"אני באמת מתכוון לזה," הוא עונה לי עכשיו בקול נעלב.
"טוב," אני עונה לו בקול מפוייס, "אני סולחת."
"אז תבואי איתנו הערב לשחק," הוא קובע, הפעם לא שואל.
אני רוצה לומר לו שידעתי שלא סתם התחנף, אבל רואה בעיניו שבאמת הצטער ולכן נמנעת מהערה ניבזית. מה גם שזה לא מתאים לי.
"במה אתם משחקים?" אני שואלת מתוך נימוס.
"אנחנו הולכים למשחק הקשתים," הוא אומר ופתאום הוא קולט שבעצם אני אשה ואולי זה לא יתאים לי.
"בשמחה," אני עונה לו להפתעתו.
"באמת?" הוא עונה לי מופתע בלי לחשוב.
"רגע, לא באמת התכוונת?" אני אומרת לו וצוחקת.
"מה פתאום. להיפך," הוא אומר, "יש היום משחקים בין הקבוצות במועדון."
"אז אני אתכם," אני אומרת.
אני מתרגשת לצאת איתם הלילה. אני כל כך זקוקה להתפרקות הזה.
איש מהם לא יודע כמה שדים מתרוצצים לי בפנים. על פניו אני אשה שמחה כל הזמן. לו רק ידעו.
"הטורניר מתחיל בשבע כך שאין זמן לנסוע הביתה ולהתארגן," אומר לי ג'ורג, "אם את רוצה תצאי היום מוקדם יותר."
"אתה חושב שיקבלו אותי בלי שמלת הנשף של סינדרלה?" אני שואלת בטון רציני..
"בעיני את מושלמת כפי שאת," אומר לי ג'ורג', "חשבתי רק שאולי…"
"תעצור כאן שלא תיפול לעוד הערה סקסיסטית. מבחינתי אין לי בעיה ללכת כך. אני מודה למזגן שעובד כל הזמן ןמונע מאתנו להזיע," אני עונה לה, "ועכשיו כדי שנסיים את הפרוייקט כי הדד ליין שלנו הוא מחרתיים."
בשעה שש מסתיים הפרוייקט שלנו יומיים לפני הזמן.
"כל הכבוד דני," אומר לי מרק מנהל הקבוצה, "ואתם בנים אל תסתכלו עליי ככה. אתם יודעים בזכות מי הוא הסתיים לפני הזמן. יש לנו את מחר בבוקר לבדוק אם הכל בסדר."
"מה זה משנה מי עשה מה," אני אומרת, "העיקר שהפרויקט של כולנו גמור."
"בדיוק כך," אומר מרק.
"קחי איתך את החולצה העליונה שלך," אומר לי ג'ורג', " המזגנים עובדים שם במלוא הכוח?"
אני שמחה לעצה שלו כיוון שהיום באתי עם גופיה דקת כתפיות. אני שמחה גם שלבשתי את הג'ינס שלי שזה מתאים לפעילות כזו.
אני נזכרת שלא הודעתי למייגן אחותי שאני לא חוזרת הביתה בזמן.
אני שולחת לה הודעה- "יוצאת עם חברים. אל תחכי לי."
תיהני," היא עונה לי מייד, "אני ישנה אצל דוני הלילה."
כמה מייגן שונה ממני. היא מנהלת מערכות יחסים קצרצרות ואין לה בעיה להתמסר מיד בגופה. גם לה יש את השדים שלה וכך היא פותרת אותם.
לעיתים היא שותה את עצמה לדעת כדי להכהות את הכאב. כשזה קורה אני מאד כועסת עליה, אבל היא מבטיחה לי שהיא לא עושה את זה הרבה.
אני עוקבת אחריה ודי מאמינה לה.
"בואי אתנו," אומר לי דאג "הקשיש" בצוות המהנדסים. הוא כמעט בן שלושים ואנחנו מכנים אותו בחיבה "סבא."
"אני אחזיר אותך הביתה. ברור לך שאנחנו עולים לגמר ולכן נתחרה עד מאוחר. כמובן גם שנשאר לחגוג את ניצחוננו. בבוקר הוחלט שעובדים מהבית כך שאוכל לאסוף אותך בצהריים למשרד."
"בעצם למה לא?" אני אומרת, "באמת אין לי חשק לנהוג בלילה חזרה. היום הזה היה כל כך מתיש שלא יזיק לי קצת להתפנק."
"את בידיים טובות," אומר לי דאג, "את יכולה לנמנם. המועדון נמצא במרחק של שעה נסיעה ."
אני יושבת במושב הקדמי עוצמת את עיניי ונרדמת.
השדים שבי מתעוררים לחיים והשינה שלי הופכת מסויטת. אני כבר יודעת איך להתנהל במצב כזה, ומצליחה להעיר את עצמי, ונשארת עם עיניים עצומות ולאיש אין מושג מה עובר עליי.
"לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל" אומר דאג. ודופק בידו על ההגה.
אני עוצרת את נשימתי. "מה גורם לאיש השקט הזה לקלל ?" אני קשובה אבל לא פוקחת את עיניי.
תוך שניות ספורות מגיעה התשובה. יללות של סירנות המתקרבות במהירות מאחורינו מנסרות את האויר.
"איזו תאונה מחרידה," הוא ממלמל.
אני שמחה שלא פקחתי את עיניי. הדבר האחרון שאני צריכה זה לחזות בה במו עיניי. יש לי מספיק את השדים שלי.
אני עושה מה שאני תמיד עושה במצב כזה ומתחילה לספור בלבי-"אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, חמש, חמש,חמש,חמש…." זו הדרך שלמדתי שמנקה מראשי את כל המחשבות.
"היי ג'ורג', אנחנו מתעכבים בגלל תאונה ארורה. דני איתנו. תרשום אותנו, אני אחפש דרך להגיע. תבקש להיות אחרון," מכתיב דאג לנייד שלו שישלח הודעה.
יללות רכבי ההצלה מנסרים לי את המוח, הדמעות זולגות והספירה לא עוזרת לי. "בבקשה תציל אותם," אני ממלמלת בעיניים עצומות.
דאג מושיט ידו אלי, מלטף את פניי, אוסף את דמעותיי. "הכל בסדר דני," הוא אומר.
"אתה יודע שקוראים לי דניאלה, נכון?" אני שואלת.
דאג לא מבין מאיפה בא לי המשפט הזה. מעולם לא דיברתי על חיי לפני, מעולם לא דיברתי על חיי שאחרי. הוא רק מכיר את דני העליזה והחייכנית.
ברוב רגישותו הוא ממשיך ללטף את פניי. "אנחנו בסדר, אני שומר עליך," הוא אומר ולא יודע כמה המילים האלה עוצמתיות בשבילי.
'מתי הייתה הפעם אחרונה שמישהו שמר עלי?'
אני נחנקת, מנסה להסדיר את נשימתי ובעזרת התנועות המונוטוניות שלו על לחי אני נרגעת.
"הייתי פעם מעורב בתאונה שהנהג נכנס ברכב שלפניו," אומר לי דאג, "זה היה ממש מפחיד. היושבים ברכב לפנינו נפגעו. אני יודע מה זה להיות מעורב בתאונה, לכן אני נוהג עירני תמיד לתנועה מסביבי. אין לך מה לדאוג."
כל אותו זמן אני עם עיניים עצומות. דאג לא בטוח אם אני ישנה או ערה. אם בכיתי מתוך חלום או שאני מודעת למה שקורה, שכן איני מגיבה לדבריו.
אני שוב עמוק בספירה שלי: "אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, חמש,חמש... "
"הגענו," אומר לי דאג ונוגע קלות בכתפי.
אני מחכה רגע ופוקחת את עיניי, נותנת לו לחשוב שישנתי באמת.
"תודה," אני אומרת לו.
הוא מביט בי, לא מבין על מה.
"על שהסעת אותי, על שנתת לי לנמנם," אני אומרת.
"בשמחה. אני צריך אותך עירנית," הוא עונה לי, "זה טורניר מאד חשוב. יש לך בכלל מושג איך יורים בחץ וקשת? אני אתן לך תדרוך קצר. בתור הקשיש שבחבורה הרי אני אמור לזכור איך אבותיי ירו בחץ וקשת."
"כן סבא," אני עונה לו.
אנחנו נכנסים לאולם.
דאג דואג לנו לסרטי היד המאשרים שאנחנו משתתפים בתחרות ואנחנו יוצאים לחפש את ג'ורג'. מסתבר שעוד מעט אנחנו נכנסים.
הכרוז קורא בשמותינו ואנחנו ניגשים אחד אחד לירות.
אני מעיפה מבט לעבר לוח התוצאות. שלוש וארבע הן קבוצות חזקות. אנחנו הקבוצה השמינית.
"הקבוצה האחרונה שתתחרה הערב על הגביע הנכסף הם קשתי היער," מכריז הכרוז.
ג'יימס ניגש ראשון. הוא בוחן את המטרה. מותח את המיתר מספר פעמים, מכוון ויורה ישר ללב המטרה. מחיאות הכפיים לא מאחרות לבוא.
"אין לי זמן ללמד אותך," אומר דאג, תסתכלי עלינו ותנסי להבין את הטכניקה.
ג'ורג ,דאג ומרק קולעים מאד קרוב אליו. אני כל כך גאה בהם ומזכה אותם במחיאות כפיים.
"אנחנו במקום טוב. עשי כמיטב יכולתך. בכל מקרה אנחנו גאים בך. תנסי לא להתרגש."
אני לוקחת ממנו את הקשת והחץ. "מבטיחה לא לאכזב," אני אומרת וניגשת בבטחון.
"דני. רגע, חשבתי שאת גבר," אומר הכרוז.
אני מסתובבת, מצביעה על השיער הארוך שלי שאסוף בזנב סוס לאחור וחוזרת לעמדת הירי.
אני מותחת את המיתר ארבע פעמים, פעם אחת יותר מג'יימס. אני מחייכת אליהם חיוך מתוק ומסתכלת על המטרה.
צחקוקים נשמעים אולם. אני לא מקשיבה למה שהם מתלחשים.
אני קולטת בזוית עין את אחד המתחרים שמביט בי בזלזול. אני מסיטה לרגע את הקשת לכיוון שלו, מה שגורם לעמידה הזקופה שלו להתערער.
"משוגעת," הוא קורא לעברי.
הפעם אני מכוונת למטרה, מצמצמת את עיני בריכוז יורת ומצמידה אותו לחץ של ג'ורג' שהיה תקוע בלב העיגול.
שאגות נשמעות באולם. אני נושמת עמוק ונסחפת לחיבוק קבוצתי של החברים שלי.
"איך לא אמרת לנו כלום?" אומר לי ג'ורג'.
"נהניתי להפתיע את כולם," אני אומרת בחיוך. אני לא מספרת להם שאבא שלי היה אלוף קליעה ולימד אותי לאחוז בקשת מאז שאני זוכרת את עצמי.
המהומה סביבי נרגעת ואנחנו מחכים לסיבוב הבא.
הגברים ניגשים לקחת משהו לשתות. אני מלאת אדרנלין ולא מסוגלת להכניס אפילו טיפת מים אחת לגוף שלי.
"מנוולת," אומר לי הגבר ההוא שהסתכל עלי בזלזול.
"וזה למה?" אני שואלת, "כי חשבת שאני לא יודעת לירות?"
"אל תחמיאי לעצמך," הוא אומר בזלזול, "כי אותי את דמיינת שם על המטרה. סתם מזל של מתחילה.."
"ואתה אל תחמיא לעצמך שהיית במחשבות שלי בשעה שיריתי," אני עונה לו, "כן באמת היה לי מזל, לכן אינך צריך לחשוש ממני."
"נראה לי שאני חושש?" הוא שואל.
"האמת שלא," אני עונה לו בקול שקט, אם כי מאד בא לי להתכסח איתו כעת ולומר לו שהוא צר אופקים ושוביניסט.
למזלי ההיגיון נמצא לצידי כעת ואני רק מחייכת חיוך קטן. "אני בטוחה שאתה קלע מעולה. שיהיה לך בהצלחה," אני אומרת לו והולכת להצטרף לחברי.
אני לוקחת לי בקבוק מים ולוגמת ממנו לגימות קטנות. אני מרגישה את הגב שלי בוער מהמבטים של הגבר הזה. חם לי אבל אינני רוצה להוריד את החולצה שלי ולכן רק מקפלת את השרוולים. משהו גורם לי להרגיש לא בנוח להסתובב כאן עם הגופיה שלי. אני גוערת בעצמי לא לתת לאף אחד להשפיע עלי ובכל זאת בוחרת להשאר עם החולצה.
נשארו ארבע קבוצות. כמובן שאנחנו נימנים ביניהן. המטרה שלנו זוכה לביקורים רבים. חמישה חיצים אחד ליד השני מסביב לעיגול השחור, כאילו שורטטו ביד אמן, ושלי האחרון השלים את המעגל המושלם שלנו.
אני לא מתפלאת כאשר אני זוכה לביקור של המנהיג של המתחרים שלנו. "אני רואה שהמזל של מתחילה ממשיך, או שמא מדובר במקצוענית שהתגנבה לתחרות?"
"מקצוענית? ממש לא," אני אומרת לו, "שנים רבות לא ראיתי קשת, כל כך רבות שזה כמעט כמניין שנותיי."
"לפי איך שאת מדברת זה נשמע שנולדת עם קשת ביד," הוא אומר לי. על פניו אין הבעת זלזול, אבל גם לא רגש אחר.
אני מרגישה את השדים מפרפרים בי ואני נלחמת בהם במלוא הכח. "בערך," אני עונה לו והולכת לחפש את חברי.
מה שאני זקוקה כעת זה לידיים מנחמות שיעטפו אותי ויגרשו את הכאב ממני. אני חייבת להיות מרוכזת כדי לעזור לקבוצה שלי לנצח ויודעת שאסור להם לראות אותי בחולשתי.
אני מעיפה מבט לאחור ורואה את המנהיג שלהם מסתכל עליי. במבט שלו יש משהו שאני לא יודעת לפענח. יש בו מין רכות כזו.
"חוזרים לתחרות," אומר ג'יימס.
"קשתי המלך," אתה מוזמנים להתחיל, "אני מניח שאתה שוב ראשון טיילור."
אני מסתכלת קדימה בריכוז. הוא עובר לידי, נמנע לגעת בי אבל אני מרגישה את המבשם שלו סמוך אלי.
"זה בשבילך בייב," הוא אומר לי וניגש לירות.
אני נשארת עם ארשת פנים חתומות. 'ממתי אני בייב? ' אני רוצה לצעוק לו בפרצוף, אבל לא. אני מרוכזת בפעולות שעושות ידיו ועוקבת אחרי החץ המושלם שירה.
עכשיו תורינו. חברי לקבוצה כבר השיגו לנו את הנצחון בירי המושלם שלהם. גם אם אפספס מעט זה לא ישנה את הזכייה שלנו, ובכל זאת אני ניגשת לירות. הפעם אני לא מסתכלת לצדדים. הניצחון הזה כבר לא תלוי בי.
"זה בשבילך אבא," אני אומרת, מותחת את המיתר ובלי הרבה הכנות שוב מצמידה במדויק את החץ לזה של ג'יימס.
"את אלופה," אני שומעת את קולו של טיילור מאחורי, "אגב, אני טיילור."
"בייב??" אני אומרת לו, "חשבת שזה יבלבל אותי?" אני כבר מוכנה לתת לו את ההרצאה הרגילה שלי לגברים, "אל תתן לעובדה שאני בלונדינית להטעות אותך."
"יש לך שיער מדהים," הוא אומר לי ומושיט ידו לגעת בשערי שבינתיים השתחרר מזנב הסוס וגולש על גבי. ברגע האחרון הוא מושך את ידו חזרה ודוחף אותה עמוק לכיסיו, כאילו הוא מנסה לעצור בעצמו לא לגעת ויודע שרק כך יהיה בטוח.
הוא מעיף מבט מסביב. "מישהו מהם חבר שלך?" הוא שואל.
"אין לי חבר," אני עונה. אני מבינה לאן הוא חותר אבל לא מראה לו.
"עכשיו ספרי לי את האמת ממתי את מתעסק בספורט הזה?" הוא שואל.
"בוא נצא החוצה," אני אומרת.
הוא מושיט יד ומוביל אותי ליציאה. הוא רואה את הסערה על פניי אבל לא מבין.
"ולך יש חברה?" אני שואלת אותו אחרי שתיקה ממושכת.
"כבר מזמן לא הייתה לי מישהי קבועה, אבל זה הולך להשתנות בקרוב," הוא אומר נושם ונושף אויר, "כלומר, אני מקווה."
"מישהי מיוחדת?" אני שואלת.
"מישהי מאד מיוחדת," הוא עונה לי, "את מכירה אותה הכי טוב בעולם."
"אתה לא מכיר אותי, אני ממש לא מיוחדת. אני.." אני משתתקת. השדים שבי מאיצים בי לומר לו על קיומם. 'אבל למה בעצם?' אני מנהלת מלחמה ביני ובין השדים שלי. 'כי את יודעת שהוא מוצא בעיניך,' עונה לי שדונת מתוקה שלוחשת זאת לאזני.
אני מנסה להסיט את השיחה לכל מיני נושאים אחרים חסרי משמעות.
"תקשיבי ילדונת, אם הייתי רוצה להעשיר את עצמי בידע הייתי פונה לאינטרנט. את חכמה מאד, ואני שמח לגלות זאת, אבל מה שמעניין אותי כעת זה למה העיניים שלך כל כך עצובות בשעה שהפנים שלך מחייכות חיוך כל כך שובה לב."
"זו תשובה לא פשוטה לשאלה מסובכת," אני עונה לו. השדים בשבי גועשים ובועטים. "היא קשורים לשדים שבי, אלה שרק אני יכולה להלחם בהם."
"משום מה נראה לי שאם נדבר על זה, זה יעזור לך להראות להם את הדרך החוצה," הוא אומר לי והמבט בעיניו כל כך רך שלא מסתדר עם החזות החזקה שלו.
"הייתה תאונה…" אני מתחילה לגמגם את מה שלא סיפרתי לאיש מעולם.
"הנה את!" קורא לעברי דאג, "את בסדר. את בוכה, הוא מציק לך?"
"אני בסדר דאג, תשאיר אותנו לבד בבקשה," אני אומרת לו בקול מעט רועד.
טיילור מלטף את שערי, מודה לי בעיניו על האמון שאני נותנת בו, והמילים נשפכות ממני.
על הלילה ההוא בו ארעה התאונה. איך מול עינינו נשמו אבא ואמא את נשימותיהם האחרונות והשאירו אותנו ילדות קטנות בנות עשר ושתיים עשרה לבד בעולם.
אמנם סבא וסבתא גידלו אותנו, אבל הם עצמם היו שרויים באבל הכבד על מות בתם היחידה. הם עשו כמיטב יכולתם לספק את צרכינו הגופניים אבל לא נגעו בפצעים הנפשיים שלנו, בשדים שאיימו לקחת את שפיותינו.
שעה ארוכה אני נלחמת בשדים שבי וטיילור מוביל אותי הרחק מהם, במילים הרכות שלו, בליטוף הבלתי פוסק.
"אני אשמור עליך, מבטיח," הוא אמר כשנגמרות לי כל המילים.
"אז לא הצלחתי להפחיד אותך?" אני שואלת.
כתשובה הוא מאמץ אותי אל ליבו. "ממש לא ילדונת."
החברים שלי נגשים אלי בהיסוס. "את בסדר?" שואל שוב דאג.
"אני בסדר גמור," אני קוראת בשמחה ומרגישה נקייה מתמיד.
"טיילור גר שני בניינים ממני והוא ייקח אותי הביתה. מאד נהנתי מהתחרות. כייף לי בחברתכם."
??
אנחנו יושבים ומדברים שעות. טיילור לא מנסה לגעת בי מעבר לחיבוק העוטף שלו. לאט לאט אני מרגישה שהשרירים שלי מתרפים ואני נרדמת מצונפת בחיקו.
לקראת בוקר אני מתעוררת.
רוח קרירה נושבת מבעד לתריסים הפתוחים. אני מביטה במיטה לידי ואין זכר לטיילור. אני קמה מהמיטה ומסתובבת בדירה, אבל הוא לא כאן. אני תוהה אם כל מה שהיה אתמול באמת התרחש.
אמנם המבשם של מי הגילוח שלו תלוי באוויר, אבל מי יודע אולי זה פרי דמיוני.
אני נכנסת להתקלח, מתמסרת לזרם המים הנעימים, חופפת את שיערי ושוהה דקות ארוכות מתחת למים.
אני מרגישה קלילה יותר, אני פשוט מאושרת.
אני חוזרת לחדרי להתלבש, בוחרת לי שמלה שחורה קצרה וסנדלים גבוהי עקב. בא לי פתאום להתלבש כמו אשה. 'מעניין איך יגיבו חברי לעבודה, אלה שרואים בי אחת מהחבר'ה,' אני חושת לעצמי.
אני ניגשת למטבח כדי הכין לי כוס קפה. לא פלא שאני מרגישה כל כך מאושרת. הוא כאן!
הוא מניח על הדלפק קרואסונים טריים וקפה שהביא מבית הקפה בפינה.
להפתעתי הוא לובש חליפה. כמה יפה הוא. הגבר המתנשא שהביט בי לראשונה אמש איננו עוד, ומולי עומד גבר שעיניו נוצצות מולי באהבה.
"איך ידעת מה אני אוהבת?" אני שואלת למראה הקרואסונים המצופים בשקדים ודבש והקפה בדיוק שהוכן כמו שאני אוהבת.
"הייתי יכול לספר לך סיפור על כוחות מיסטיים שניחונתי בהם," הוא אומר לי, "אבל לא. אני רוצה להיות הכי אמיתי אתך והאמת פשוטה הרבה יותר. שאלתי את המוכרת בבית הקפה אם היא מכירה אותך.
"הילדה החייכנית" כך היא כינתה אותך וידעתי מיד שהיא יודעת מי את. שאלתי אותה מה יעשה אותך מאושרת על הבוקר וזה מה שהיא בחרה לי עבורך."
המחווה הזה כל כך מרגש אותי שעיניי נוצצות מדמעות.
"יותר מכל," אני אומרת לו, "אני מתרגשת מזה שבחרת לדבר בכנות איתי, שמת את כל משחקי הכבוד בצד, ועל כך אתה ראוי ל…" אני אומרת , מצמצמת את הרווח בינינו ונותנת לו לטעום את טעם שפתי.
???
ב.א.
מאמינה באהבה
