רוי
אני לוקח עגלת קניות ומתחיל לעבור בין השורות.
"אם יותר לי לשאול מתי תגיע אשתך?" מעזה מירנדה לשאול.
"אני עדיין מצפה להכיר אותה," אני עונה לה בחיוך.
"שמעת מייבל," לוחשת מירנדה לאשה שעומדת לידה וסוקרת אותי ללא בושה.
"נשים…" אומר לי גבר שאת גילו אני מעריך כגילו של אבי, "אל תתרגש מהן. גבר צעיר בכפר הוא מצרך נדיר מאז ומתמיד."
"אני רוי אליסון," אני מציג את עצמי בפניו.
"נעים להכירך רוי, אני ג'ון סטיבנסון," הוא אומר לי, "מכיוון שאין לך אשה שתבשל עבורך מה דעתך להצטרף אלי אחר הצהריים לברביקיו?"
"אשמח מאד," אני עונה לו.
"הבית שלי הוא זה אחרי הפניה. תזהה אותו על פי העצים הגדולים בחזית והאורווה," אומר לי ג'ון, "אם כך נתראה בין ארבע לחמש."
אני מתלבט אם לשאול אותו האם להביא משהו. עדיין אינני בקיא בהלכות הכפר. כאילו הוא קורא את מחשבותיי ומוסיף: " הבירות עליך. שישייה תספיק. אני לא שתיין כזה גדול."
אני חוזר הביתה מסדר את הקניות במזווה והולך למזוג לי חלב לקערית מלאה בדגני בוקר. אני מהרהר בפגישה עם ג'ון. הוא באמת נראה איש נחמד. אני לא זוכר את עצמי מנהל שיחה כזו קלילה עם מישהו מחבריהם של הוריי.
יש משהו כל כך שונה באווירה כאן בכפר. אני נזכר ששכחתי לשאול את ג'ון על משפחתו. מקווה שאין לו כמה בנות שהוא מחפש להן חתן. לרגע עולה בי המחשבה להתקשר ולהמציא לו תרוץ מדוע אינני יכול לבוא. כך וודאי הייתי נוהג שם בעיר. אני מחליט בכל זאת להגיע.
אחר הצהריים אני מוציא את שישיית הבירות מהמקרר והולך ברגל לביתו של ג'ון. אני רואה את העשן המיתמר מאחורי הבית והולך בעקבותיו. "היי רוי, הגעת," אומר לי ג'ון, "הבשר כבר מתבשל. אם אתה רוצה לעזור אתה יכול להוציא מהמקרר את הקערה עם הסלט."
אני עושה כדבריו ונכנס לביתו. רק אחר כך אני מבין שבעצם הוא רוצה לבחון אותי.
אני מעיף מבט מהיר לתוך הבית. הוא נקי ומסודר. הוא מקרין תחושת ביתיות. "נו ככה זה שיש אשה," אני נאנח.
אני מוציא את הסלט ושם לב שיש שתי צלחות וסכום על השולחן. אני מוציא גם אותם.
"אני מניח שהצלחות האלה בשבילנו," אני אומר.
"כן," עונה ג'ון, "זה רק אתה ואני."
אני מניח את הכל על השולחן. כנראה שניכר על פני מה שאני חושב.
"תשאל מה שאתה רוצה," אומר לי ג'ון בקול שקט בעוד עיניו נעוצות בבשר.
"למה אתה מתכוון?" אני שואל אותו.
"עבר לך משהו בראש," אומר ג'ון, "לזה אני מתכוון."
"אתה… גר לבד?" אני שואל לבסוף.
"חשבתי על כך שהייתי צריך לומר לך שזה רק אני. פחדתי שעוד תחשוב שאני מנסה לשדך אותך לששת בנותיי הרווקות. עוד אספר לך את קורותיי, אבל עכשיו בוא נשב לאכול."
למרות שאני משתוקק להבין למה התכוון, אני מדבר איתו על החווה שקניתי ועל כך שאני מבקש את עזרתו בלימוד ההתנהלות בחווה.
"אתה מבין הקניה הזו באה לי בדיוק בזמן שהלכתי קצת לאיבוד. יש לי עוד הרבה מה ללמוד על חקלאות. איפה אתה מציע שאתחיל?"
"עצם העובדה שאתה מודה שאינך יודע זהו כבר צעד גדול מאד. אל האדמה צריך להתייחס באהבה וחרדת קודש. אם תעניק לה אהבה, תקצור את הפירות. או במקרה שלנו את היבולים.
כיוון שיש לנו משק דומה אני אשמח ללכת איתך צעד אחר צעד, אם כי יש באפשרותך להשכיר את האדמה למישהו אחר."
"אם זה לא מקשה עליך אשמח אם תדריך אותי," אני אומר, "וגם אם תיתן לי לרכב על אחד מהסוסים שלך."
"אתה מתעניין בסוסים? רכבת פעם?" שואל אותי ג'ון.
"כן. לשתי השאלות," אני עונה לו.
אני רואה את העצב ניבט בעיניו.
"את האורווה הזו הקמתי עבור אשתי אליזבת. היא אהבה כל כך סוסים. היא הייתה רוכבת בשדות כל יום. היא הפסיקה רק כשהייתה בהריון מתקדם עם טילי.
מיד כשהתאוששה מהלידה הייתה שמה עליה מנשא ובתוכו הייתה שוכבת טילי, והייתה יוצאת לדהור. הדהירה הזו השקיטה את הנפש שלה."
ג'ון מדבר איתי ועיניו משוטטות אי שם במרחבי השדות, כאילו הוא מחכה לה שתחזור.
"ההיריון השני הסתבך ועברנו להתגורר אצל הוריה באחד הכפרים הסמוכים. היא לא שרדה אותו ונפטרה בעת שילדה את בננו המת," אומר ג'ון ופניו מתקשחים.
שתיקה משתררת בינינו. מרגיש לי כאילו העולם עומד מלכת.
"מעולם לא סיפרתי על כך לאיש. אולי טילי צודקת וראוי היה שסיפורה ישמע," אומר לי ג'ון, "אבל כעת אני תשוש מידי. ברשותך אפרוש. ניפגש מחר בבוקר ונצא לשדות. אחר הצהריים ניפגש שוב לארוחת ערב ואולי אספר לך את שאר הסיפור."
ג'ון הולך בצעדים כבדים לעבר הבית. אני עוקב אחריו במבטי. אני אוסף את הכלים מהשולחן, נכנס למטבח, רוחץ אותם ומניח אותם על מתקן הייבוש.
"אתה בסדר?" אני שואל אותו כשאני מסיים.
"ברור," הוא אומר לי בחיוך עצוב., "גברים של הכפר אינם בוכים ולכן לפעמים קשה להם קצת לנשום."
אני חוזר הביתה ומרגיש לראשונה בדידות. הבית מאד גדול. ברור שגדלה פה משפחה לא קטנה ואני מרגיש שהוא גדול למידותיי.
אני נזכר שהוא דיבר על ילדה קטנה. אני מנסה להיזכר איך קוראים לה ואיני מצליח. מעניין מה קרה לה.
"אתה מבין," אומר לי ג'ון מיד כשאנחנו נפגשים ויוצאים לשדות, "ראש העיר מק'מסטר היה מאוהב באליזבת. הוא הפיץ שמועה שהיא ברחה עם גבר אחר. כשניסיתי לספר את האמת אמר שאני משקר, שאני ממציא סיפורים כיוון שאני מתבייש בכך שבגדה בי."
"אני מאמין לך," אני אומר לו מיד.
"אני יודע," הוא אומר לי, "ולכן סיפרתי לך. בדקתי אותך היטב אמש לפני שהעזתי להתחיל לדבר עליה."
"אני יכול לשאול משהו?" אני שואל אחרי שהוא מסביר לי את שיטת הזריעה בשדות.
"אני סומך עלייך," הוא עונה לי, "שאל."
"מה עם הילדה?"
"יש לי עין חדה לאנשים ואני אומר לך שאתה תתאהב בה, בילדה שלי. היא עומדת לסיים בסוף השנה את לימודי המשפטים. מעבר לעובדה שהיא יפיפיה, דומה לאמה כשתי טיפות מים, עם תלתליה הזהובים כשל צבע החיטה בשיאה, היא נשמה מאד מיוחדת."
*
שנה עברה מאז…
אני מרגיש שאני שוב חי את החיים במלואם.
בכפר למדו לקבל את העבודה שאני רווק וכבר לא מנסים לשדך לי כל מיני נשים שלא מצאו לעצמן בן זוג. מה שאני לא מספר להם הוא שאני מחכה כבר להכיר את האחת והיחידה.
הקשר בין ג'ון וביני הדוק. פעמים רבות אנחנו מתחילים את הבוקר בשדה יחד. דבר אחד אני לא מצליח לגרום לו לעשות איתי יחד. לצאת איתי לרכב.
הוא מתקשה להתקרב לסוסים שלו שנמצאים כעת אצל מר הנדל. אמנם הוא מטפל בהם וכאשר מתעוררת בעיה הוא מגיע, אבל אינו יכול להביא את עצמו לרכב עליהם. הכאב נמצא שם כל הזמן.
הבנתי כמה הוא אוהב אותי ביום שהעניק לי את הזכות לרכב על סופה, שהוא הבן של מדליין הסוסה של אליזבת. הוא גם האח של מייפל הסוסה של טילי. שש שנים טילי לא הייתה כאן אבל איש לא מורשה לרכב עליה.
על טילי מדבר ג'ון המון. אני יודע שהיא רצתה להתנתק מהכפר. יש לה זיכרונות מאד קשים מילדותה. גם בגלל מותה של אליזבת וכל הדיבורים הנוראיים סביב כך, וגם מהעובדה שג'ון נשבר לגמרי אחרי שאיבד את אשתו. נראה לי שחברתי עושה לו טוב והוא מתאושש.
אני שומע המון סיפורים על טילי ומרגיש לי שהיא רק קפצה לסידורים ומיד תשוב. יחד עם ג'ון אני מחכה בכיליון עיניים לראות מה יהיה כשתסיים את לימודיה. אנחנו חוגגים כל הצלחה שלה בהשקת כוסות בירה ואני מרגיש שהיא חלק בלתי נפרד מחיי.
אני לא יכול להסביר את זה אבל כשאני לבד בבית אני מוצא את עצמי חושב עליה ומתגעגע. אני יודע שזה נשמע מוזר להתגעגע למישהי שעוד לא הכרתי, אבל עם זאת אני כבר כל כך מכיר אותה.
טילי מודיעה לג'ון שסיימה את הלימודים וכתבה את הבחינה האחרונה. היא לא מזכירה במילה מה תכניותיה.
ג'ון מסתגר בעצמו ולא מזכיר אותה יותר. גם אני מתחיל להיות חסר מנוחה. "איך זה שהיא לא מודיעה כלום?" אני חושב לעצמי.
בבוקר כשאני מתקשר לג'ון הוא אומר לי שהוא לא מתכונן לצאת לשדה. "אני כבר אתקשר אליך," הוא אומר לי.
כך קורה שאני הולך לצרכנייה ונתקל במישהי לא מוכרת וכועס עליה שהיא לא מסתכלת לאן היא הולכת. אני מודע לכך שאני אשם, אבל לא מסוגל להתנצל.
היא מבקשת סליחה אחרי שמירנדה מעירה לה משהו. רק כשהיא נכנסת לטנדר שלה אני קולט את התלתלים הזהובים שלה.
אני חוזר הביתה עוד פחות רגוע ממה שהייתי. אני תוהה מדוע ג'ון לא מספר לי שהיא חזרה. אין לי ספק שזו טילי.
אני מסתובב בבית ומשתגע ולכן מחליט ללכת לריק. "אתה לא תאמין מי עומדת לעבוד אצלי ועליה אני בונה בתיק שלך נגד אמט בטלר."
אני מתפלל בתוכי שיגיד את שמה של טילי. "טילי סטיבנסון עומדת להתחיל לעבוד אצלי, כלומר אני מקווה שתסכים, ואני רוצה להפקיד את התיק שלך בידיה. לפי מה ששמעתי עליה היא מעולה. היא התמחתה בחוזים וסכסוכים מסחריים."
אני מאושר. הדרך לטילי נסללה אליי מהר משציפיתי.
אם לא די בכך היא מגיעה לביתי בבוקר ומניחה עוגת תפוחים טריה על סף ביתי. היא לא יודעת על מותו של מר וילסון ואשתו. אני מבין כבר שג'ון לא אמר לה מילה עליי.
אני קופא כאשר היא עומדת למולי ויודע שעכשיו הבית שלי יהיה שלם. היא ללא ספק האחת.
אני מעביר את השעות הבאות בשדה. ג'ון לא עובד היום. אני מתלבט אם להתקשר אליו אבל מבין שאם לא התקשר בוודאי יש סיבה.
אני חוזר הביתה ומכין לעצמי כריך ושוב יוצא לשדות. הפעם אני עובר באורווה של הנדל לקחת את סופה.
"ג'ון לקח את הסוסים חזרה רק בלייק נשאר בינתיים מאחור," אומר לי הנדל, "אתה מוזמן לקחת אותו."
"קח איתך את הרובה," אומר לי הנדל, "מוריסון התקשר ואמר שיש להקה של זאבים באזור."
אני עובר בבית, לוקח את הרובה, ויוצא לשדות. אני רואה אותם מרחוק ודוהר לעברם עם רובה שלוף.
ואז אני רואה אותה…
טילי דוהרת על מייפל. היא נכנסת לשדה בדהרה מהירה ורק אז היא מאיטה. הזאבים מתקרבים לכיוונה ואני צועק לה לעצור. היא קופאת על המקום. רק אז אני יורה ירית אזהרה באוויר.
"שכחת שיש פה זאבים?" אני שואל אותה.
"מה אתה עושה פה?" היא שואלת אותי, "אלה השדות של אבא שלי."
"אני יודע," אני עונה לה, "אבל הזאבים הם של כולם. רדפתי אחריהם מהשדה שלי ורציתי להבריחם מחוץ לכפר. לא היה לי מושג שמישהו רוכב פה בשעות האלה."
"אז פשוט הרגת אותם?" שואלת טילי.
"אם הייתי צריך להרוג אותם בשביל להציל אותך הייתי עושה זאת, אבל עכשיו רק יריתי באוויר כדי להבריח אותם," אני עונה לה.
"ולמה שתרצה להציל אותי, אתה הרי שונא אותי," היא עונה לו.
"איך אני יכול לשנוא מישהי שאופה עוגה כזו טעימה?" הוא עונה לה, "המתקת לי את הבוקר."
הרי אינני יכול לבוא אליה ולומר לה שאני כבר לגמרי מאוהב בה.
היא מזמינה אותי לארוחת ערב. אני מבין שאין לה מושג כמה המקום הזה מוכר לי. אני נדהם כאשר אני רואה אותה מכניסה את מייפל לאורווה. היא כל כך מסודרת ונקייה.
עכשיו אני מבין למה בלייק נשאר מאחור. ג'ון ידע שאבוא לבקש לרכב על סופה והשאיר לי את בלייק.
ג'ון שמח לראות אותי. טילי לעומתו מביטה בנו מופתעת. "אתם מכירים?"
כאשר היא נכנסת לקחת את קערת הסלט מהבית שואל אותי ג'ון: "נו?"
"צדקת לגמרי. היא מדהימה," אני עונה.
"אמרתי לך שתתאהב בה כשתכיר אותה," אומר לי ג'ון בחיוך.
"בינינו, נראה לי שהתאהבתי בה עוד לפני," אני עונה.
*
*
*
"אין לך מושג לאיזה משפחה אתה נכנס," אומרת לי טיפאני מק'מסטר, "אמא שלה הזנזונת ברחה עם המאהב שלה.
ולאיפה אתה חושבת שטילי נעלמה כל השנים? היא עזבה את הבית בגיל צעיר עם גבר מבוגר ממנה כמעט בעשרים שנה. עם אשה כזו אתה רוצה להתחתן?"
"תודה ששיתפת אותי," אני אומר לטיפאני, "התלבטתי מה לומר היום במסיבת אירוסיי לטילי. את מאד עזרת לי."
"תשמור לי ריקוד אחד?" היא אומרת לי בקול מתפנק בשעה שהיא יושבת במטבח ביתי, לבושה בשמלה כל כך קצרה, שאני אישית היית קורא לה חולצה.
"אשאיר את הבחירה בידיך," אני עונה לה ולא מפרש.
הערב יורד ומרכז התרבות בכפר כבר מואר בשרשראות של נורות צבעוניות.
חברי הכפר מתחילים להיכנס לאולם. הם מתפעלים מהשולחנות העמוסים בכל טוב.
מלצרים עוברים ביניהם עם משקאות ומוסיקה נעימה מתנגנת ברקע. אני נכנס לאולם לבוש בחליפה ומביט סביבי בהתרגשות. לאיש אין מושג מה עומד להתרחש כאן.
בנות הכפר ניגשות אלי בחיוכים ואומרות לי כל אחת בדרכה שאני עושה את הדבר הנכון.
"אני מאד שלם עם מה שעומד לקרות כאן הערב. אני מודה שהכל תודות לטיפאני מק'מסטר."
הכומר נכנס לאולם. איש לא מתרגש ממנו. הרי הוא הכומר של הכפר ומגיע תמיד לחגוג עם תושביו.
"אני לא יכולה לחכות לראות את פניה של טילי," אומרת לי בחיוך רחב טיפאני.
"גם אני," אני עונה לה בחיוך.
אבל טילי לא כאן. ויש סיבה טובה לכך. היא היחידה שיודעת מה אני עומד לומר הערב.
הכומר הולך לקדמת הבמה ומבקש מכולם להיות בשקט. אני הולך ונעמד לידו וכך עושה גם אבי.
שקט משתרר מסביב. איש לא מבין מה קורה.
"היום היה לי ביקור של אחת מבנות הכפר שסיפרה לי דברים איומים על משפחת סטיבנסון," אני פותח את דבריי.
"זו אני," מצייצת בגאווה טיפאני.
"אין דבר יקר לאדם יותר משמו הטוב. אני רוצה לתקן עוול שנעשה לאליזבת סטיבנסון. שמעתי מה אומרות השמועות על נסיבות היעלמותה. אני גם יודע מי הוא האחראי להפצתן. עם זאת אני לא פה בשביל להאשים איש אלא רק לספר לכן על נסיבות מותה של אליזבת לפני שמונה עשרה שנה."
כאשר אני מסיים את דבריי נפתחות שוב דלתות אולם התרבות וטילי, לבושת שמלת כלה צועדת לקראתי.
"כפי הידוע לכם טילי ואני התארסנו לפני כמה ימים. היום תכננו לחגוג את מסיבת אירוסינו. השיחה היום בבוקר הבהירה לי שאין לי סיבה לחכות וחתונתנו תערך עוד הלילה. אני מזמין את כולכם להשתתף בה."
רחש של התרגשות עובר באולם בשעה שטילי מלווה בג'ון ממשיכה לצעוד לקראתי. היא ניגשה לאימי מוסרת לה את זר הפרחים שלה. השתיים מתחבקות ואימי לוחשת לה משהו לאזניה בלבד. רק אז באה טילי לעמוד לידי.
"אהבתי אותך אלף שנים לפני שנפגשנו," אני אומר לטילי, "מבטיח לאהוב אותך עוד אלף שנים נוספות."
