סול
"אני לא יודעת מה לאמר לך סול," אומרת לי ליאה ומשחקת עם תלתליה, "כל בגד שאת לובשת הוא הכי מושלם בעיניי. אני באמת לא יודעת באיזה סגנון לבחור. תסתכלי בעצמך על התמונות שצילמנו בבית הקפה הסמוך לחנות של מיו מילאן. אין שלמות גדולה מזאת.
"את ניתקלת פעם בכך שאת לא יודעת להחליט ליב?" היא פונה אליה, "מה את אומרת, שמלה או מכנסיים?"
"אני ממש לא יודעת להחליט. סול משחקת כל כך יפה עם המצלמה שזה מדהים. אני לא צריכה להסביר לה כמו לאחרות. מילה אחת ותראי. תביטי על התמונה הזאת עם כוס השמפניה. אני שמחה שוינס עמד וצילם אותנו. תראי את המעברים שלה בין תנוחה אחת לשנייה."
"תקשיבי זה מושלם. הסרטון הזה ישלח לחנויות. תיעוד יום צילומים- לונדון, בירת הממלכה המאוחדת. אני רוצה אחד כזה מכל אתר צילומים. תראי את הילדה המושלמת הזאת," קוראת ליאה בהתפעלות.
אני מציצה עליה לראות האם היא באמת מתרגשת או שהיא עושה זאת למעני. אני שמחה לראות שזאת שמחה אמיתית וסקרנית לראות את הסרטון בעצמי.
**
אני יושבת בבית הקפה
לפניי צלחת עם דג, מחית תפוחי אדמה וירקות מבושלים.
אני אוחזת בכוס מלאה ביין לבן,
מרימה אותה באוויר
ומחייכת למצלמה.
**
"וינס אתה יכול לערוך את הסרטון, להוסיף לו כתוביות ולשלוח אותו לחנויות?" שואלת ליאה.
אנחנו עולות לדירה לארוז. המטוס ממריא למדריד עוד שלוש שעות.
כשאנחנו יוצאות מהבניין וינס מצלם אותנו על רקע חלון הראווה של מיו מילאן לונדון ואני ממהרת לחמוק ללימוזינה שמחכה לנו בפתח החנות כאשר משקפי שמש מכסות את עיניי, מסתירות את העצב שבהן. כעת שאינני מול המצלמה. אני זקוקה למרווחי הנשימה האלה.
הנסיעה לנמל התעופה הית'רו הפעם שונה. אמנם אני עצובה, אבל כבר לא שבורה כשהייתי. המילים של אבא שלי מהדהדות באוזניי וגורמות לי לחייך לעצמי.
"אני יכולה לחשוב רק על סיבה אחת בימים אלה שתצליח להעלות חיוך כזה על פנייך," אומרת ליאה.
"אני לא יכולה לבטא במילים מה אני מרגישה. העובדה שדאדי חשב עליי נותנת לי המון כח. מצידי שכל העולם יאמר עליי מה שיאמר, אני יודעת מה דאדי חשב עליי. את יודעת ליאה, מאתמול אני פתאום מרגישה שהוא לידי. מין הרגשה כזאת שמישהו שומר עליי, יהיה מה שיהיה," אני עונה לה.
"ובכל זאת העיניים המדהימות שלך, מסתתרות מאחורי משקפי שמש להסתיר את העצב הניבט בהן. אני אודה שחששתי הבוקר מיום הצילומים, אבל את פשוט מדהימה איך ששמת הכל בצד והתמסרת לליב. אף פעם לא ראיתי דוגמנית שמבינה כך את מי שמצלם אותה."
"אולי כי אני לא דוגמנית. שלא תביני אותי לא נכון. אין לי שוב דבר נגדן, רק שאני באה ממקום אחר," אני עונה לה.
"אני יודעת שאת לא אוהבת לדבר על זה. אני מבטיחה לך שכאשר תחזרי ותפגשי את כריס, תראי שמה שקורה ביניכם הוא לא מה שחשבת. אני בטוחה שברגע זה הוא יוצא מדעתו. ברור לך שהשופט לא ימסור לו אפילו פרור של מידע עלייך," אומרת ליאה.
"מצד שני," אומר וינס, "את שוכחת שבקרוב התמונות שלה ימלאו את הרשת, שלא לדבר את הסרטון שיעלה בחנות של מיו מילאן ניו יורק. את חייבת לראות אותו. הוא יצא מעלף."
"ולמה בדיוק אני עובדת איתך אם אתה לא מוכשר כל כך במה שאתה עושה," אומרת ליאה. היא בהחלט יודעת לבחור את המילים הנכונות כדי ללטף לו את האגו.
וינס יושב עם חיוך זורח מה שמדביק גם אותי. "תראי איזה חיוך יש למהממת הזאת," הוא אומר ומנציח אותנו עם המצלמה שלו.
"הגבר הזה מכור למצלמה," אומרת לי ליאה כיוון שוינס לא מרפה מאתנו.
אני משתפת פעולה והנסיעה לשדה התעופה חולפת בלי שנרגיש.
שעתיים וחצי עורכת הטיסה למדריד. אני שמחה שבמטוס יש שרות של אינטרנט ונכנסת לראות מה כתבו העובדים בצ'אט של רפאל קרטייה השקעות. הדיווחים שלהם מפורטים יותר מתמיד וכל אחד כותב לי מילים אישיות, מביע את דאגתו.
אני מחפשת את המילים לכתוב להם, והן לא באות לי בקלות. אני כותבת ומוחקת.
היי לכולם,
אני בנסיעת עסקים.
אחזור עוד כמה ימים.
מאחלת לכם יום נפלא.
סול
אני מראה את הכתוב לליאה. "בסדר גמור," אומרת לי ליאה מרוצה, "הם יראו שאת בסדר ועדיין לא התחייבת מתי את חוזרת."
אני יושבת לכתוב לפאפא ולילה.
פאפא יקר,
אין לי מילים להודות לך על השיחה שלנו אמש.
אני מרגישה כאילו הכנפיים של דאדי והכנפיים שלך מנעו ממני להתרסק על הקרקע.
אני כעת בטיסה למדריד ועוד כמה בירות אירופאיות כדי להצטלם עבור ליאה.
נגיע לניו יורק כנראה לקראת סוף השבוע ומשם אסע הביתה.
אוהבת,
סול
הטלפון מצלצל מייד. ליאה מחייכת. "פאפאדופולוס בטלפון. היה לי ברור שהוא יתקשר מייד שיקבל את המייל שלך."
"בייבי גירל מה שלומך?" הוא שואל בטון אבהי. עכשיו אני כבר מבינה מה שלא הבנתי כל הזמן. כל חלקי הפאזל מסתדרים לי. אני ניזכרת איך נתן לי לעשות כרצוני באולם שלו בבית המשפט, כמו אבא שסולח לבתו השובבה שעושה בלאגן.
"אני בסדר פאפא, מרגישה יותר טוב. חשבתי שהמילים שנאמרו לי במילאנו לא יעלמו לעולם, והנה בא דאדי והסיר את העננים הכבדים מעליי. אני כל כך מודה לך ששמרת עבורי את המילים האלה," אני עונה לו.
"את לא כועסת עליי?" הוא שואל בחשש.
"אני מבינה שיש סיבה לכך שזה לא נאמר לי עד היום. זה לא משנה. מה שמשנה מה יקרה מהיום ואילך. את העבר איש לא יוכל לשנות עבורי," אני עונה לו. אני באמת לא יכולה לכעוס עליו. אני בטוחה שלא היה לו קל לשמור את הסודות שאלה לעצמו.
"אני רוצה לספר לך משהו שלא סיפרתי לך אתמול," אומר פאפא, "את מכירה את בנין חמש מאות עשרים היטב. בבניין הזה עבדת בחברה של הורייך מגיל ארבע עשרה. מה שאת לא יודעת הוא שאת הבניין הזה רכש אביך כחלק מהסכם שערך עם אימך.
הוא רכש לה את דירת הגג בסן פנסיסקו אותה רשם על שמה, אבל את הבניין בו איפשר לה להקים את משרד עורכי הדין שלה השאיר על שמו עם אזהרה שאיש לא יוכל למכור אותו עד שתהיי בת ארבעים. הוא הניח שאימך לא תמשיך לעבוד כאשר תגיע לגיל הפנסייה.
אימך שילמה שכירות סימלית עבור כל שלוש וחצי הקומות, רק כדי שלא תוכל לבוא בדרישות משפטיות שיש לה חלק בו. חצי קומה הוא השאיר למשרד שלו, אחר שהקים קירות המפרידים בין שני חלקי הקומה. הוא תיכנן להפעיל משם את רפאל קרטייה השקעות. אני חושב שזה מקום מושלם לעסק שלך.
אני לא יודע אם את יודעת, אבל לבניין יש דירת גג וגם היא שייכת גם לך."
"הזכרת שהיה ביניהם הסכם," אני אומרת. אני לא נושמת. מרגיש לי כאילו אני בחלום ולא עליי מדברים.
"ההסכם קיבל תוקף של בית משפט והוא נמצא בידי. תשלום הכספים האלה נועדו כדי לתת לרפאל משמורת בלעדית עלייך," הוא מסביר.
אני נחנקת מדמעות.
"לא סיפרתי לך זאת אתמול. לא רציתי להעמיס עלייך ריגשית. את מבינה מה זה אומר נכון?" הוא שואל.
"זה אומר שהוא רצה אותי בחייו," אני עונה.
"בדיוק כך, ושאיש לא יעז לאמר לך אחרת," אני שומעת ניצני כעס בקולו.
"מה שאחרים אומרים כבר לא מעניין אותי. אני מרגישה כעת שאני לא לבד. יש מי ששומר עליי ויותר מזה אני לא צריכה," אני עונה לו.
"אני גאה בך בייבי גירל ומחכה כבר לראותך," הוא אומר.
"גם אני. אשלח לך הודעה כשנחזור לני יורק ויהיה בידי כרטיס הביתה," אני עונה לו.
"יש לי כבר את הטלפון הנייד שלך. אני אשלח לליאה את המספר שלו. הלכתי עם לילה לראות גם רכב עבורך. אני יודע שאת אוהבת ג'יפים. אני אשלח לך למייל כמה מכוניות שנראו לי עבורך."
"תודה פאפא," אני אומרת לו נרגשת.
שיחה ממתינה מפריעה לשיחה שלנו והמספר של ארן מופיע על המסך. "אני חייבת לסיים. יש לליאה שיחה ממתינה."
אז מסתבר שחמש מאות עשרים שלי ואימי לא טרחה מעולם לספר לי. האמת שחשבתי שזה בניין של ריאן בכלל. מעניין אם מייקל יודע על כך.
**
מייקל מק'ניל אחי החורג. איתו יש לי חשבון ארוך. הוא מפרש את שתיקתי כחוסר אונים לפעול נגדו.
אין לו מושג שאני יודעת עליו הכל.
אני מאמינה שאנשים לא נפגשים במקרה. את ג'סטין איתו למדתי בתיכון פגשתי כשחזרתי לקליפורניה. הוא סיפר לי שהפך לחוקר פרטי.
"אולי יש לך מישהו שזקוק לשירותיי?" הוא שאל בבדיחות הדעת כשישבנו במסעדה. הוא לגם בירה ואני את משקה הסודה עם לימון שלי.
"דווקא כן," עניתי לו מהורהרת, "אני רוצה לדעת הכל על מייק. מאז שההורים נהרגו הוא מתחמק מקשר איתי."
ג'סטין שיפשף את כפות ידיו בהנאה. "בשבילך הכל ילדה יפה," הוא ענה לי והרים את בקבוק הבירה שלו באוויר.
כשהתחילו לזרום אליי חלקי הפאזל על מייקל, והורכבו לפני בסדר הנכון, ידעתי שג'סטין בהחלט יודע מה הוא עושה והתחלתי להמליץ עליו לאנשים.
עברו חודשים מאז וכל שבוע הוא שולח לי ברכות לסופ"ש נעים ומספר לי על הצלחותיו. לעיתים יש לו פיסות מידע נוספות והוא מוסיף גם אותן.
**
אני מוסיפה את שמו של ג'סטין לרשימה של אנשי הקשר שאני רוצה שידעו את מספר הטלפון הנייד החדש שלי. מי יודע אולי עוד אזדקק לשירותיו.
אני מביטה על הרשימה. אין בה הרבה אנשים. כך מרגיש לי נוח. להקיף את עצמי רק בקרובים אליי.
כריס
בסיומה של הארוחה אנחנו נכנסים למיו מילאן. אבא מתחדש בכמות יפה של בגדים. אני נהנה לראות אותו מודד ובוחר לעצמו בגדים לחורף שיבוא. אני יודע כמה הוא שונא את המדידות האלה, הרי אני כמוהו.
משום מה דווקא המידה שלי עדיין לא מונחת על המדפים. "אם תחזור מחר מר ברוקלין אדאג להשאיר לך מה שתבחר במידה שלך," אומרת לי המוכרת בחיוך, "איך בקליפורניה? נכון שהיא מדהימה?"
"בהחלט," אני עונה לה. בא לי לאמר לה שאין בה כלום אם סול לא שם, אבל כמובן שלא אומר זאת. בטח לא למוכרת שאני לא מכיר.
אנו עומדים לצאת מהחנות כאשר אני שומע קול מוכר קורא בשמי. אני מסתובב ורואה את ארן רוטשילד.
"מה אתה עושה פה?" הוא שואל ומחפש גם את פול.
"איפה היא?" אני שואל מייד.
"כריס. דיברנו על זה," הוא נאנח, "בבקשה."
"תגיד לי רק שהיא בסדר," אני מבקש.
הוא מביט בי רגע ארוך. "זה לא שאני מחדש לך משהו. כל אמצעי התקשורת מראים אותה. היא במסע צילומים של מיו מילאן. יותר אל תשאל אותי."
כמובן שאני לא אומר לו שאיני יודע על מה הוא מדבר. "צודק. אני פשוט משתגע שהיא מנותקת קשר."
כעת זה אני שבוחן אותו האם הוא יודע משהו על מה שקרה בינינו. אני מבין שהוא לא.
"אני באמת לא יודע כלום כריס," הוא אומר לי לבסוף.
"שמעתי שהגיעו היום דגמים חדשים. באתי לקנות כמה סוודרים," הוא משנה את הנושא בחדות.
"אם כך כנראה נתראה פה מחר כי את המידה שלנו עדיין לא סידרו על המדפים," אני צוחק, "יש פה בהחלט דגמים שווים."
"למה שנפגש רק מחר? אתה פה בעיר וזו הזדמנות לצפות במשחק יחד. אצלי או אצלך?"
"אני בדרך עם אבא שלי למשרדי ברוקלין. לא ראיתי את האחים שלי מאז שעזבתי. אני מציע שנתאם מאוחר יותר," אני אומר לו.
כמה אהבתי לבוא למשרד כל בוקר. אני מרגיש את הבטן מתהפכת לי. איך אכנס לאגף ההנהלה ואעבור ליד חדרה של סול בידיעה שהיא לא פה? אני יודע שאצפה כל הזמן לשמוע את טפוף עקביה על ריצפת השיש. אני לא יכול לקבל את זה שהיא לא פה איתי.
וכן, אני צריך לזכור שכולם יודעים על הפרידה שלנו.
אני נושם עמוק ועדיין מרגיש את המועקה בחזה.
"אתה נראה מתוח," אומר לי אבא, "אתה חושש מהמפגש עם האחים?"
"אני חסר אותה בטירוף. פעם אחרונה שנכנסתי לבניין הזה היא הלכה לצידי, ידי אוחזת בשלה. כל פינה מזכירה לי אותה, כאילו לא חייתי בלעדייה מעולם."
אני מתקבל בשמחה על ידי השומרים בבניין שטורחים ויוצאים מאחורי הדלפק לקראתי כדי ללחוץ את ידי. "טוב לראות אותך דוקטור ברוקלין."
"טוב להיות פה," אני עונה להם ומתעניין בשלומם.
אני מעיף מבט סביבי על הלובי היפה של הבניין שלנו. כל כך שונה מהנוף אליו אני רגיל בקליפורניה. אני מסדיר את נשימתי בזמן שאנחנו עולים למעלה. לשימחתי אבא מדבר כל הזמן ולא שם לב שאני מחסיר פעימות ככל שאני מתקרב למשרד.
"תראי איזה יפה היא!" קוראת שילה בהתפעלות ועיניה נעוצות במסך, "לא סתם קראו לה פה 'אישה יפה."
"היא מהממת," עונה לה בהתלהבות מריאנה, "אני כל כך מתגעגעת אליה. היא כל כך חסרה פה."
ואז הן רואות אותי ומשתתקות במבוכה. רגע לפני ששילה מכבה את המסך אני מספיק לראות את דמותה המחייכת של סול.
"בוקר טוב בנות," אני מחייך אליהן וממשיך לעבר חדר הישיבות.
הפגישה עם אד וויל שונה ממה שציפיתי. שניהם נראים נרגשים לראות אותי.
"מה אתה עושה פה?" שואל אד בשמחה.
"אני צריך סיבה לבוא לבקר את המשפחה שלי?" אני שואל מעמיד פנים שאלה הגעגועים שהביאו אותי לפה ולא רוחי הסוערת.
"הבנות שואלות עליך כל הזמן. מתי דוד כריס יבוא לשחק איתנו," הוא ממשיך. כמה הוא עיוור לרגשותיי.
"בטח. הן עושות בי כרצונן. אני מקווה שאתה לא מספר לאיש שאני משחק איתן בברביות. כל המוניטין שלי כגבר אלפא ימחק," אני צוחק.
"אתה עדיין חולם שיהיו לך רק בנים?" מתבדח איתי וויל.
לו רק ידע כמה מכאיבות לי המילים האלה כעת.
"מה זאת אומרת חולם?" אני שואל אותו, "עוד תראה."
"האמת שאני יכול לדמיין אותך עם כמה גורים זכרים מסביבך," עונה אד, "אתה בן שלושים למה אתה מחכה?"
"אני מחכה שהלביאה שלי תהיה מוכנה," אני עונה בלי לחשוב. אין להם מושג כמה אני מתכוון למילים האלה.
"תשמע איזה תמונות יפות שלה רצות ברשת," אומר אד.
הוא מסובב אלי את מסך המחשב ותמונתה של סול מחייכת אליי מתוכה.
בדיוק זה מה שהייתי צריך כעת.
"אני מבין שנגמרו הסיכסוכים בעולם אם אתה מתעסק בזה על הבוקר," אני אומר לו, מסתיר את השפעתה של התמונה הזאת עליי.
"אני שמח בשבילך כריס. היא ללא ספק אישה יפיפיה," הוא ממשיך עיוור למה שעובר עליי, "אין ספק שיצאו לכם גורים משובחים."
צלצול בטלפון הנייד שלי המתריע על שיחה נכנסת מהווה לי תרוץ להתרחק מהם ולהיכנס לחדרי. רגע לפני שאני עונה אני נושף החוצה כל האוויר הכלוא בתוכי.
"בוקר טוב…"
