ג'קסון הריסון
אם קמתי בבוקר עם הרגשת השלמה שהוטל עליי לנהל את האחוזה, אני מרגיש כעת ממש ממורמר. וכל דקה שעוברת רק מעלה את מפלס הכעס שגואה בי.
אני מביט דרך החלונות הגדולים לעבר הגן היפיפה של האחוזה עליה אני שולט כעת. אני רואה את אנבל ומרי-תרז עם בעליהן מטיילים חסרי דאגות בשבילי הגן, כאילו אין זה יום עבודה רגיל, אלא יום מנוחה בסוף השבוע.
מצד אחד אני יודע שאיש מבין ארבעתם אינו מסוגל לנהל את העסק המשפחתי, מצד שני אני עצמי זקוק לכמה ימי מנוחה, שכן הגעתי מיד עם סיום לימודיי ישירות לכאן.
אני מודה שלאחר שירדתי לעומקם של דברים אני מרגיש שאין זה הוגן שאבי הזניח את עבודתו, ועליי לשלם את המחיר.
תמיד ידעתי שאבי הוא נהנתן לא קטן. השמועות מספרות שלא פעם בילה את הלילה במיטה של נשים זרות. כל זה לא היה ענייני אם היה עושה את המוטל עליו.
קשה שלא לראות אותו באור אחר.
כנראה שבכל זאת יש מישהו למעלה שחס עליי ושלח לי את לילי.
אני מביט במשרתת החדשה שלי שכורעת על השטיח בחדרון הסמוך. נראה שלה זה ממש לא מפריע. היא יודעת שהיא נידונה לחיי עבודה וזהו. אין לה ציפיות גדולות מהחיים.
אז למה זה מפריע לי? אני לא זה שהחלטתי שהיא תהפוך להיות משרתת, כשם שלא בחרתי להפוך בעצמי לאדון האחוזה.
בסופו של דבר שנינו משרתים אחרים. רק שאני עושה את זה ממקום מושבי מעל כולם, והיא על ברכיה.
למרות שהיא לבושה בשמלה מרופטת אני לא יכול להתעלם מחיטוביי גופה.
'מעניין בת כמה היא?' אני חושב לעצמי. שפת הגוף שלה מלמדת אותי שיד גבר לא נגעה בה מעולם.
היא עומדת מולי זקופה, לא חוששת מפניי, ואני לא בטוח האם זה בגלל שהיא גאוותנית, או שפשוט היא עדיין לא יראה מגברים וממה שהם עלולים לעשות לה.
אני מכיר נשים רבות, כמובן שכולן בנות אצולה מנומסות כלפי חוץ, וחסרות רסן כשהן נמצאות איתך ביחידות.
לפעמים נדמה לי שהן מעמידות פנים ככאלה רק כדי להרשים אותי וללכוד אותי ברשתן. אני נותן להן לחשוב מה שהן רוצות ולא טורח לאמר להן שאין לי תוכניות להתחתן בשנים הקרובות.
ושוב אני חושב על לילי. 'מה יש בה שמערער אותי?'
אני מרגיש שכל מה שהיא תבקש היא תוכל לקבל ממני. היא מכבדת אותי כאדון שלה, אבל לא רואה בי את כל מה שמקנה לי התואר הזה.
אני חוזר לשבת ליד שולחני ומעיין בלוח הזמנים שלי. מסתבר שיש ערימה גדולה של דואר שגם היא הוסתרה ממני.
אני נדהם לגלות שהארוע הראשון אליו אני מוזמן יהיה ממש מחר בערב. אין לי מושג את מי להזמין כבת זוגי שכן אני עדיין לא מעורה בחיי החברה כאן, מה שנמנע ממני בשל תפקידי.
אני מחליט לחרוג מהנהוג ולתת את ההזמנה לאחותי הבכירה אנבל ובעלה. אני מניח שהיא מרבה להשתתף בארועים מעין אלה והיא תמצא כבר תרוץ לכך שאני נאלץ להעדר מהארוע.
אני יוצא החוצה לגן ומחפש אותה. האגרת בידי כיוון שאני לא מוכן לקבל ממנה סרוב.
"מה אתה עושה פה ג'קסון?" היא שואלת אותי בפליאה כאשר אני סוף סוף מוצא אותה.
"אני מחפש אותך. הגיעה הזמנה לארוע. אני מבקש שתלכי אליו," אני מורה לה.
היא מסתכלת עליי ומעמידה פני נעלבת.
"בואי נהיה כנים אנבל, את אוהבת ארועים כאלה וטובה בהם הרבה יותר ממני. את יודעת שאין לי בת זוג. מעל עשור לא הייתי פה ואני צריך לקשור את קשריי בחזרה. זה יהיה מאד מביך למשפחה אם אגיע לבד. אני סומך עלייך שתדעי לספק להם סיבה מתקבלת על הדעת להעדרי."
"אם אתה מתעקש," היא אומרת כאילו הטלתי עליה משימה לא נעימה.
"אם כך אאשר את בואך ואתנצל על העדרותי," אני אומר לה וחוזר לחדר העבודה שלי.
אני יושב לכתוב את האגרת.
לורד וגברת וינדרבך היקרים,
תודה על הזמנתכם הנדיבה.
לצערי אאלץ להעדר מהארוע.
אחותי אנבל לבית הריסון תייצג עם בעלה
את המשפחה.
אשמח להפגש איתכם בהזדמנות אחרת.
שלכם בהערכה,
ג'קסון הריסון
אני מכניס את המכתב למעטפה, מחתים אותם עם החותם המשפחתי, מוסר אותה לג'ורג' ומבקש שידאג להעבירה מייד ליעדה.
אני ממשיך לעבור על הדואר. לרווחתי יש בו קבוצה לא מבוטלת של ארועים שזמנם עבר והתרחשו טרם הגעתי חזרה, כך שאיש אינו יכול להאשים אותי שאני מזלזל בו.
אני מביט על השעון ומגלה ששעת הצהריים מזמן עברה. אני מעיף מבט ללילי שעדיין עסוקה במיון של החומר, אלא שהפעם היא יושבת ליד השולחן ועורכת רישום.
אני קורא שוב לג'ורג'.
"אני מבקש לדעת מדוע ארוחת הצהריים לא הוגשה לי," אני אומר ורואה אותו מחוויר, "לא זכור לי שאמרתי למיס דונווי שאין זה מתפקידה לדאוג לכך."
"אני מניח ש.." הוא מגמגם מולי.
"כל שאמרתי לה שאת ארוחת הבוקר תגיש לי המשרתת החדשה, וכי אני זה שאתן לה הוראות. אתה מבין שאם זה היה תפקידה היא כבר הייתה מקבלת ממני הוראה ומיס דונויי הייתה רואה אותה טורחת במטבח. אני לא אוהב שמניחים הנחות בשמי."
אני יודע שטון הדיבור שלי חמור מידיי, אבל אני גם יודע שעליי להרגיל אותם לעובדה שאני כבר לא הבן הצעיר אלא השולט באחוזה.
"כפי שאתה רואה המשרתת החדשה עסוקה בעבודה שהיטלתי עליה ולא מטיילת להנאתה בגן."
ג'ורג' נבוך ואני רואה אותו מתלבט איך לענות לי. זה הרגע שאני מבין שהוא מקבל עליו את מרותי כאדון.
זה לא משמח אותי, אבל אין לי ברירה. אסור לי להפגיש חולשה בזמן שאני מציב גבולות.
"אני אודה לך אם תבקש ממיס דונווי שתבוא לכאן."
בזמן שג'ורג' עוזב אני מעיף מבט לעברה של לילי. היא מרוכזת כולה בעבודתה ולא מגיבה לנעשה בחדר. אם היא שמעה את המילים שאמרתי, היא יודעת להסתיר זאת היטב.
"האם אמרת למיס דונויי שאת אחראית לארוחות שלי?" אני שואל אותה.
היא מרימה עיניה אליה בפליאה.
"אין זה מתפקידי לתת הוראות אדון," היא עונה לי ושבה להתעסק במה שהיא מתעסקת בו.
"יש סיבה מיוחדת שלא הכנת לי את ארוחת הצהריים?" אני שואל את מיס דונווי מיד עם היכנסה.
"יש לך משרתת אישית. זה אמור להיות התפקיד שלה," היא עונה לי ברוב חוצפתה. היא מנסה להוסיף למילים מין תנועה של יהירות, אבל כשהיא נתקלת במבטי היא ממהרת להשפיל את עינייה.
"את יכולה להגדיר לי מה תפקידה של משרתת אישית?" אני שואל.
"אני לא יודעת. אף פעם לא הייתה לאדון האחוזה משרתת אישית," היא עונה בשקט.
"מדוע אם כך חשבת שתפקידה להכין לי את ארוחת הצהריים ואולי גם ארוחת הערב?" אני שואל ומעוות את שפתיו להביט את חוסר רצוני.
"אדוני אמר שאת ההוראות היא תקבל ממך," היא אומרת לי בשקט.
"וזה מה שהיא עושה. ועדיין אני רוצה להבין האם אמרתי לך שהיא תבשל עבורי?" אני שואל.
"לא אדוני," היא קוברת את מבטה בריצפה.
"האם זה מתפקידך לדאוג שכל העובדים באחוזה יאכלו, למרות שהם רק משרתים?" אני שואל. אני לא ממתין לתשובות. "אני מבין שאין לי ברירה אלא לשבת ולנסח נהלים לניהול האחוזה הזו. אעשה זאת כשאתפנה."
היא לא מעזה להביט לעברי.
"ואם לא הייתי מובן," אני ממשיך באותו טון מורה, "אני מבקש שאת הארוחות שלי, פרט לארוחת הבוקר, תכינו עבורי במטבח.
בתקופה הקרובה אני אסעד במשרד עד שאסיים לארגן אותו לשביעות רצוני.
אני מבקש שתדאגי גם למשרתת החדשה לארוחות באותם זמנים שאתם סועדים."
מיס דונווי לא שולטת בעצמה וקופצת את שפתייה. נדמה לה שבגלל שראשה מורכן אינני רואה זאת.
אני מחליט שלא להתייחס לזה. אם היא רוצה לכעוס, זאת בעיה שלה.
"כיוון שזמנה של ארוחת הצהריים עברה ויש עדיין זמן עד לארוחת הערב, אני מבקש שתגישו לי כריכים, ותדאגו גם לה לכריך."
כיוון שמיס דונווי לא זזה ממקומה אני נאלץ לאמר לה שהיא משוחררת.
כאשר היא עוזבת את החדר אני מפנה מבטי ללילי. היא מרוכזת בעבודתה, ולא מגיבה למה שנאמר פה.
אני מביט בפניה היפות וחושב על הגורל של כל אחד מאתנו, שכן אין זה בשליטתינו איפה ניוולד. מה שכן בידינו איך נקבל עלינו את הגורל.
אין בה טיפת מרמור. הפנים שלה שלוות.
היא מרוכזת במשהו, אבל אז מרגישה בי ומרימה עיניה אליי. שלא כמיס דונווי, היא לא מפחדת להישיר אותן ולהסתכל עליי.
אני תוהה מה יש בהן בעיניים האלה שמערער אותי. יש בהן בטחון שלא ראיתי אצל נשים בעבר. יש בהן גאווה אבל לא שחצנות.
'מי את?' אני שואל אותה בליבי ומצפה לתשובה שלא תגע.
"שמעת מה שאמרתי למיס דונווי?" אני שואל.
"אימי לימדה אותי לא לצותת לשיחות של אחרים. היא אמרה לי שעליי להקשיב רק כאשר פונים אליי ישירות. אם ברצונך שאקשיב לשיחות עליך להורות לי זאת כדי שאדע."
אני מתאפק לא חייך. "ובכן מה שאמרתי למיס דונווי הוא שתפקידך להגיש לי רק את ארוחות הבוקר. אני מצפה ממנה לדאוג לי לשאר הארוחות.
לפי כמות החומר שהצטבר פה, יעבור עוד זמן רב עד שהאחוזה תתנהל על מי מנוחות," אני פולט ספק לה ספק לעצמי.
היא מסתכלת עליי , אבל כיוון שאני לא מוסיף לדבר היא חוזרת להתרכז בעבודתה.
אני לא מסיר עיניי ממנה. מעולם לא ראיתי משהו מסור כך לעבודתו.
המחשבות שלי נודדות לאחיות שלי שכל מה שמעניין אותן מאז ילדותן הוא להנות.
גם כשחלתה אימנו הן לא חרגו ממנהגן וחיפשו כל הזמן להשתעשע. לילי לעומתן עובדת ללא הפסקה, גם כשאינני משקיף עליה, או אם לדייק איננה שמה לב לכך.
אני שוב שב למושבי וממשיך לעבור על הדואר. אם לילי לא הייתה שקועה בערימה בלתי נגמרת של קבלות, הייתי שמח לתת לה לעבור על הדואר במקומי. אני מרגיש מיואש מהערימות שהוסתרו פה במגירות.
אני בוחר שלא לפתוח את כולן, אלא אחת אחת.
'לורד הריסון,' אני ממלמל לעצמי, 'מה בדיוק עשית בזמן שאני ישבתי ולמדתי באוניברסיטה.'
יש לי הרגשה שיש מי שמנסה לנצל את העובדה שאני עדיין לא בקיא בנעשה כאן, כדי לשנות את חוקי המשחק.
אמנם הייתי הבוקר ממורמר אבל כעת אני מבין שבעצם ניתנה לי הזדמנות לפעול כרצוני. לעצב את המקום הזה כפי שאני חושב שהוא צריך להתנהל.
לילי
'האם זה נדמה לי או שבאמת אני זוכה פה ליחס מיוחד?' אני חושבת בשעה שאני ממיינת את הקבלות לפי נושאים.
אני לא מאמינה כמה עבודה הצטברה פה. חודשים רבים איש לא טיפל בזה. ממה שהאדון אמר כשדיבר אל עצמו אני מבינה שזה אביו שהזניח את העבודה ועכשיו הכל על כתפיו.
אני לא יודעת דבר על משפחת הריסון, פרט לעובדה שהאדון איננו נשוי. למרות שזה לא נאמר לי, העובדה שהגיב כפי שהגיב כאשר הגעתי בבוקר אל חדרו הפרטי, לימדה אותי זאת.
הוא איננו יודע שאני מגניבה אליו מבטים. הוא הגבר הכי …הכי… הוא מקרין כזו עוצמה. לא שאני מבינה בגברים, אבל הוא ללא ספק הגבר הכי יפה שראיתי בחיי.
אני יודעת שאין לי מה לחלום עליו. עם כל הייחוס שלי, אני בתו הלא חוקית של לורד איירבורן שלא יודע בכלל שאני קיימת.
שמעתי את שיחת הנזיפה שלו עם מיס דונווי. לא הרגשתי נעים בשבילה. מצד שני היא לא חדשה כמוני ואמורה לדעת מה העבודה.
כאשר שמעתי שהוא הורה להביא גם עבורי כריך קלטתי שבעצם לא אכלתי כלום מאתמול.
כעבור כמה דקות נשמעת נקישה על הדלת ומיס דונווי חוזרת לחדר. "תניחי כאן את המגש," אומר לה האדון.
.
אני שומעת את צעדיה מתרחקים, אבל שוב נשמע קולו. "ביקשתי שתגישי לה כריך. אני מניח שהיא לא אכלה דבר מאז שהגיעה לכאן."
"מצטערת, אני לא רגילה להגיש למשרתות," היא עונה לו בחוצפה
"האם את בודקת את סבלנותי?" הוא יורה מייד לעברה, "שמא עליי להזכירך שאני אדון האחוזה?"
'אני עוד אלמד אותה להתנהג,' הוא ממלמל בקול כאשר היא יוצאת.
הפעם אני מחניקה חיוך. הוא מגניב אליי מבט ואז מסתובב אלי כולו. "את תראי שדברים ישתנו פה."
אני תוהה למה הוא התכוון. אני מסתכלת עליו אבל הוא מסיר מבטו ממני כי בדיוק נשמעת שוב הנקישה ומיס דונווי חוזרת לחדר.
"זה מה שאת מגישה לה?" הוא שואל אותה, "אני מבקש עוד היום לראות את התפריט של מה שאוכלים פה העובדים באחוזה."
אני לא מרימה עיניי מהקבלות ומעמידה פנים שכלל לא שמעתי.
כאשר מונחת הצלחת על שולחני אני מרימה עיני "תודה לך גבירתי," אני מתחילה לאמר כאשר אני רואה שהאדון הוא שהניח אותה על שולחני.
"סליחה אדון," אני אומרת לו, "ותודה על שדאגת לארוחה עבורי."
'ארוחה," הוא ממלמל שוב לעצמו. הזלזול ניכר בקולו.
אני מרגישה דקירה בלב. אין לו מושג מהו רעב. הוא לא יודע להעריך כריך משתי פרוסות לחם כפרי, שביניהן חריץ גבינה לא דק במיוחד,
ובנוסף כוס תה, שאמנם לא נחלט באהבה והוא די דלוח, אבל הוא בהחלט מרווה כעת את צמאוני.
אני מרגישה שאני יכולה לטרוף את הכריך בכמה נגיסות, אבל למדתי לאכול בנימוס ולכן אני נוגסת ולועסת לאט.
אני מנצלת את ההפסקה שניתנה לי, לוקחת נייר חלק ומתחילה לצייר.
אני נושכת את שפתיי כשאני קולטת שהדמות שאני מציירת דומה מאד לאדון. 'מה זה אומר? מדוע אני מציירת אותו?'
תמיד אלה הנופים של כפר ילדותי שאני מציירת. אני אוהבת לצייר את העצים ואחר כך לצבוע אותם בכל מיני גוונים של ירוק. רק אחר כך אני מחליטה איזה פרחים לבחור.
אני יכולה להתבונן שעות בציור אחרי שהוא גמור. אני מרגישה שהוא מדבר איתי. הוא מזכיר לי את הנוף ממנו שאבתי את הרעיון לצייר, את תחושת הרוח המלטפת, את ריח הפריחה המשכר.
עם הזמן הבנתי שבעצם הוא משקף אותי. הצבעים שאני בוחרת עבור הפרחים שציירתי הם לא אלה שראיתי בטבע, אלא הצבעים שצומחים בי באותו יום.
הם מראים לחדי עין אם אני עצובה, או שמחה. האם אני רגועה או סוערת.
אני מתבוננת כעת בדמותו של האדון וחושבת לעצמי מה היא מספרת. יש בה רגש שאני לא מכירה.
כיוון שלא העזתי באמת להישיר מבט לתוך עיניו, אלא ראית אותן בחטף, אני רק יכולה לנחש מה צבען, ואני תוהה באיזה צבע הייתי בוחרת לו היו הצבעים שלי איתי.
"שכה יהיה לי טוב," אני שומעת את קולו שגורם לי להחביא את הציור מתחת לערמה של ניירת, "את יודעת גם לצייר. מעניין מה את עוד יודעת."
