תיאו
"אנחנו נוסעים כעת לדירת מסתור. דירה שאני בחרתי ואיש לא יודע היכן היא," היא אומרת לי.
אני מסמן בראשי לעבר הנהג והיא מנענעת בראש לשלילה. זה לא מובן לי, אבל למדתי כבר לסמוך עליה.
כעבור נסיעה קצרה הנהג עוצר ליד בניין ישן ואנחנו יוצאים מהרכב.
"תודה חבר," היא אומרת לנהג וממהרת להיכנס לבניין. במקום לעלות במעלית היא ממשיכה ויוצאת מהצד השני של הבניין לתוך מגרש חנייה.
אני רואה שלושה אופנועים חונים שם, כשעל שניים מהם יושבים גברים בשחור. אני מרגיש שאני מתחיל להתרגל לליווי הצמוד.
"תנהג אתה," היא אומרת לי, מושיטה לי את המפתחות, ומוציאה מהתא מאחור שתי קסדות.
היא מתיישבת מאחוריי ומקיפה מיד את הבטן שלי בחיבוק צמוד מאד.
"התגעגעתי אלייך כל כך," היא לוחשת לאוזני.
אני לא שואל אותה לאן אנחנו נוסעים כיוון שאחד האופנוענים מאותת לי ומתחיל לנסוע. אני משתלב אחריו בתנועה, ומייד אחריי מצטרף האופנוען הנוסף.
אני נהנה מהנסיעה המהירה, ומהמגע שלה על גופי. מידי פעם היא מחבקת אותי חזק יותר, אבל לא אומרת מילה.
אנחנו דוהרים אל מחוץ לעיר, חוצים את גשר ברוקלין, ופונים לשכונת מגורים שקטה של בתים חד קומתיים.
הבית לידו אנחנו עוצרים מוקף גדר והוא חשוך כולו. אני מתפלא לראות כמה הוא גדול. 'מה גרם למילה לבחור בו?'
מילה מגישה לי מפתח אלקטרוני ומצביעה לעבר לוחית מתכת שעליה עלי להניח אותו כדי ששערי הברזל יפתחו.
עם פתיחת השער נדלק פנס גדול שמאיר את שביל הכניסה. אני נכנס מבעד לשער והוא נסגר מייד אחריי. מבט לאחור מראה לי שהאופנוענים נשארו בחוץ.
"תחנה במוסך," מורה לי מילה, השלט בידך. אני מסתכל על הצרור שבידי ורואה שיש לו בו גם מפתח ושלט.
אני גולש לתוך המוסך ומגלה שהרכב שלי והג'יפ שלה חונים בו.
מילה פותחת את הדלת ומנטרלת את האזעקה. "2-9-4-8" היא אומרת בקול את הקוד.
היא פותחת את דלת הכניסה מנופפת בידה לעבר האופנוענים, ושוב מפעילה את האזעקה
" 2-9-4-8" היא משננת את הקוד.
היא מפתיעה אותי כשהיא קופצת עלי וכורכת את רגליה סביב מותניי. "סוף סוף, רק אתה ואני לבד, לגמרי לבד."
היא מביטה לתוך עיניי וחיוך גדול מתפשט על פניה.
"אני כל כך מאוהבת בך," היא מפתיעה אותי עם המילים.
"מתוקונת. אני מאושר להיות איתך," זה כל מה שאני מצליח לאמר ומטביע אותה בנשיקות.
"הילדה שלי מורעבת," אני אומר כששפתינו מתנתקות.
"הזמן מתנהל אחרת כשאת עובדת בעבודה כל כך תובענית וחשאית. את לא יודעת מתי יום ומתי לילה, איזה יום היום, את חסרה חלקים גדולים מהחיים שלך.
לעיתים אני מרגישה שעברו שנים כשלמעשה עברו ימים ספורים בלבד. לכן הגעגועים שלי אלייך כל כך חזקים."
"אני מרגיש שאני מכיר אותך מאה שנים ויותר," אני עונה לה, "את כבשת כל חלקה בי בלי שיכולתי בכלל להתנגד."
"וזה טוב או שאתה מתלונן?" היא מביטה בי במבט מתגרה.
"את מדברת יותר מידי," אני עונה לה, "מה שאני רוצה כעת הוא למצוא היכן חדר השינה ולטבוע עמוק בתוכך. לשחרר את כל המועקה שחווית ב…מי יודע בכלל כמה שעות."
"ומה בנוגע למקלחת?" היא שואלת.
"אני באמת מרגיש מטונף מכל מה שעברתי ועדיין אני זקוק לך יותר," אני אומר ונושא אותה בזרועותיי.
"ומה עם לאכול?" היא שואלת.
"את מנסה להתחמק מזה , שאני אבין?" אני מתפלא.
"ממש לא. אני מנסה להרגיע את האש שבתוכי. אני חושבת שכשרק תגע בי אני אתפרק לרסיסים," היא עונה לי ומניחה את ראשה על כתפי.
אנחנו נכנסים לחדר השינה ואני מתפלא לראות את התיק שלי מונח ליד הקיר והמעיל שלי תלוי על דלת המובילה, כך אני מניח, לחדר הארונות.
"החברים שלך דואגים לנו, אפילו קונדומים הם ארזו לי." אני מודה שאני מובך.
"זה מביך אותך?" היא נושכת שפתייה, "זו אני שטמנתי אותם שם. הם הביאו לי את התיק לבדוק שלא שכחו דבר. אין להם מושג שה'אוצר הקטן הזה' נמצא שם."
"אנחנו צריכים לדבר מילה," אני אומר ופניה מרצינים מייד, "רק על דברים טובים," אני ממהר להרגיע אותה ומתחיל להפשיט אותה.
"אני לא יכולה לחכות," היא אומרת ומושכת את הבגדים מעליה, זורקת אותם לכל עבר.
אני מתמסר לה ונותן לה להפשיט אותי. חיוך גדול מתפשט על פניה כשהיא רואה את הזיקפה שלי.
"בוא כבר," היא ממלמלת ומושכת אותי אליה, "בוא תמחוק לי את היום הזה."
אני חודר אליה מייד, נע בתוכה ומרגיש את הגוף שלי מתחיל להרגע. "מאיפה באת אליי?" אני לוחש לה. אני לא מכיר את עצמי ואת ההזדקקות שלי בקירבה אליה.
היא מגיעה לשיא מהר, מהר מכפי שרציתי. זה מרגיש לי כאילו זה בגללי. אני לא מתאפק וגומר מייד.
"את בסדר?" אני שואל, "נראה לי שלא…"
"מה שעובר לך בראש, הוא לא נכון. הייתי זקוקה להתפרקות מהירה. הייתי מפורקת לגמרי. הרגשתי כאילו הכל בתוכי מבולגן, ואתה הצלחת לשחרר את הלחץ שהתהווה בי. זה שגמרתי מהר זה לא אומר שלא היה לי טוב."
"חשבתי שאולי הייתי נמהר מידי. גם אני הייתי זקוק לזה כל כך. הרגשתי שעמדתי מול המוות," אני מתוודה בפניה, "והייתי מוכן לזה למענך."
"אתה לעולם לא תהיה עוד לבד. מי שנאמן לי, נאמן גם לך.
אמרת שאנחנו צריכים לדבר. אני חושבת שאני רוצה לדבר ראשונה.
בחיים שלי לא פחדתי כמו בלילה כשעמדת להיכנס למלכודת שנטמנה לך.
שון חס עליי ולא סיפר לי את האמת. הוא פרש עלייך רשת בטחון, אבל אני לא ידעתי מה גודל הסכנה. הוא ידע שאם אדע אני אצא בעצמי לרחוב, ואת זה רצה למנוע.
כיוון שעשיתי תחקיר על ג'ייסון לאחר שנודע לי שהוא משחק תפקיד כפול ירדתי לעומקם של דברים. רציתי לדעת מה גרם לו לחתור תחתיך.
במצב הזה יש שתי אפשרויות. האחת שהוא רוצה לתפוס את מקומך, והשניה שהוא הסתבך בהימורים, בסמים, בהלוואות משוק אפור, ונסחט על ידם לעשות מה שעשה.
לשם כך נאלצתי לחפור עמוק בתוך היחידה שלך. בלי שרציתי ראיתי שם אותך ברוב תפארתך.
עד היום פעלתי מהרגש כלפייך. משהו בך גרם לי להימשך אליך בטירוף.
עכשיו אני מכירה אותך הרבה יותר ומעריצה אותך עוד יותר.
אתה לא יודע כמה מעריצים אותך ביחידה שלך. קראתי את ההערכות עליך רק כדי לראות איך אתה נראה בעיניי חבריך ליחידה ולא יכולתי להפסיק. כולם חושבים שאתה אדם מדהים. אני מסכימה איתם לגמרי."
"סיימת?" אני שואל אותה, "את נסחפת קצת , את לא חושבת?"
"מה שאני חושבת הוא שהגיע הזמן שאשנה את מסלול חיי, שאתיישב קצת," אני אומרת לו.
"את מאד משמחת אותי. הימים האחרונים היו הקשים בחיי. דאגתי לך בטירוף, ידעתי שאסור לי לשאול שאלות, ופשוט יצאתי מדעתי.
אני חושב כמוך שהגיע הזמן לחיות חיים רגועים יותר."
הנייד שלה מצלצל היא מביט על הצג, מעקמת את פנייה ונאנחת.
"כן אימא," היא אומרת וניכר שאין לה חשק גדול לדבר איתה.
אמיליה
"מה כן? למה את לא פה?" אומרת לי אימא בכעס.
"אמרתי לך שאיני יודעת, מתי אגיע אימא. עבדתי כמה משמרות רצוף," אני עונה לה.
"את רצינית? בשביל עוד כמה דולרים את הורסת את עצמך. את חושבת שסטארבקס לא יסתדרו בלעדייך?" היא מרימה עליי את קולה.
רק אז אני ניזכרת שהיא בכלל לא יודעת מה אני עושה.
"את שרויה בעולם שלך ולא איכפת לך מאיש," היא ממשיכה לגעור בי.
"אין לך מושג מה אני עושה. בסאטרבקס עבדתי כשהייתי סטודנטית. לא חשוב. אני מתארגנת ובאה. ואימא, אני לא באה לבד."
"מה זאת אומרת?" היא שואלת.
"כמה דקות ואני אצלכם," אני עונה ומנתקת.
"אימך לא נשמעה מרוצה שאמרת לה שאת לא באה לבד. אולי אני אחכה לך פה?" הוא שואל אותי.
"אני לא הולכת בלעדיך," אני עונה לו נחרצות, "אם אנחנו זוג, אנחנו עושים דברים יחד. אתה לא חושב?"
"מתוקונת. אני אלך אחרייך עד קצה העולם. אל תחשבי שאני מתחמק מלבוא איתך. הגבתי כך רק כי אינני רוצה לגרום לריבים במשפחתך," הוא מסביר לי ומלטף את פניי.
"אין לנו מספיק זמן לסיבוב שני. בוא נכנס למקלחת זריזה ונחליף בגדים," אני אומרת לו. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שאימא שלי תתקשר שוב ותנזוף בי.
"איך את רוצה שאתלבש?" הוא שואל אותי מיד כשאנחנו מסיימים להתקלח.
"אימי עורכת דין וזו החברה שמקיפה אותה," אני מסבירה בשעה שאני בוחרת שמלה שחורה קלאסית שארוכה מתחת לברך, וסנדלים עם רצועות שחורות דקות.
"הבנתי," הוא אומר ומוציא מתיקו מכנס שחור מחויט וחולצה שחורה. "עניבה? או שאפשר לוותר. יודעת מה? לא מוותר."
אני עומדת מולו ומתפעלת מההופעה שלו.
"מתאים בול לחוג החברים של הוריי," אני אומרת לו.
"באיזה כרכרה את רוצה שניסע לארמון?" הוא שואל ברוב חשיבות.
"בשלך נסיך שלי," אני עונה לו. המפתחות נמצאים בכיס הקדמי של התיק שלך.
הוא מסתכל עליי.
"אני מעולה בלתת הוראות. לכן אני יודעת היכן נמצא כל דבר," אני אומרת.
"יש לך הוראות בשבילי?" הוא שואל בחיוך.
"תהיה מי שאתה, תאמר כל מה שבא לך, ותזכור שאני משחקת את חיי, לא כפי שאתה מכיר אותם, אלא כפי שהם רוצים לראות."
"מבטיח לך שאעשה אותך גאה. אני מכיר אנשים כמוהם כאת כף ידי, אוהב 'לשחק' איתם, דווקא בגלל שלא באתי מבית כזה," הוא אומר לי.
הוא מעיף מבט לעברי לבדוק את השפעת המילים שלו.
"אני יודע שאת לא כזאת," הוא אומר לבסוף כשאני לא מגיבה.
ככל שאנחנו מתקרבים לבית הוריי אני מתכנסת יותר בעצמי.
הבית הגדול מואר באור גדול שיכול להאיר תחנת כח. השומר שהוזמן לכבוד הארוע שואל בטון מלא חשיבות את תיאו האם יש לנו הזמנה.
"אני הנהג של הנסיכה," עונה תיאו באותו טון רב חשיבות עצמית.
"אני מתנצל אמיליה, לא ראיתי אותך," הוא אומר לי מובך.
"זה בסדר. אתה עושה את עבודתך בצורה הטובה ביותר," אני עונה לו,
אני מצביעה לכיוון המוסך. "עדיף שנחנה שם," אני אומרת לתיאו. הכניסה אליו אף פעם לא חסומה. נוכל לברוח מתי שנרצה."
"למה יש לי הרגשה שאת כבר רוצה לברוח?" הוא שואל.
"כי אני מרגישה כמוך לגבי האנשים האלה, אבל מבטיחה לך להתנהג יפה," אני מרגיעה אותו.
אני נכנסת עם חיוך לבית הוריי. אין ספק שתיאו מושך מייד את תשומת הלב אליו. יש לו הליכה זקופה של גבר שמכיר בערכו.
האחיזה שלו בידי בהחלט באה להצהיר על בעלות.
אני נהנית מהמבטים שמוגנבים אליו, ומהאכזבה כאשר מבחינים בידו העוטפת את שלי.
הוא מרים את ידי, כורך אותה סביב זרועו אך עדיין נוגע בה.
"אני מניח שאלה ההורים שלך," הוא לוחש לאזני, "ההצגה מתחילה."
"אל תשכח שאתה מלווה בנסיכת הבית," אני לוחשת לו, "שאוהבת אותך בטירוף."
"זה מה שמשאיר אותי פה," הוא עונה לי, "למענך אביא את כל העולם."
"ערב טוב אמיליה," אומרת לי אימא ונושקת לי על לחי.
"תכירו את הגבר שלי, תיאו או'הרה," אני מציגה אותו בפניה.
"נעים מאד," הוא אומר להם ונד בראשו.
"וכמה זמן אתה הגבר שלה?" שואלת אימא וניכר עליה שלמרות שמבטה מראה שהיא מאד מתרשמת ממנו, שיש לה מה לאמר בנושא.
תיאו נכנס מייד לתפקיד. הוא מבין בדיוק את כוונתה של אימא שמפקפקת בדבריי.
"הייתי אומר שהיחסים בינינו קפצו מדרגה בשבועות האחרונים כשהתחלנו לדבר על חתונה," הוא עונה לה ומלטף את ידי.
"אני לא רואה טבעת על אצבעה," אומרת אימא.
"בזה אני אשם," הוא עונה וצוחק, "הערכתי לא נכון את גודל אצבעה. הטבעת כעת שוב בחנות כדי שיתאימו אותה."
"זה נשמע תרוץ טוב יותר טוב מזה שהיא הורידה אותו כשרחצה כלים," ממשיכה אימא בקו שלה.
"זה בדיוק מה שקרה," הוא אומר לה להפתעתה, "כשהיא רחצה כלים הטבעת החליקה מאצבעה ולכן היא ביקשה שאבקש שיקטינו אותה עבורה."
"אם כך אני מניחה, שלמרות שלא שיתפתם אותנו, ששיתפתם את כל העולם ברשת החברתית. את יכולה להראות לי תמונה של הטבעת?" אומרת אימא.
"את רוצה באותה הזדמנות לקבל את רשימת נכסיו וחשבונות הבנק שלו? את שוכחת שאנחנו בארוע שאת מארחת ולא על הדוכן בבית המשפט. החקירה שלך לא מכבדת."
"מתוקונת, תראי לה את התמונה של הטבעת. יש לה אותה בנייד שלך," אומר תיאו בחיוך.
אני מביטה בו, מסתירה את התמיהה שלי מההצעה שלו. אני מוציאה את הנייד שלי, פותחת את המסרונים ששלח לי תיאו.
אני לא מראה את גודל הפתעתי למראה תמונה של טבעת יהלום שהוא שלח לי. "את רואה? נכון שהיא מדהימה." אין ספק שאימא מופתעת.
"יש לך טעם משובח," היא פולטת לאחר שתיקה ארוכה.
"בהחלט. בחרתי בבת שלך," הוא עונה לה בחיוך.
"אולי נלך לדבר קצת," אומר לו אבא.
"פעם אחרת," אני אומרת לו, "אני רוצה להכיר את תיאו לכולם."
אני רואה את המבטים שהוריי מחליפים ביניהם.
"יש משהו שאתם רוצים לספר לי?" אני שואלת.
ואז אני רואה אותו, את פקד רוי.
הוא בולע אותי במבטיו. סוקר אותי מראשי עד לקצות אצבעות רגליי, ומחייך חיוך של זאב שיוצא לטרף.
"פקד רוי, תכיר את בעלי לעתיד," אני אומרת לו. אין לי מושג אם הם מכירים או לא.
"בעלך לעתיד," הוא חוזר על המילים, "כל עוד את לא נשואה, זה אומר ש.."
"זה אומר שעדיין לא נערך טקס נשואינו. רק היום הצגתי אותו בפניי הוריי כך שזה נשמע הגיוני, אתה לא חושב?" אני שואלת.
"אתה יודע שאני מכיר את אמיליה כשהייתה בת תשע עשרה, אחרי ש…" הוא מתחיל לאמר לתיאו בטון מתנשא, "בעצם אולי אני מפטפט יותר מידיי."
"אתה צודק. הכרת אותה הרבה לפניי. האם קרה ביניכם משהו? ממש לא.
אם אתה מנסה לברר האם אני יודע באיזה נסיבות. מה קדם לכך ומה קרה לאחר מכן, אז התשובה היא שכן. הלב שלה חשוף בפניי כשם ששלי בפניה. אין בינינו סודות."
"מעניין מה סיפרה לך," הוא אומר ומשווה לפניו ארשת מהורהרת.
"אתה באמת חושב שזאת שיחה שראויה להתנהל ליד הוריה? חשבת שהאגו שלך יכול לחשוף דברים שיש להניח להם?" הוא עונה לו.
"אתם מבינים למה בחרתי בו," אני אומרת להוריי, "כי הוא ייתן את החיים שלו עבורי."
"זה נשמע קצת קיצוני אמיליה," אומרת לי אימא.
אני מביטה עליו, רואה את האהבה שלו אליי בעיניו.
"ואני בשבילו," אני מסיימת את המשפט.
