יולי 2016
אנחנו נמצאים בחופשה משפחתית בארץ.
לאחד שאיתי אין מושג מה אני כותבת.
רק כשאני מסיימת את הטיוטה הבוסרית הראשונה
אני אומרת לו-
"יש לי משהו לספר לך."
אני מספרת לו שכבר כמה זמן מתגלגל לי סיפור בראש
והוא לא מניח לי.
עולם שלם מדומיין שבראתי בשם
"משחקי הבקבוק."
עולם, שאגב, עד היום
נמצא (כמעט) בכל אחד סיפוריי.
כמעט ולא כתבתי לפני כן,
זהו הוא שבעל כישרון כתיבה אדיר.
הוא מסוקרן ומתרגש לשמוע מה יש לי לספר.
הוא יושב מולי בשתיקה,
מרוכז בכל מילה שיוצאת ממני,
מקשיב למילותיי בשקיקה.
אני לא מקריאה לו
אלא מגלגלת בפניו את הסיפור.
התגובות שלו מעודדות אותי
להמשיך ולכתוב.
למרות שאני נותנת לסיפור לכתוב אותי,
אני אוהבת שמשהו קורה באמצע
ומשנה לו את הכיוון.
הסיפור מתגלגל בראשי
מהר יותר מקצב כתיבתו.
לעיתים אלה סצנות שלמות,
לפעמים רעיון,
ולפעמים מה שקורה
מסיט את זה לגמרי
למקום אחר.
אני מוצאת עצמי רוצה,
כמו אז בשיחה הראשונית ההיא,
לשתף אתכם בסיפור,
אבל אני מתאפקת.
אני כל כך רוצה
להזמין אתכם למסע שאני עוברת.
ממש קשה לי להתאפק.
כמו עכשיו בקשר למה שאני כותבת.
אבל יודעת
שבסוף תדעו הכ-ל.
בר?