לילי
אני מרימה את עיניי אל האדון. המבט שלו גורם לי לרקוד. אני מתקשה להתנתק מהמבט שלו. אני יודעת שאני לא מדמיינת.
'למה דווקא עכשיו שאימי פה הוא חייב להראות לי רגש?'
"תודה לך אדון שהבאת את אימי אליי," אני אומרת לו ומרכינה את ראשי מעט.
"ביקשתי מאימך שתסייע במלאכת התפירה. ידייך מלאות בעבודה ואני מעדיף שתעזרי לי בעבודת המשרד. מיס אבלין העירה הערה שנשמעה לי הגיונית והיא שהיא תאלץ להיפגש עם משרתות הבית מספר פעמים בעת התפירה, לכן הצעתי שהיא תשהה כאן בזמן שהיא תופרת את השמלות.
"כיוון שיש לך חדר לבד, היא יכולה להתארח בחדרך."
ג'קסון
כמובן שאני לא רוצה לאמר לה שזה יעזור להדוף את חרושת השמועות בקשר אלינו. הדבר האחרון שאני מוכן שיאמר הוא שאני מנצל את לילי לפרוק את תשוקותיי, מה שלא יקרה.
אני רואה את הברק בעיניה כשהיא מסתכלת על אימה. אין ספק שהיא חסרה לה.
היא מסמנת לאימה בתנועה ראש קלה שתבוא אחריה לחדר השני.
"תספרי לי הכל," אומרת לילי בהתרגשות, "איך קרה שאת פה?"
"הלב שלי נפל כאשר האדון הגיע לבית. חששתי שקרה הנורא מכל. הוא כנראה ראה את המבט המבוהל שלי ומייד סיפר לי שהוא הפך אותך למזכירה האישית שלו. כמעט בכיתי מרוב אושר. הבת שלי לא סתם משרתת!" אומרת האם.
"אני מודה שהייתי המומה כשהודעת לי שאני עוזבת את הבית. בדרך חשבתי על זה והבנתי שרצית לאפשר לי לחיות את החופש עד הרגע האחרון וסלחתי לך.
הבנתי שאיך שאכנס לבית האחוזה יקבע את גורלי, מה שגרם לי להיכנס זקופה אליו, למרות שנכסנתי מכניסת המשרתים. אמנם חירותי נלקחה ממני, אני עכשיו שייכת לאדון, אבל את הנפש החופשיה שלי איש לא יכול לקחת ממני."
"לילי אהובה שלי. את לא יודעת מה עברתי בקשר אלייך. זה היה האדון הקודם, אביו של האדון שלך, שביקש אותך. עשיתי הכל כדי למשוך את הזמן. אסור לדבר רעה על איש, אבל אני יודעת שיש לא מעט אדונים שמנצלים את המשרתות שלהם. ואת ילדה שלי, ילדה טהורה. ידו של גבר לא נגעה בך, ולכן שוויך רב יותר.
רק כאשר שמעתי שהאדון הצעיר נכנס לתפקיד הסכמתי לתת אותך. את מבינה שאמנם החופש נלקח ממך, אבל את בטוחה. יש לך קורת גג ואוכל שזה הרבה יותר ממה שאני יכולתי לתת לך. את צריכה להיות אסירת תודה על כך."
"אני מבינה אימא. זה בדיוק מה שאמרתי לחברות שלי פה היום. זה לא שבחוץ הלכתי כל היום לטייל בשדות ולרדוף אחרי פרפרים. עבדתי לצידך קשה מאד מבוקר עד לילה," עונה לה לילי.
אני מתמלא כעס לשמע המילים של האם על אבי. אין ספק שהוא היה הופך את לילי לשפחה שלו זמן קצר אחרי הגעתה לאחוזה.
אני קורא לג'ורג' ומבקש ממנו שיקרא למיס דונווי.
מיס דונווי מגיעה מייד ועל פני החשש. אין לה מושג למה קראתי לה.
"מיס דונווי, אני רוצה שתכירי את מיס אבלין, אימה של לילי. כידוע לך היא תופרת. שכרתי את שירותיה כדי לתפור עבורכן את השמלות.
כיוון שהוסבר לי שעליכן להתייצב מספר פעמים למדידות, החלטתי שמיס אבלין תעבוד כאן. היא תחלוק חדר עם לילי. אבקש שתדאגו לה למצעים וכל הנדרש.
אני מבקש שתמצאו לה חדר עבודה שיתאים לצרכיה. חדר שיהיה בו מספיק אור. אני רוצה תתחיל לעבוד בהקדם.
"כן אדון," אומרת מיס דונווי.
היא ניגשת לחדרה של לילי. "תכירי אימא זו מיס דונווי מנהלת הבית," אני שומע את לילי מציגה אותה, "זאת אימי מיס אבלין."
"לא נהוג לאמר את שבחו של אדם בפניו," אומרת מיס דונווי, "רק אומר שהבת שלך הביאה הרבה אור לבית האחוזה.
ברשותכם אני אלך להכין את החדר עבורך וגם לסדר לך חדר עבודה שיתאים לצרכייך. ברוך בואך לבית אחוזת הריסון מיס אבלין."
מיס דונווי חוזרת לעמוד מולי ומחכה לראות אם יש לי הוראות נוספות. "אנא קחי איתך את מיס אבלין הראי לה את חדרה, וערכי לה סיור באחוזה. אני מודה לך על עזרתך."
אני רואה את ההפתעה על פניה. אני מניח שאבי מעולם לא הודה לאיש.
"מיס אבלין מחר בבוקר אדון איתך על שכרך. מיס לילי תפגש איתך בקרוב לארוחת הערב," אני אומר לה לפני שהיא יוצאת מהחדר.
אני חוזר לעיין בניירת שקיבלתי ממנהל הבנק. 'איזה חוסר סדר. אפשר להשתגע,' אני ממלמל.
אני זורק את הניירת על השולחן ועוצם את עיניי.
"תן לי לעזור לך אדון," אני שומע את קולה של לילי קרוב אליי. קרוב מידיי.
"כמה פעמים אבקש ממך לא לקרוא לי אדון. עכשיו שאת יודעת את שמי," אני פולט בלי לחשוב. האישה הזו גורמת לי לדבר בלי לחשוב.
היא עומדת מצידו השני של השולחן ומתחילה לאסוף את הניירת שמכסה את כולו. היא קוראת בעיון את התאריכים ומסדרת הכל לפי הסדר.
אחר כך היא לוקחת עט וממספרת אותם. אני מוקסם מכתב ידה הציורי.
"מה הייתי עושה בלעדייך?" אני שואל.
"אני פה," היא עונה אחרי שתיקה ארוכה. אני מאד סקרן לשמוע דווקא את מה שלא אמרה לי. אני מישיר מבט אלייה. אני מנסה לקרוא את מה שעינייה אומרות אבל דווקא היום היא מעיפה מבט קצר ומסיטה את עינייה.
"תודה שבחרת באימי למלאכת התפירה," היא אומרת לי כשהיא מניחה לפניי את הניירת.
"היום כמעט מגיע לסיומו. עוד מעט תוגש ארוחת ערב. אני מציע שתלכי לעזור לאימך להתארגן ותבלי איתה את הערב. אנחנו נתראה מחר וכשתסיימי את העבודה שלך נשב יחד על הניירת ה… על הניירת הזאת. לילה טוב לילי."
"נתראה מחר אדון," היא אומרת.
אני לא יודע מה ציפיתי מלילי. כל פעם שאני מתקרב מעט היא מזכירה לי את הקו הארור הזה שמפריד בינינו.
אני יודע שאני לא אבי ולא אחצה אותו בכח, אבל יודע בתוכי שיום אחד זה יקרה ולא יהיה מאושר ממני.
מיס אבלין
בדיוק כפי שחינכתי את בתי לילי אני נכנסת בהליכה זקופה למטבח בו עמלות כעת משרתות הבית על ארוחת הערב. מיס דונווי נותנת הוראות בקשר לארוחת הערב של האדון, ואילו האחרות טורחות למען צוות העובדים.
אני עוצרת בעד דמעותיי.
**
"הייתי נותן את כל מה שיש לי כדי להראות יחד איתך," אמר לי לורד איירבורן לאחר שעשה איתי אהבה בלילה ההוא, כאילו שהבחירה הייתה בידו.
"את ממלאת את הלב שלי אור ושמחה." את המילים האלה אני נוצרת. אני יודעת שבשעה שאמר אותן הוא האמין בהן בכל ליבו.
היו אלה רגעי האושר הבודדים שחוויתי בחיי, פרט לימים שלי עם האוצר שלי לילי.
אמנם הייתי המשרתת של אביה, וידעתי שאין סיכוי שישא אותי לאישה אבל היא ילדה שנוצרה מאהבה גדולה. אין לי ספק שמה היה בינינו היה אמיתי.
ביום שעזבתי וידעתי שלא אחזור לראותו אימצתי לעצמי את העמידה הזקופה, בדיוק כמו כעת.
ראיתי את המבטים הגנובים בין לילי והאדון שלה.
אני יכולה להיות רגועה. הוא לא מביט בה במבטים חמדנים כפי שקורה בדרך כלל שגברים מסתכלים עליה.
עם זאת אני מזהה בהם סימנים של רגש שלא אמור להיות מצידו של אדון. אני רק יכולה לסמוך על החינוך הטוב שנתתי ללילי, שבניגוד לחברותיה לא נתנה לגבר לגעת בה מעולם.
**
המשרתות מנצלות את העבודה שלילי עדיין לא הגיעה כדי להפליג בשבחה. כמובן שהן מחמיאות גם לי.
"רואים מהיכן היא ירשה את יופיה והליכתה האצילית," הן אומרות לי ואני מרגישה גאווה גדולה.
"אני חייבת להודות שבהתחלה התקשנו לקבל אותה. היא באה לפה עם ההליכה הזקופה שלה, והלשון החדה, והעמידה אותנו במקום.
גם כשניסינו להכשיל אותה היא לא נשברה. הערצנו אותה אבל לא נתנו לה לראות זאת."
"לא היינו הוגנות כלפיה," היא ממשיכה בגילוי לב, "היא עובדת עם האדון ועלו לנו כל מיני מחשבות בראש. אני שמחה שלמדנו מי היא באמת."
הלב שלי מתרחב כשאני שומעת את המלים על לילי. בעיקר שהן יודעות שלילי שומרת על עצמה. את מה שקראתי בעיניו של האדון כשהביט בה אני משאירה לעצמי. הן עוד עלולות לפרש זאת כמבטי זימה.
"אני יכולה לעזור במשהו?" אני שואלת. אני כל כך לא רגילה לשבת בחיבוק ידיים.
"היום תנוחי. מחכה לך הרבה עבודה מאתנו," אומרת לי מיס דונווי, "אני מבטיחה לך שנספק לך הרבה תעסוקה."
"אני בטוחה שאהנה מחברתכן," אני מחמיאה להן. אני רוצה להוסיף שאני מאושרת שניתנה לי ההזדמנות להיות עם לילי אבל נמנעת. אני יודעת כמה צריך לשקול מילים במצב בו נמצאת לילי.
ברור לי לגמרי שהמחווה שהאדון עשה למענן היה גם למענה של לילי. גם כדי שתתלבש כפי שראוי שתתלבש, וגם כדי לשמח את ליבה בקירבתי אליה. הוא בהחלט מעריך את התרומה שלה לבית האחוזה.
"את יודעת אימא," אומרת לי לילי כשאנחנו עולות אחרי ארוחת הערב לחדרנו המשותף, "פעם לא הבנתי למה אני צריכה ללמוד כל מיני דברים שלימדת אותי. עכשיו שאני חיה את החיים מחוץ לארבעת קירות ביתך, אני מבחינה איזה אוצרות הפקדת בידי עם כל מה שלמדתי ממך."
ליבי נצבט כאשר אני שומעת אותה אומרת 'ביתך' ולא 'ביתנו.' כמה מהר התרגלה למצבה החדש. אני נושאת תפילה בליבי שכאן בבית האחוזה היא תמצא את ביתה ותהיה מאושרת.
"לילי יקרה שלי, העובדה שאנחנו בתחתית הסולם החברתי לא מרמזת דבר על אישיותנו, על מי שאנחנו. זה מראה על דרכי הגורל שלא תמיד מובנות לנו.
כל השנים ראיתי איך את גדלה והופכת להיות פרח נדיר. יפה, חכמה ומוכשרת לא פחות אם לא יותר מבנות אצולה, ואת יודעת שאני מכירה אותן היטב."
"אבא שלי היה נשוי, נכון?" היא מפתיעה אותי. אין לי ספק מדוע היא שואלת את השאלה.
"כבר הסברתי לך שנעתרתי לבקשה לתת אותך בגלל שאדון האחוזה איננו נשוי. נשות בעלי האחוזה יכולות להיות מאד שתלטניות כלפי המשרתות של האחוזה. ביחוד כשהן מבחינות בכך שהבעל שלהן חושק בהן," אני עונה לה.
"ספרי לי עליו," אני מבקשת.
"הסיפור בינינו היה שונה. המבטים בינינו הוגנבו רק כאשר היינו לגמרי לבד. הוא לא ניסה להתקרב אליי עד לאותו יום שנשלחתי ללוות אותו במסע עסקים.
האש התלקחה בינינו מייד. הוא אהב אותי בטירוף, אבל מעמדי מנע ממנו לגרש את אשתו ולקחת אותי במקומה."
אני רואה את עיניה של לילי נעצבות. זו בדיוק הסיבה שסיפרתי לה את מה שסיפרתי. כדי שתזכור לאיזה מעמד היא שייכת.
לילי
אני מאוכזבת מהשיחה עם אימי. אני מרגישה שמה שהיה בינינו לא ישוב עוד להיות.
אם חשבתי שאוכל לפתוח בפניה את ליבי ולספר לה על הרגשות שמתפתחים בי כלפי האדון שלי, אני יודעת שאני צריכה לשמור זאת לעצמי.
לרגע עוברת בי המחשבה שרק איתו אוכל לדבר. מחשבה שאני מגרשת מייד כיוון שאיננה ראויה.
אני לא טיפשה. העובדה שנסע לבחור עבורי, עבורנו, את הבדים, העובדה שבחר באימי כתופרת, ולא רק, אלא הביאה לכאן, יש בה מין אמירה.
'ג'קסון,' אני אומרת את שמו בלי קול. אני יודעת כמה הוא רוצה שאקרא לו בשמו. קראתי פעם שכששמך נישא בפיו של אהוב או אהובה יש לו צליל מיוחד.
"אני קורא לך בשמך לילי מדוע אינך יכולה לקרוא לי בשמי?" כך הוא שאל. האם עליי להזכיר לו שאנחנו אדון והמשרתת שלו? לפעמים נדמה לי שהוא מסרב לזכור את זה.
אולי כל זה קורה בגלל שאין לו אישה בחייו.
אני מחליטה שעליי לפעול בנושא. 'מחר אבדוק את ההזמנות לארועים ואדאג שילך אליהם.' אסור לי לשגות באשליות שהוא באמת רוצה אחת כמוני.
אני ניגשת לסגור את החלונות בחדרי ולסגור את הוילון. אני מבחינה באדון הולך בשביל הגן. הוא נעצר פתאום ומרים עיניו לעבר חלון חדרי. אני יודעת שאני לא מדמיינת.
אינני יכולה לקרוא את המבט בעיניו, אבל אין לי ספק שזה החלון שלי שהוא צופה לכיוונו כעת.
כמה שהייתי רוצה להשאר ולצפות בו כעת.
"לילי, מדוע את מתמהמת? על מה את מסתכלת?" שואלת אותי אימי שיושבת על המיטה.
"אני שואפת אוויר אימא. אני כל היום סגורה בתוך האחוזה. אני נהנית ממשב הרוח והאוויר הנקי, גם אם זה לרגעים חטופים."
אני ממהרת לסגור את החלון, ורואה שעיניו עדיין נעוצות בו. מייד אחר כך אני מסיטה את הוילונות. אני לא רוצה לשמוע מה יש לאימי לאמר על מה שקרה כעת.
אני נוגעת בלחיי שהאדימו מהתרגשות וממהרת להכנס לחדר האמבטיה ומסרק את עצמי שעה ארוכה, עד שעל פניי הנשקפים מבעד לראי אין זכר להתרגשות שעברה עליי.
"את בסדר לילי?" שואלת אימא בדאגה.
"כן אימא," אני עונה לה, "סירקתי את שערי שפרעה הרוח."
אני מרגישה את המרחק בינינו ויודעת שאצטרך ללמוד לקבל את העובדה שמה שהיה בינינו לא ישוב עוד להיות. כמובן שלאימא אני לא אומרת דבר ומתנהגת כאילו כלום לא קרה.
אני עוצמת את עיניי וחולמת.
*
אני ציפור כלואה בכלוב. אני רואה בפינת החדר גבר שיושב על כורסה פניו מטושטשים ואני מנסה לנחש מיהו. הוא מושיט ידו אליי, פותח את כף ידו שאבוא אשב עליה.
"אני לא יכולה," אני מצפצת לעברו,"הלוב מפריד בינינו."
"אם תביטי תראי שדלת כלובך פתוחה," הוא אומר לי.
אני מביטה ורואה שהוא צדק. אני מתקרבת לפיתחה, ולאט לאט נעלמים המוטות המרכיבים סביבי את הכלוב ואני מביטה מביבי מתהה.
"יום אחד זה יקרה," אני שומע לחישה.
**
אני מתעוררת. קרני שמש ראשונות מלטפות את שמיכת הפוך העוטפת אותי בחומה. אני רואה שהחלון פתוח ותוהה האם לא סגרתי אותו בלילה.
רק כאשר אני שומעת את זרם המים מחדר האמבטיה אני ניזכרת שאני לא לבד.
"איך ישנת ילדה שלי?" שואלת אימא ומביטה בי בחיוך.
"טוב," אני מתיישבת ומתמתחת. "ואת?"
"חלמת עליו?" שואלת אימא ומביטה בי ברכוז.
"על מי?" אני שואלת.
"את יודעת על מי," היא עונה לי רצינית.
"ממתי אני חולמת על מישהו?" אני שואלת אותה בהפתעה.
"מלמלת שאת לא יכולה לצאת. מאיפה לא יכולת לצאת לילי?" היא מקשה וקולה חמור ממה שהתכוונה, "קרה משהו שאת רוצה לספר לי?"
