כמה מילים לפני שנמשיך בסיפור…
*
פייר קרטייה
אין לי מושג איך אני ממשיך מכאן.
ברור לי שפאפאדופולוס ניסה לרמוז לי משהו. יש סוד אפל שנסתר ממני. הכאב על פניו, הקושי לאמר את המילים, למרות שאמר את דבריו בקול יציב, נתנו לי להבין שלא הכל אני יודע.
האם זה קשור למותו של רפאל?
דווקא באותו יום נורא הייתי בסן דייגו ודבר התאונה נודע לי רק אחרי שרפאל נפרד מהעולם. הייתי כל כך שבור שמעולם לא שאלתי בעצם למה לא הודיעו לי קודם לכן כשעוד היה בין החיים.
אני לא יודע לאן אני הולך, אבל יודע שאני חייב להתרחק מבית האחוזה.
אני יוצא בצעדים כבדים החוצה לאחר לילה ללא שינה ומוצא את מיגל ברחבה ליד השולחן העץ שמתחת לעץ הגדול ועיניו אדומות מבכי.
"קח אותי לרפאל," אני מבקש. אני יודע שרגליי לא ישאו אותי בטיפוס במעלה הגבעה.
מיגל מנגב בשרוולו את דמעותיו וניגש ללא מילים להביא את הג'יפ כדי לקחת אותי לבית הקברות הקטן בראש הגבעה.
כאשר אנחנו מגיעים לקבר רגליי בקושי נושאות אותי. אני מתמוטט לרגליי האבן הקרה ונושק לה.
למרות ספסל האבן שהניחה במקום סול, אני מעדיף לשבת על האדמה, הכי קרוב אליו.
"אנא סלח לי אהוב ליבי על שלא הצלחתי לשמור עליה," אני אומר ודמעותיי נושרות על האבן.
למרות שיום חמים היום, הרוח נושבת בין עלי העץ שמסוכך על הספסל ורחש העלים מחריש את אוזניי.
"מה אתה מנסה לאמר לי?" אני שואל בדמעות, "תמיד הבנו אחד את השני כל כך טוב. אני לא מבין."
הרוח לא מפסיקה לנשוב בינות העלים ואני מביט בעץ נדהם, שכן הכל מסביב כל כך שקט.
אני מרגיש יד חמה נוגעת בי.
"אתה לא אשם פייר," אומר לי מיגל, "היא מעולם לא נתנה לילדה סיכוי."
כריס
אין לי מושג איך אני ממשיך מכאן.
"הייתי חייב להתרחק כדי לחשוב."
זו ההודעה שהשארתי אמש לפול על השולחן בחדר במלון.
אני יוצא מבעד לדלת שער היציאה בשדה התעופה ע"ש קנדי בניו יורק.
איש לא יודע שאני מגיע, איש לא מחכה לי מעבר לדלת.
אני ניגש לנהג המונית שמחכה בחוץ ונותן לו את כתובתי במנהטן.
אני מרגיש בודד כפי שלא הרגשתי מעולם.
ההבנה שאבוא לבית ריק שהאחרונה שהייתה בו היא סול
ביום ההוא שנפרדתי ממנה וסילקתי אותה מחיי,
פוצעת אותי מבפנים.
לו רק הייתי סבלני ומקשיב לה הכל היה נראה אחרת.
אני מוציא את הנייד, מדפדף ברשימת אנשי הקשר שלי ושולח הודעה.
אנחנו צריכים לדבר.
סול
אין לי מושג איך אני ממשיכה מכאן.
אני אהיה בת עשרים ושלוש עוד יומיים.
שק האכזבות שלי מלא על גדותיו ויותר.
כל פעם אני מלמדת את עצמי לצפות פחות ופחות.
המסכה על פניי, מסיכת החיוך המפורסמת, חרוטה על פניי כמו קעקוע שלא יירד לעולם,
האם אוכל אי פעם למחוק את המילים שנאמרו לי?
האם אקום בוקר אחד והן תעלמנה כלא היו?
ואז אני נזכרת במילים של אבא שלי. את השמש של חיי ויודעת שאני אהיה בסדר.
ושוב צפות ועולות בי המילים של כריס שאמר שהוא לא בחר בלביאה הנכונה, האם איבדתי אותו לנצח?
Pinterest.com