אמיליה
כאשר בחרו בי להיות עטלפית, לא הגשתי בקשה אלא פנו אליי, העבירו אותי סידרה של אימונים של מצבים קיצוניים.
העבירו אותנו גם תרחישים של חטיפה. מעולם זה לא הטריד אותי. רק כששמעתי שמדברים על הגופה שלי לא יכולתי שלא להעצב למחשבה שלא אראה יותר את תיאו.
ידעתי שאני חייבת לעשות משהו כדי להינצל.
אני קולטת שבעצם הפה שלי לא חסום. לא רק, אלא שגם אינני חגורה בחגורת בטיחות שכן ידיי קשורות מאחור.
אני נושמת עמוק ומכה בכל הכוח ברגליי במושב שלפניי. "תשחרר אותי מייד," אני צועקת מלוא גרוני
"סוכה, כלבה, " הוא מסנן לעברי ברוסית, "את לא מבינה שאת נחשבת למתה? עוד רגע הסלע שקשור לצווארך ישלח אותך עמוק למעמקי הים ואיש לא ימצא אותך. תקשיבי לרחש הגלים את שומעת? אלה הדקות האחרונות שלך."
אני יודעת בברור ששום דבר לא קשור לי על הצוואר.
אני נושמת עמוק ומתחילה שוב בהצגת הבכי שלי. "לא בבקשה אל תזרוק אותי למים. אני מתחננת."
הרכב נעצר. הדלתות נפתחות, גם שלי, והם מוציאים אותי החוצה.
"לאאאאאאא," אני צועקת.
אני מרגישה שבד עבה מכסה לי את הפה. אני מתקשה לנשום.
אחר כך האזיקים שעל ידי מוסרים בתנועה מהירה, ויד מונחת על פי שלא אצעק. רק אז מוסר כיסוי העיניים שלי.
כל כך חשוך בחוץ ואני מתקשה לראות. אני עוצמת עיניי לרגע ומתרכזת. הם לא שיקרו אני שומעת את המיית הגלים לרגליי.
אני נשארת בעיניים עצומות. "קיבינימט כמה שהסלע הזה כבד," אומר מישהו במבטא רוסי כבד ואני שומעת את הזריקה של הסלע לתוך המים.
מעוצמת הזריקה המים מותזים עליי ואני כולי נרטבת.
אני מרגישה יד חמה נוגעת בי. אני מנסה לנחש של מי היא.
"שששש…" הוא לוחש לי ישירות לאזניי ומוביל אותי משם.
מאחוריי אני שומעת את הרוסי מסנן. "זהו התפטרנו מהבת של הזונה, בוא נלך."
מי שמוביל אותי כעת לבוש שחורים ועל פניו מסכה. האחיזה שלו בזרועי עדינה. אני מנסה להתרגל לחושך אבל לא מצליחה.
הוא פותח לי את הדלת ומושיט לי שקית. אני מציצה לתוכה ורואה שיש בה בגדים. הוא סוגר את הדלת, אבל לא נכנס למכונית.
אני ממהרת להחליף את בגדיי. רגע, לבגדים האלה יש את הריח של מבשם הכביסה שלי. מעניין שהם לא בשחור, מה שמבלבל אותי עוד יותר. 'אפילו סט של בגדים תחתונים הביאו לי,' אני חושבת בהערכה.
רק כאשר אנחנו יוצאים שוב לרחובות הראשיים והמוארים של העיר אני מתחילה לראות טוב יותר.
ההפתעה הכי גדולה מצפה לי בתחתית השקית, שנראתה לי סתם שקית של סופר. האקדח שלי.
אני מלטפת את המתכת הקרה. מעולם לא התרגשתי לראות אותו כמו ברגע זה.
"את משוגעת לא קטנה," אומר לי הנהג שנוהג ברכב. ומסמן לי באצבעו לשתוק.
משום מה נדמה לי שיש עוד משהו בשקית. אני מוציאה מתוכה את התרסיס לעיניים צורבות.
אז בגלל זה אני לא רואה טוב? שכחתי לגמרי מעדשות המגע הירוקות. אני מוציאה אותן אחת אחת. העיניים שלי בוערות. התרסיס מקל עליהן מעט ואני נשארת עם עיניים עצומות.
אני לא רואה לאן הרכב נוסע, וכבר לא כל כך מרוכזת, עכשיו שהאקדח בידי.
אני מבינה שהרכב נכנס לחניון תת קרקעי, בגלל שהקול שהרכב משמיע בנסיעתו מהדהד בחלל. לבסוף הוא נעצר, הנהג יוצא לפתוח בפניי את הדלת, ומצביע לכיוון הדלת.
הוא מסמן משהו לגבר שעומד בגבו אליי שמצביע על המעלית. אני עדיין רואה מטושטש, אם כי ראיתי נעשית ברורה יותר.
אני מכניסה את ידי לכיס, אוחזת באקדח, ונכנסת למעלית.
אין לי מושג לאיזה קומה הוא לוקח אותי.
אני במוד של אוטומט, אף מחשבה לא עוברת לי כעת בראש.
הזר פותח לי את הדלת, נד בראשו לעברי, אם כי לא נוצר בינינו קשר עין, וסוגר מאחוריי את הדלת בשקט.
אני מתיישבת על הריצפה ומשחררת אנחה אחת ארוכה.
לא עוברת דקה ושוב נשמעת עצירת מעלית. אני מתכווצת במקומי, אבל כאשר הדלת נפתחת אני מזנקת ממקומי, ושולפת את האקדח.
תיאו
מעולם לא שמחתי להרגיש אקדח תקוע בגופי.
"מילה, את בסדר," אני אומר כשאני מחזיר לעצמי את הנשימה.
"אני לא רואה טוב תיאו," היא ממלמלת, "כל כך פחדתי שלא אראה אותך יותר לעולם. רק המחשבה עליך עזרה לי לשרוד. אתה תשמור עלי, נכון?"
אני לא שואל אותה מה קרה. היא נשמעת לי לא כל כך מרוכזת. אני תופס בעדינות את האקדח, משחררת את אצבעותיה שנעולות עליו, ומניח אותו על השידה בכניסה, בהישג ידה. מקנה לה בטחון.
רק אז אני אוסף אותה בזרועותיי ומאמץ אותה חזק אליי. "את יכולה לתת בי אמון. הבטחתי לך שלא אחפש אותך. יצאתי מדעתי, לא נשמתי, אבל קיימתי את הבטחתי לך."
"הבערתי את השטח. הלילה הזה יהיה מאד מסוכן," היא עונה לי.
"הלילה הזה הנאמנות שלי היא רק אלייך," אני עונה לה, "יהיה המחיר שעליי לשלם אשר יהיה."
"אני לא נתתי לו לגעת בי. נשבעת לך," היא אומרת לי ומביטה בעיני בתחינה, מבקשת שאאמין לה, "הייתי מוכנה למות ולא לתת לו לגעת בי. אני רק שלך."
"את פה וזה כל מה שמעניין אותי," אני מביט על השקית שמונחת על הריצפה.
"אל תסתכל לתוכה. שם בגדיי הקרועים. הוא קרע אותם. הוא חשב שיוכל…אבל לא נתתי לו. סיפרתי לו שאחי קצין משטרה בשם ג'ייסון, לכן שיחרר אותי," היא נושמת נשימה עמוקה ונושפת את האוויר שכלוא בריאותייה מתוכה.
"מה שקרה אחר כך היה הזוי."
אני צוחק צחוק עצבני קצר. בלי לדעת היא הדליקה אותם על ג'ייסון. אני מניח שהוא כבר יודע עליהם, והם יודעים שהוא לא אח שלה.
"למה דווקא ג'ייסון?" אני שואל, כאילו זה לא נוגע בי.
"אתה בטח חושב על הסגן שלך. הידעת שהשם הכי נפוץ ב NYPD הוא ג'ייסון? אני מניחה שלא. אז עכשיו אתה יודע."
אני פורץ בצחוק. "את סכסכנית לא קטנה."
"אני יודעת היטב מה אני עושה," אני עונה לו, "אני מכירה את כל הכוחות שפועלים מתחת לפני השטח, ועדיין ההוראה לא באה ממני. אני פועלת תחת הוראות של מי שמעליי."
"ולי היה נראה שאת מנצחת על כולם," אני עונה לה.
"אני מבינה ששון היה הצל שלך, ועדיין אני בטוחה שהוא לא פירט בפניך את מבנה הארגון שלנו," היא מתגרה בי.
"את מתחילה לחזור לעצמך," אני אומר לה. זה באמת מה שמעניין אותי, יותר מכל הבנה של מה שאומרים דבריה הניסתרים.
"אני רוצה להתקלח," היא אומרת לי, "לקרצף ממני את המבטים שלהם, את המילים הדוחות, את הכל. אני רוצה להיות טהורה לפני שתיגע בי."
אני ניגש לחדר האמבטיה ופותח את הברז, מכוון את המים, ומניח את הפקק כדי שהאמבטיה תתמלא.
אני מחייך כשאני ניזכר בסלסלת השמנים והמלחים שקיבלתי מתנה מאחת מידידותיי שחשבה שזאת תהיה היא שתטבול באמבטיה הזאת.
אני מוציא את הסלסלה מהארון בו היא הוסתרה, לוקח שקית עם מלח ריחני ושופך בנדיבות ממנו.
אני מניח למילה להתפשט לבד, כדי שלא תרגיש שאני נחפז לגעת בה, וגם כדי לקרר את ההתרגשות שמתחילה להתעורר בי.
מילה מפתיעה אותי כשהיא מסתכלת על האמבטיה המלאה במים, ובוחרת להכנס למקלחת ולהתקלח.
אני ממתין בחדרי, מסתכל על הנוף מהחלון ומנסה שלא לחשוב על מילה שעומדת ערומה כעת בחדר האמבטיה שלי.
הדלת פתוחה מעט כדי שאוכל לראות שהיא בסדר.
כמה שאני מנסה שלא להסתכל, עיניי נמשכות להביט בה. היא מקרצפת את גופה.
את המראה הזה אני מכיר. עסקתי בחקירות אונס לצערי.
העדויות של הנשים שנאנסו התרכזו בדבר אחד, הרגשת החילול של גופן והתיאורים של המקלחת שאחריי.
אני מאמין לה שהוא לא נגע בה, אבל ההרגשה הפנימית שהרגישה מול המבטים המזוהמים שלו היא מה שגורמת לה כעת לשפשף כל תא מגופה.
אני שומע אותה פולטת יבבה שקורעת לי את הלב.
אחרי דקה ארוכה מורטת עצבים אני רואה את דלת המקלחת נפתחת.
"עכשיו אני מוכנה," היא אומרת ומרימה אליי עיניים עצובות.
אני חושב על כל אותן שעות בחדר החקירות שהכינו אותי לרגע הזה, ועדיין לא הייתי מוכן לו.
אני ממהר אליה, מרים אותה בזרועותיי ומכניס אותה בזהירות לתוך האמבטיה.
"מממ… בדיוק בטמפרטורה שאני אוהבת," היא אומרת לי בעיניים עצומות.
היא שוכבת ומשחקת בידיה עם המים, מציירת מעגלים, עורמת מעט בכף ידה, ומטפטפת על עורה מהצוואר מטה לאורך הבטן.
אני יוצא בשקט מהחדר.
היא פוקחת את עינייה. "אתה לא נכנס איתי?"
"מילה, יש גבול לכמה שגבר מסוגל לשלוט בעצמו, בטח אם הרגשות שלו סוערים," אני עונה לה בשקט, אבל לא מישיר מבט אליה.
אני נלחם בעצמי ומרגיש שעומד להיכשל.
"אני לא מבקשת שתשלוט. אני רוצה שתסתכל עלי בעיניים. אני רוצה לראות ששוב דבר לא התקלקל בינינו בגלל מה שקרה."
אני מזנק ממקומי ומגיע אליה מיד. עיניי חודרות לתוכה שתקרא אותי, שתראה כמה היא חשובה לי, ובו בזמן אני מתפשט בבהילות, כאילו הבד בוער על עורי.
היא בוחנת את גופי הערום בסקרנות ומחייכת.
"אתה מושלם," היא אומרת לי להפתעתי.
בחירת המילים שלה גורמת לי לקמט את מצחי. 'למה היא מתכוונת?'
"מושלם?" אני צוחק לבסוף, "ממש לא."
"אתה דואג לשמור על הגוף שלך. לא מתוך רצון להראות כמה אתה נראה טוב, אלא כי אתה מבין את החשיבות שבדבר."
"איזה ניתוח פסיכולוגי," אני אומר לה. היא די מביכה אותי, "ומאיפה את לומדת את זה?"
"מהעיניים שלך טיפשון," היא עונה לי, "אין בך טיפת שחצנות כשאתה מביט בי."
אני נכנס לתוך המים, והיא מיד באה להתרכבל איתי.
"אף פעם, בחיים לא.. כלומר אף פעם לא הייתי כך עם גבר. לא רק שלא התקלחתי עם מישהו, אלא שאף פעם לא הייתי חשופה בפניו באור יום," היא אומרת.
אני לא אומר לה שכעת לילה והאור היחיד שהיא רואה בוקע מהמנורות בתיקרה. היא גורמת לי להרהר האם אני הייתי אי פעם אם מישהי כך.
"גם אני לא," אני עונה לה לבסוף מהורהר, "אני לא בטוח שאי פעם עמדתי לגמרי ערום ליד מישהי."
היא מניחה את ראשה עליי, משקיטה את עצמה וגם אותי אני עוצם עיניי ומתמסר לשקט הזה איתה.
היא מתרוממת מעט מעליי ומביטה בי.
"אף פעם לא הייתי עם גבר," היא אומרת לי ומשאירה אותי המום.
"כלומר, כן הייתי, אני לא…אתה יודע, אבל עם הלב אף פעם לא הייתי. לך אני רוצה לתת הכל, את כל החלקים שבי אם תסכים," היא אומרת, "לא הכל שלם בי, אבל אני רוצה שתראה את הכל. השאלה אם אתה רוצה."
הדיבור שלה שקט, העיניים שלה מושפלות.
אני לא יודע איך להגיב. אף פעם לא ניהלתי שיחת עומק עם מישהו, שלא לדבר על אישה. את הכל למדתי לסגור בפנים.
"אני לא שלם בעצמי מילה. את רואה רק את הקליפה בחוץ. אני זאב בודד שרגיל לשתוק, לא לשתף רגשות, לשלוט בעצמו.
ברגע זה אני מוצף בהם באופן שאני לא מכיר. ההמתנה לך, הדאגה, החרדה, זה משהו שלא חוויתי מעולם כלפי מישהו , פרט להורי ואחיי, וזה לא מתקרב למה שאני מרגיש כלפייך."
"אני לא יכולה להסביר לך את זה תיאו. מהרגע שהפתעת אותי במטווח, הרגשתי בטוחה לידך. אתה לא מבין מה זה בשבילי אחרי שלא בטחתי באיש מאז ש.."
היא משתתקת, כורכת את זרועותיה סביבי ושבה להתכרבל בתוכי.
אני מרגיש את הקרירות של המים, ומבין שאנחנו פה כבר הרבה יותר זמן ממה שחשבתי.
"בואי נצא, עוד נקפא מקור בסוף," אני צוחק. אני חייב להקליל את האווירה.
היא זזה ממני מאפשרת לי לצאת ומושיטה אליי יד שאעזור לה.
אני מוציא מגבת מהארון עבורה, אבל היא לא לוקחת אותה ממני. "תנגב אותי," היא מבקשת.
הטון שלה לא מתפנק, אלא יש בו סוג של הזדקקות לאישור ממני שהיא בסדר.
"אוי מילה," אני ממלמל. לגעת בגוף המושלם הזה שאני כל כך חושק בו קשה לי כל כך.
אני מייבש את עורה משאריות המים. "אמצא לך חולצה," אני אומר לה.
"אני רוצה להשאר ככה, בלי בגדים. אני רוצה להרדם כששום דבר לא מפריד בינינו."
'ממש אוכל להרדם ככה,' אני ממלמל.
היא הולכת ונשכבת על המיטה, בוחרת שלא במודע את הצד בו אני אוהב לישון.
"כשהוא עשה מה שעשה לה, היו לזה תוצאות. היא נכנסה להיריון. המשפחה שלה לא ידעה והיה מאוחר מידי בשבילה לעשות הפלה.
כשגיליתי זאת נשבעתי שלי זה לא יקרה. אני אביא לעולם ילד רק מאהבה. מאז אני משתמשת באמצעי הגנה."
אני כל כך חשוף ולא מוכן למה שאני שומע.
"אל תסתכל עליי כך. בי הוא לא נגע. אני הסתתרתי…אבל שמעתי הכל. לכן ביקשתי ללמוד לאחוז באקדח."
אני שותק והיא מפרשת את זה לא נכון.
"אז אתה לא אוהב אותי כעת. אני מבינה," היא אומרת בשקט וקמה.
"מאיפה כל זה בא לך? זה לא מה שאת מספרת שהקפיא אותי לרגע, אלא העובדה שאת מספרת," אני מסביר לה, "את חושפת את עצמך אבל בעצם גם אותי. אני לא מכיר מצבים כאלה.
זה לא אומר בשום פנים ואופן שמשהו ממה שאני חושב או מרגיש כלפייך השתנה. להיפך, זה רק מקרב אותי אלייך. האמון שאת נותנת בי, הוא לא מובן מאליו."
"ומאיפה אתה בטוח שאני לא משקרת?" היא שוב מפתיעה אותי, "אולי אני סתם משחקת משחק?"
הפעם היא בוחנת אותי ואני צוחק. "זה מה שאני טוב בו. להבחין בין אמת לשקר."
"היה חשוב לי לשמוע את זה, כי אני הכי אמיתית איתך, ורוצה שתבטח בי למרות כל הסודות שאני מסתירה, אני מבטיחה לך שהלב שלי יהיה גלוי בפנייך. בעצם, הוא כבר בידייך. אני יודעת, כי הלילה הזה אתה היית איתי. כבר לא הייתי לבד , וזה נתן לי המון כח לשרוד אותו.
כאשר אתה נבחר להיות עטלף, הכל מוכתב לך, אין לך זכות לחשוב לבד. אתה מתנתק מהרגשות שלך, אתה פועל באופן אוטומטי, ולא מפחד לסכן את עצמך, אפילו להקריב את עצמך, למען החברים שלך. הלילה חל בי שינוי. הלילה רציתי לחזור שלמה אליך."
היא מושיטה יד אליי, מושכת אותי אליה, עיניה מחפשות את שלי לרגע, ואחר כך נעצמות.
"אני בוטחת בך," היא אומרת ומפסקת מעט את שפתיה בצפייה…
