סול
השעה שעת בוקר מוקדמת. רק לפני דקות אחדות חזרה הספקת החשמל לדירה הלונדונית של ליאה.
אני מודה על האח שבער כל הלילה חימם את החדר והקל מעט על הקור שבליבי.
ליאה ואלכס פרשו לחדר השינה שלהם, גרנט הספר נאלץ לגשש את דרכו באפילה לאורך תשע קומות הבניין, כשרק הפנס של הנייד שלו מאיר את דרכו במורד המדרגות.
ליב, שאין זאת הפעם הראשונה שהיא לנה פה, פרשה לאחד מהחדרים.
איש מהם לא התווכח איתי כשביקשתי להישאר לישון ליד האח.
אני יודעת שאין לי מה להילחם ברגשותיי. אני שייכת לו גם אם הוא שייך לאחרת.
אני כל כך מיומנת בהסתרת רגשות שכאשר עולה השחר על לונדון המאוששת מגשם הזלעפות ששטף אותה, אני לא שוכחת לעטות על פניי את החיוך הניצחי שלי. מי שיראה אותי כעת לא יאמין שאתמול עמדתי לאבד את שפיותי.
אני מושיטה יד לתיק להוציא את הטלפון הנייד שלי וניזכרת שאין לי אחד כזה יותר. אני מוציאה את המחשב, אבל נזיכרת שלא ביקשתי את פרטי האינטרנט.
זאת הרגשה כל כך מוזרה להיות מנותקת מהעולם. אנחנו כל כך רגילים שהכל נגיש, הכל בקצה אצבעותינו, שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
אני ניגשת למטבח. המלאי במזווה דל מאד וניכר שליאה לא הייתה פה זמן רב. גם המקרר ריק.
אני רגילה להשתמש בכרטיס אשראי שלא דאגתי שיהיה לי כסף מזומן. כמובן שאני יכולה לרדת לחנות המכולת הקרובה, אבל אם אשתמש בכרטיס שלי יוכלו לאתר אותי, וזה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה. אותו דבר אם אלך למשוך מזומנים בכספומט הקרוב.
זאת הפעם הראשונה בחיי שאני באמת לא רוצה שאיש ידע היכן אני. אני לא אתן לאיש לראות אותי בהתרסקותי.
"בוקר טוב," אומר אלכס שנכנס למטבח. אני מעיפה בו מבט זריז. הוא לובש מכנס פיג'מה ארוך ממשי בצבע שחור ופלג גופו העליון ערום. אני לא יכולה שלא להתפעל מכך שהוא נראה מעולה ושומר על עצמו היטב למרות שהוא בסביבות גיל חמישים. אני יכולה לדמיין את כריס בגילו ונעצבת מהמחשבה שלא אזכה לראות אותו כך יותר. הלב שלי וגם הגוף מתגעגעים אליו בטירוף.
הוא מעיף מבט למקרר. רק אז אני שמה לב שידי עדיין אוחזת בדלת הפתוחה שלו ומבינה מדוע נעשה לי קר פתאום.
אני חוזרת לשכב ליד האח, נותנת לחום לעטוף אותי, ונרדמת כאשר המילים של סופיה אנה רודפות אותי לתוך שנתי.
"ארוחת הבוקר מוכנה," אני שומעת את קולה הנעים של ליאה שנוגעת בי כדי שאתעורר. לוקח לי רגע להתאפס ולהבין היכן אני.
'את בעולם שבו את לא שייכת יותר למשפחת קרטייה וגם לא לכריס,' אני מדברת אל עצמי בזמן שאני מצחצחת את שיניי ורוחצת את פניי.
אני לא מתאפרת הבוקר כיוון שמחכה לי מאפרת מקצועית לקראת יום הצילומים. רק את החיוך אני מורחת על פניי והולכת לחדר האוכל.
"את לא מסתפרת," אומרת לי ליאה כשאני מתיישבת מול הצלחת ומשחקת עם המזלג בפנקייק שטבול בסירופ מייפל וסביבו פירות יער.
"קעקוע?" אני שואלת.
"אני אבקש ממנו שיצבע לך פסי זהב בשיער. זה המקסימום שאני מוכנה לעשות. תספורת לא תמחק ממך את המילים שנאמרו לך," היא אומרת לי בטון רגוע.
"אבל שיער גדל," אני מתרעמת, "אני חייבת לעשות משהו דרסטי."
"את עומדת לעשות משהו מאד לא שיגרתי. כל כמה שעות בבירה אירופאית אחרת. תאמיני לי שתהיי כל כך עסוקה שלא יהיה לך זמן לכלום. ועכשיו תאכלי משהו. את חיוורת ולא אכלת הרבה מאתמול. אני צריכה אותך מלאת אנרגיה."
"זה רעיון נפלא. אוכל לבחון את הגברים במדינות השונות ולהחליט עם מי אני רוצה להתחתן," אני עונה לה בעליצות מזוייפת.
כמובן שהיא קולטת אותי ונדה בראשה בחוסר שביעות רצון.
"את כבר בחרת עם מי להתחתן סול," היא נאנחת בדרמטיות.
"אי אפשר להתחתן עם מישהו שבחר להתחתן עם אחרת," אני עונה לה.
"אני בטוח שהוא מחפש אותך. הוא כבר מבין שהנייד שלך מנותק. אני לא מקנא בו ," מתערב אלכס בשיחה.
"לא כולם כמוך אלכס," אני עונה לו בכעס.
"ברור. אני זן מיוחד ואף גבר לא מתנהג כמוני. נו באמת סול, גבר יודע איך גבר מרגיש," הוא אומר לי.
אני צריכה לשמוח למשמע מילותיו של אלכס. אז למה אני לא שמחה? אולי כי מה שיש בינו לבין ליאה הוא לא מה שהיה בין כריס לביני.
"את מסתכלת עלינו היום כשאנחנו כבר מכירים אחד את השנייה, כשעברנו כבר את שלב ההסתגלות והלכנו אחד לקראת השנייה. את חושבת שהדרך הייתה סלולה לפניי. אחרי ההתלהבות וההתאהבות הראשונית יש עוד שלבים שצריך לעבור עד ששני אנשים שהיו זרים לגמרי, מרגישים שזה באמת האדם שהם רוצים לבלות איתו את שארית חייהם," הוא עונה לי.
אני מביטה בו בשתיקה.
"גבר בגיל של כריס מתחיל כבר לחשוב על מערכת יחסים לטווח ארוך. זה מעייף כל יום להיות עם אישה אחרת, גם אם היא רק כדי לספק את תשוקותיך."
"אני לא אומרת שהוא לא מוכן למערכת יחסים רצינית, רק אומרת שזאת לא תהיה איתי," אני לא מוותרת.
"יש לכן ליין של שמלות כלה, נכון ליאה?" הוא פונה אליה והיא מחייכת, "תשלחי כמה לניו יורק. יש לי הרגשה שתצטרכי אחת מהן בקרוב."
"אתם שניכם מעצבנים," אני הודפת ממני את הצלחת ועומדת לעזוב את השולחן.
אלכס מניח את ידו על זרועי בעדינות. "אני יודע שהסיפור חיים שלך לא פשוט. זה לא אומר שכך יראה העתיד שלך.
את ילדה, אישה יפיפיה אבל יש בך הרבה יותר מיופי. את מקרינה אור מסביב.
אני יודע שלא פעם החיוך שלך הוא מבחוץ ולא נובע מבפנים, אבל מי שמכיר אותך, ואני מרשה לעצמי להעיד שאני כבר יודע מי את, רואה בך הרבה יותר מפנים יפות. למה את חושבת שליאה בחרה בך לייצג אותה?"
"לפעמים," אומרת ליאה, "יש מצבים בחיים שלא צריך לחשוב מה היה, מה אם, מה יהיה, אלא לנשום ולחיות את הרגע. יש חיים בחוץ שמחכים לך."
"אני יודעת שאני אהיה בסדר," אני אומרת רק כדי לסיים את השיחה הכואבת הזאת.
כריס
אני שמח שעשיתי הסדר עם חברת הניהול בבניין שהמנקה תמשיך לנקות אותה פעם בשבועיים. אני לא יודע איך הייתי מרגיש אם היא הייתה מלאת אבק והאוויר בה היה כלוא כל תקופת העדרי.
השומר בכניסה מקבל אותי בשמחה. "ברוך שובך מר ברוקלין." אני לא יכול שלא לשים לב לכך שהוא מעיף מבט לעבר הדלת, מצפה שסול תכנס בעקבותיי.
"באתי לבדי לביקור קצר," אני אומר לו כדי שלא ישאל אותי שאלות מיותרות.
"איך בקליפורניה?" הוא שואל בהתעניינות.
"מקום קסום. הקירבה לאוקיינוס מוסיפה המון, מזג אוויר נוח, ובכלל אווירה כל כך שונה מניו יורק הרועשת." כמובן שאני סתם זורק סיסמאות באוויר, אבל הוא לא יודע זאת. פעם הוא סיפר לי שמעולם לא יצא מגבולות העיר ניו יורק על כל רובעיה.
"אתה נראה טוב. נראה שקליפורניה היא בהחלט המקום עבורך," הוא מסכם.
"לגמרי," אני עונה, נפרד ממנו וממהר למעלית. אני לא טוב בשיחות כאלה וזה מעיק עליי.
אני עולה לדירה שלי, מודה על כך שיש לי אפשרות לעלות במעלית ישירות לדירה. אין לי חשק לפגוש אף אחד משכניי שוודאי ירבו בשאלות על קורותיי בחודשים האחרונים. טעם הידיעות במדורי הרכילות ביום שעזבתי שוב עולה במעלה גרוני וגורם לי לרצות להקיא.
אני פותח את דלת הדירה וסוגר אותה במהירות למרות שהקומה כולה שלי ואין סיכוי שאפגוש כאן מישהו.
הזכרונות צפים ומציפים אותי. איך היינו חוזרים מהמשרד, או מבילוי לילי ולא יכולנו לחכות לגעת אחד בשנייה. לא פעם הייתי מזיין אותה פה, בקומת הכניסה, מרוב שלא יכולנו לעצור בעד תשוקתנו המתפרצת.
'את הלביאה שלי ולא תהיה לי אחרת,' אני ממלמל בקול לחלל הריק של דירתי, 'השאלה היא רק איך אני מוצא אותך, בתקווה שזה לא יהיה מאוחר מידי.'
למרות שהשעה עדיין מוקדמת בקליפורניה פניו של פול מכסים את מסך הנייד שמונח על הדלפק במטבח. אני מביט בו לרגע, לא זוכר שהנחתי שם אותו.
"למה לא אמרת לי שאתה נוסע? הייתי בא איתך," הוא מתרעם.
"כתבתי לך. אני זקוק לזמן לבד עם עצמי," אני עונה לו בכנות.
"אני לא אוהב את זה שאתה לבד כעת. אני יודע שאתה סוער ו.." הוא אומר.
אני קוטע אותו בחוסר סבלנות. "אי אפשר לסגור את המשרד מעכשיו לעכשיו רק בגלל שאני … בכל מקרה אני אודיע לך מה קורה איתי."
"אבא מחפש אותך. לא עניתי לו הבוקר," הוא מחזיר אותי למציאות.
"אני כבר מתקשר אליו," אני עונה לו, "אני אדבר איתך מאוחר יותר. זה לא שאני מנותק מהעולם, רק זקוק לקצת שקט."
אני יודע שאני לא יכול להתחמק מהשיחה עם אבא. אני יודע שהוא דואג לי. אני מתקשר אליו והוא עונה מייד. "היי דאדי באתי לכמה ימים לניו יורק. מתאים לך להיפגש לארוחת בוקר?" אני שואל מיד, לפני שהוא מספיק לאמר מילה.
"בן אהוב שלי." הוא עונה לי בשמחה, "בשבילך אני תמיד פנוי."
"תאסוף אותי מהדירה שלי?" אני שואל "או ש.."
הוא לא ממתין להמשך המשפט. "תחכה לי למטה. אגיע תוך עשר דקות."
עשר דקות יכולות להיות המון זמן, נצח, וגם כלום.
כיוון שההחלטה להגיע לניו יורק הייתה החלטה של רגע לא ארזתי מזוודה, אלא הבאתי רק את תיק עם המחשב וקורא הספרים. בחדר הארונות שלי נשארו מרבית בגדיי.
אני נכנס לחדר העבודה ומניח בו את התיק עם המחשב, אפילו לא טורח להוציא אותו.
אני נכנס להתרוקן בשירותים בקומת הכניסה, ובוחן את בבאותי במראה. אני נראה בסדר, אם כי סימני העייפות ניכרים על פניי. את הטיסה בת שש השעות ביליתי בכתיבה במחשב, או אם לדייק בניסיון לכתוב משהו לסול. לא הצלחתי למצוא מילים המתארות את מה שאני מרגיש ואת כולן שלחתי לפח המיחזור.
אני יוצא מהדירה ויורד לפגוש את אבא.
"חשבתי על בית הקפה אצל בן במגדל הנהר," אומר אבא בזמן שאני מתיישב ברכב שלו, "מתאים לך?"
"אתה יודע שזה אחד מבתי הקפה האהובים עליי בעיר," אני אומר לו, "מה שלום אימא?"
"ממתי נעשית לי אחד שמנהל שיחות חולין? אימא בסדר. השאלה מה קורה עם הבן שלה.," הוא עונה לי, "זה ממש לא אתה לעזוב הכל ולחצות את היבשת."
"הייתי חייב להתרחק כדי לסדר את המחשבות בראש," אני אומר.
"כריס," הפנים שלו מתרככות כשהוא מביט עליי, "דבר איתי. אני רוצה להקל על המצוקה שלך. לא ראיתי אותך כך אף פעם."
"אולי כי אף פעם לא נשבר לי הלב," אני עונה לו, "כשעזבתי את ניו יורק ובישרתם לי מה שבישרתם, כעסתי עליה, ניסיתי לשנוא אותה. ועדיין, רציתי אותה בטירוף . מאז שבנו לדבר כמה פעמים ביום כשהיא הייתה באירופה.
משהו קרה. בני משפחת קרטייה חזרו במפתיע בלי סול. פייר אסר על כולם לדבר עליה, והודיע לאשתו שהוא נפרד ממנה.
אם לא די בכך, פתאום הופיע השופט פאפאדופולוס. הוא אמר שבא בשמה של סול, הודיע שהיא מנתקת את עצמה ממשפחת קרטייה והניח על השולחן הצהרה שלה חתומה על ידי בית משפט על כך שאינה רוצה חלק בירושה. הוא זרק באוויר רמזים שאפילו פייר לא הבין. אבא, שום דבר לא נשמע לי הגיוני."
"ניסית לשאול את סול מה קורה? אמרת שחזרתם לדבר," שואל אבא.
אני נאנח. "סול ניתקה את הנייד שלה ואי אפשר להשיג אותה. השופט סירב לתת לי מידע עליה. אני רק יודע שהיא עדיין לא חזרה לקליפורניה. אני יוצא מדעתי! האישה הזו היא כל העולם שלי. העולם שלי זקוקה לעזרה ואין לי מושג איך להגיע אליה. אף פעם לא התייחסתי ברצינות לקשר עם אישה, לא ידעתי באמת איך זה מרגיש שאתה אוהב מישהי יותר מאשר את עצמך."
אנחנו מגיעים למגדל הנהר. אבא מחנה את הרכב בחניון ואנחנו עולים לקומת הכניסה.
בדרך לבית הקפה אנחנו עוברים ליד חנות הדגל של מיו מילאן.
'אופנת חורף 2022 לגברים נחתה השבוע בניו יורק' מודיעה הכרזה על חלון הראווה במחלקת הגברים.
"נשמע מעניין," אומר אבא, "לא יזיק לנו להתחדש בכמה סוודרים חדשים. אני מבין שהצבעים הסולדים, חום,שחור, אפור, שולטים השנה.
אנחנו יושבים לאכול ואני מתעניין במה קורה בחברה. "אד וויל רגועים יותר כשאתה לא במשרד, אבל זה לא שההספק שלהם עלה. הם נשארו בדיוק כפי שהיו, רק שעכשיו אי אפשר להאשים אותך בכך.
אד שאל אותי בשיחה אישית האם אני תומך בך, האם ברוקלין חוף מערבי היא חברת בת שלנו," משתף אותי אבא, "עניתי לו שזאת חברה שאתה הקמת והיא לגמרי שלך. ברור שסיקרן אותו לדעת מה החלק של פול בחברה."
"אתה יודע. יכולת לענות," אני עונה לו בשעה שאני לוגם מספל הקפה. לאכול ממש אין לי חשק. השיחה הזאת מעיקה עליי. "פול ואני שותפים מלאים. אין בינינו התחשבנות של מי כל לקוח. אנחנו מושכים משכורת קבועה בלי קשר לקצב המהיר שהחברה גדלה."
"בזה נכשלתי," אומר אבא בעצב, "ההתנהגות של אחיך הבוגרים רק מבליטה את העובדה שאיש מהם לא ראוי לעמוד בראש החברה. אני שמח בשבילך שמצאת את המקום שלך."
"היה לי ברור שאם אשאר שוב תתחלנה המריבות, למרות שהפעם היה לי ברור שזה לא אני. חשוב לי לשמור על איזון במשפחה. זה שרציתי לעקוף אותם ולעמוד בראש היה יכול להיות הרסני ליחסים בינינו. לשמחתי מצאתי את הדרך לשמור על הקשר הטוב בין האחים. לכל אחד מאתנו יש את הטוב שבו ואת חסרונותיו, ועדיין אנחנו ביחסים מעולים כשהעבודה לא מעורבת ביחסינו.
אתה יודע שאד מתקשר אליי הרבה יותר? הוא אפילו נוהג לשאול לדעתי על סוגיה משפטית זאת או אחרת."
"באמת?" מתפלא אבא, "אתה מאד משמח אותי. אתה מיוחד במינך ואני אוהב אותך כל כך."
"גם אני אותך אבא. חשוב לי שתהיה רגוע ומאושר," אני עונה לו.
"וכך בדיוק אני רוצה לראות אותך," הוא עונה לי ומניח יד על כתפי.
"כשאמצא אותה אהיה," אני עונה בשקט.
wattpad.comכריס
