ג'קסון הריסון
אני לא יודע מה חשבה לעצמה מיס דונווי, מנהלת משק הבית שלי, כששלחה את הילדה-אישה הזו להגיש לי את הארוחות שלי הבוקר בלי לתת לה הנחיות.
יש לי הרושם שהיא רצתה להכשיל אותה. התוצאה הייתה הפוכה. אני זכיתי לארוחות מפנקות והיא לא זכתה לשבחים על כך.
**
"ג'קסון, הגיע הזמן שתתחיל להתנהג כמו בן אצולה," אמר לי אבי, הלורד הריסון, "אינך מצפה שאוריש את הוני לאחת מאחיותיך."
אחיותיי אנבל ומרי-תרז זכו לחינוך טוב לא פחות ממני, אך הן מעדיפות מסע קניות על פניי דבר אחר.
ואז הוא אמר לי להפתעתי שהגיע הזמן שתהיה לי משרתת אישית. מה רע בג'ורג' שמשרת אותי מאז שאני בן עשר? למה דווקא היה חייב לבחור לי משרתת אישה?
"תאמין לי שאני יודע מה אני עושה," הוא אמר לי ולא הסביר.
**
האמת שלא ציפיתי כששאלתי אותה במה היא כבר יכולה להועיל לי, שתענה לי שהיא יודעת לנהל רישום חשבונאות בספרים.
היא עומדת מולי זקופה. אין בה טיפת פחד מפניי.
אני משיר מבטי אליה ונתקל בזוג עינייה היפות. אני חודר במבטי אלייה, מנסה לערער אותה. אין ספק שמבטי משפיע עליה. היא מסתכלת עליי בהפתעה, בסקרנות.
יש לי הרגשה שהיא רוצה לאמר משהו ומאד מתאפקת.
"את ההוראות שלך תקבלי רק ממני," אני אומר לה לבסוף. אני מתקשה להביט בה בלי שתראה מה אני חושב ומרגיש.
אני מעיף מבט על אצבעותיה העדינות. אין לי ספק שהיא עזרה לאימה בעבודה. "אני מניח שאת בקיאה במלאכת התפירה," אני אומר.
"כן אדון," היא עונה קצרות.
"אשלח אותך עם אחד המשרתים לקנות לך בדים. אם את תעבדי לצידי הייתי מעדיף שתראי יותר…יצוגית."
"מה שתאמר אדון," היא עונה בקול שקט.
"אני מניח שאת כבר תחליטי בעצמך מה להכין לי לארוחת הצהריים. אני אשחרר אותך כעת לדרך.
"אינני יודע את שמך," אני אומר בזמן שהיא אוספת את הכלים ומניחה אותם על המגש.
"שמי לילי, אדון," היא עונה בקולה השקט.
"אימרי למיס דונווי שתכנס אליי," אני מורה לה.
אני מביט בתנועות שלה בשעה שהיא הולכת. יש לה הליכה זקופה של אישה שבטוחה בעצמה. אם לא הייתה לובשת את השמלה המרופטת שלה הייתי יכול לטעות ולחשוב שהיא בת אצולה.
הצעדים שלה שקטים, כאילו היא רוצה לא רוצה להפריע לשקט ששורר בחדר.
"לילי," אני לוחש את שמה כשהיא יוצאת, "איזה פרח יפה הוא הלילי."
אני מגרש מייד את המחשבות עליה וחוזר לשקוע בעבודתי. אבי אמנם איש עסקים ממולח, אבל כאשר זה מגיע לרישומים הוא הולך לאיבוד.
"בשביל מה שלחתי אותך ללמוד?" הוא נוהג לאמר לי כאשר אני מתלונן מידי פעם על אי הסדר הגדול שהוא משאיר אחריו.
אני מוציא בחוסר רצון מובהק את התיק ובו ערימה של קבלות וניירות שאותם צריך לארגן. אני עומד מולם חסר שקט. אני יכול להבין את הרצון של אבא שלי לא להתעסק בזה, אבל יודע שאין בכך להצדיק הזנחה כזו.
כאשר ביקשתי ממנו שייתן לי לעזור לו, לא שיערתי בנפשי שזה מה שאמצא בתיק עב הכרס ששכב והעלה אבק על שולחנו.
"הגיע הזמן שאחייה חיים שקטים. אני את שלי עשיתי," הוא אמר והודיע לי שהוא פורש לבית בקצה האחוזה, רחוק מכל פעילות.
כאשר אני מביט חסר אונים בערימת הניירות על שולחני אני תוהה מה בדיוק עשה בשנים האחרונות שכל כך עייף אותו.
אני מזכיר לעצמי שהוא אבי ואני חייב לנהוג בו בכבוד. כמובן שאת הביקורת שלי אשמור רק לעצמי. בכל מקרה אין לי עם מי לחלוק אותו.
אני די מאוכזב מהעובדה שרק הגעתי לכאן וכבר כל ניהול האחוזה באחריותי.
*
"תן לי לנשום קצת," רטנתי לעבר אבי כאשר הודיע לי שעליי לקחת עליי מייד את ניהול האחוזה.
זה היה יום אביבי שטוף שמש וחברי הזמינו אותי לצאת איתם לטיול בחיק הטבע. "יצטרפו אלינו כמה נשים," אמר לי דיוויד, "ואני בטוח שתמצא בהן עניין."
עדיין לא פרקתי את הארגזים שלי שהכילו את הרכוש שצברתי בעשור האחרון בו נעדרתי לרגל לימודיי.
"אתה לא מצפה שאתן את ניהול האחוזה לבעלים של אחיותיך?" הוא הישיר מבט רושף לעברי. פתאום ראיתי את אבא שלי באור אחר, לא מחמיא במיוחד.
"אעשה כרצונך," אמרתי כי ידעתי שכמה שאנסה, בסוף תוטל המשימה עליי. הגיסים שלי אולי באו ממשפחות מכובדות, והיו מה שנקרא אצלנו 'שידוך טוב,' אבל הם לא אהבו לעבוד, כך שלא היה לי סיכוי להתחמק מלקחת על עצמי את התפקיד.
**
"קראת לי אדון?" שואלת מיס דונווי. אני מרגיש שהיא לא מרוצה מכך שקראתי לה. בעצם מתי היא מרוצה ממשהו?
מיס דונווי היא עוד 'ירושה' שקיבלתי מאבי. אם זה היה תלוי בי הייתי שולח אותה לדרכה.
כמובן שגם היא מצידה לא אהבה את העובדה ש'ילד' כמוני אומר לה מה לעשות.
הלוואי והיה בידי לשנות את חוקי החברה. לא אני קבעתי את המעמדות החברתיים, לא את העובדה שיש אדונים ויש משרתים.
הבטחתי לעצמי לנהוג בהם ביושר והגינות, אבל העמידה של מיס דונווי מולי עם פרצוף חמוץ כמו כרוב כבוש דווקא מזכירה לי את ההבדל בינינו.
"כן," אני עונה לה בקור, "רציתי לידע אותך שכיוון שלמשרתת החדשה, תזכירי לי את שמה?"
"אני לא יודעת אדון. נאמר לי שהיא בתה של התופרת," היא עונה לי וטון לגלגני מתלווה למילותיה.
"אני רוצה להבין. את מנהלת הבית מכניסה לביתי הפרטי ילדה מהרחוב ולא טורחת לדבר איתה, לברר עליה פרטים, כל שאת יודעת הוא שאימה תופרת?" אני נוזף בה, "זה נשמע לך הגיוני?"
"הבנתי ממנה שהיא עושה דברים על דעת עצמה. אני יכול להבין מדוע את מאפשרת זאת?" אני שואל.
"היא משרתת מרדנית. היא לא מוכנה להקשיב לאיש. היא חושבת שהיא יודעת הכל," היא עונה לי בטון מתנשא.
"למרות שכבר הבנתי שלא ערכת לה ראיון קבלה מסיבה שלא ברורה לי, את יודעת משהו על עברה. היכן עבדה ולמה עזבה?" אני לא מרפה ממנה למרות שאני יודע את התשובה.
"לפי מראה הידיים העדינות שלה, ולפי השאלות שלה איך להכין לך את ארוחת הבוקר, או איך להכין לך קפה, נראה שהיא לא מכירה את העבודה בכלל," היא אומרת ועדיין לא קולטת שבעצם נכשלה בלשונה.
"אני רוצה לראות שהבנתי נכון. היא לא מוכנה להקשיב לאיש וחושבת שהיא יודעת הכל, ועדיין היא שאלה אותך שאלות לגבי הכנת ארוחת הבוקר והקפה עבורי, ובכלל איננה יודעת את העבודה," אני מישיר מבט אליה.
מיס דונווי מחווירה. היא יודעת שתפסתי אותה משקרת.
אני מחליט שדי לי בחקירה הזו. "כיוון שהיא מרדנית," אני אומר לה להפתעתה, "ואינני רוצה שתשפיע על העובדים האחרים בבית, החלטתי שהיא תקבל את ההוראות ישירות ממני. אני כבר אלמד אותה איך להתנהג. אני מקווה בשבילה שאלי לא תעז להתחצף."
"אם יש משהו שאני יודעת עליה," היא לא מתאפקת ומוסיפה, "זה שהיא חוצפנית."
"בקומת חדרי השינה בקצה הרחוק מחדרי השינה של המשפחה, יש כמה חדרים לעובדים. הם שימשו בעבר את המטפלות והמורות שלנו. אני אבקש מג'ורג' שיארגן לה את אחד החדרים, כך שתהיה מבודדת מכן ולא תפריע למהלך התקין של העבודה."
אני לא יודע אם מיס דונווי קולטת שזה לא עונש לקבל חדר כזה, אבל נראה לי שהתרוץ שנתתי לה מניח את דעתה."
לילי
מיס דונווי חוזרת כעוסה למטבח. "אמרתי לאדון כל מה שאני חושבת עלייך," היא אומרת לי בטון מתנשא.
"כך צריך להיות," אני עונה לה ללא מורא, "זה תפקידך כמנהלת הבית."
היא לא יודעת איך להתמודד עם החוצפה שלי. וכי מה כבר יכול לקרות? היא תגרום לפיטוריי? אני ממש 'משקשקת מפחד.'
הסקרנות גוברת בי. אני תוהה מה באמת אמר לה.
"קחי את הדברים שלך," היא אומרת לי ואני בטוחה שאני נשלחת הביתה. "ג'ורג' הבאטלר של האדון מחכה לך בלובי להראות לך היכן המזרון שלך."
אני מביטה בה מופתעת. רעד בלתי נשלט עובר בגופי. רק שלא ירצה להכניס אותי למיטה שלו. זה אני לא אתן, גם במחיר חיי.
אני מתעשתת מייד, מזכירה לעצמי שאני עדיין בשלב שמכתיבה איך יתייחסו אליי.
אני הולכת בגב זקוף לקחת את חפצי. אני זוכרת כמה כבדה המזוודה שלי ומזכירה לעצמי שלא אתן לאיש לראות את הקושי שלי לשאת אותו.
"תודה לך גבירתי," אני אומרת למרות שכעת אני יודעת את שמה.
העיניים של כולן מלוות אותי.
"לאיפה היא הולכת," לוחשת אחת מהן מאחורי גבי.
"הוא נתן לה חדרון עלוב בקומה העליונה," היא אומרת בזלזול.
בלי להכיר את האחוזה אני בטוחה שהיא טועה, אבל זה לא משנה לי העיקר שתהיה לי פינה משלי בה אוכל להניח את גופי בסיומו של יום עבודה. פינה רק שלי! מעולם לא היה לי חדר שהוא רק שלי.
מבטו של ג'ורג' קשוח. הוא לא אומר מילה ואני מחליטה לא לפתוח בשיחה. בסופו של דבר אין בינינו יחסי חברות וכנראה גם לא יהיו.
אני עולה בעקבותיו בגרם המדרגות הגדול, רק שהפעם אני לא נושאת בידי מגש אלא מזוודה כבדה. אני לא שוכחת להזכיר לעצמי שיש בה את כלי הציור שלי ומתפללת שבחדרי הקטן יהיה חלון שממנו אוכל להשקיף החוצה.
ההליכה של ג'ורג' זקופה, חתולית מעט. בהחלט הליכה של גבר שבטוח בעצמו. אני תוהה האם זו הצגה עבורי, במאבק הכוחות בין משרתי הבית, או שהוא כזה גם ליד האדון. עוד אגלה זאת.
אנו מגיעים לקומת חדרי השינה. הידיים שלי בוערות מכאב, ואני חורקת שיניים.
אני משחררת אנחה כשאני מגלה שהוא מוביל אותי לכיוון המנוגד לחדרו של האדון. אנחנו הולכים לאורך מסגרון ארוך ואני חושבת לעצמי לכמה חדרים אדם זקוק, גם אם הוא עשיר גדול.
ג'ורג' מוציא מפתח מכיסו ופותח את החדר האחרון.אני מעיפה מבט לאחור ורואה שהוא נמצא אמנם בקצה השני של המסדרון, אבל ממוקם כך שניתן לראות ממנו את חדרו של האדון.
"זה החדר שלך," הוא מקמץ במילים, "את אחריאית על הסדר והניקיון שבו. אל תצפי שמישהו יעשה את העבודה עבורך."
הוא מחכה שאכנס, סוגר אחריי את הדלת. אני עומדת במקומי ומקשיבה לקול צעדיו המתרחקים. רק אז אני פונה להביט על החדר.
אני לא נושמת. זה החדר שלי?
אני מניחה את המזוודה שלי ליד הדלת וממהרת לחלון. אני פוערת את פי בתדהמה למראה הגן היפיפה הפרוש מתחתיי.
אני כל כך מודה על כך שאיש לא יכנס לכאן. למרות שמעולם לא הייתי במגורי המשרתים, אני בטוחים שהחדר הזה רחוק מלהיות כמוהם. רק שלא ישנאו אותי בשל כך.
אני פותחת מעט את החלון וריח של פרחי יסמין עוטף אותי. אני יודעת שזה לא שהפכתי פתאום לנסיכה, אבל ברגעים אלה כך אני מרגישה.
אני ממהרת לפתוח את המזוודה שלי.
את ציוד הציור אני מניחה מתחת למיטה איש לא צריך לדעת על האוצרות שהבאתי איתי אני מחייכת לעצמי.
אני עושה בידי תנועות כאילו אני מציירת כעת במכחול על הבד. הלב שלי רוקד מרוב שמחה.
אני פותח את הארון ומוצאת בו את כלי המיטה. אני ממהרת להציע את המיטה. זו עוד מלאכה שלמדתי בקפדנות יתרה מאימי.
**
"פעם כאשר עבדתי אצל האדון שלי למדתי להציע את המיטה באופן מושלם," אמרה לי פעם אימא, "אני רוצה שגם את תלמדי. גם כדי שתרגישי שיש לך מיטה כמו של בת אצולה, וגם..מי יודע."
המילים שלה מקבלות כעת משמעות אחרת.
**
אני מביטה מרוצה על המיטה המוצעת, ונשכבת עליה להרגיש את המזרון. הוא כל כך שונה מהמזרון הקשה בבית אימי, ועדיין אני מעריכה את הבית שאימי העניקה לי לא פחות.
אני תולה את בגדי המועטים בארון ובוחנת את שארית החדר. אני מגלה להפתעתי שיש לי חדר שירותים ומקלחת צמודים לחדרי. זוהי מקלחת משותפת עם החדר הצמוד, ועדיין אין לי צורך לצאת למסדרון באמצע הלילה אם אני מרגישה לחץ בשלפוחית השתן, כפי שקורה לי לא פעם בגלל הקור של הלילה.
רק אז אני נזכרת שאני באחוזה מחוממת וכנראה שלא יהיה לי קר בלילה.
אני ממהרת להכניס את המזוודה הריקה לארון ויורדת חזרה לקומת הכניסה.
אני פונה למטבח לשאול את מנהלת הבית מה סדר יומו של האדון, אבל ניזכרת בהוראה שלו שאת המטלות אקבל ממנו.
אני ניגשת לחדרו, מקשיבה לשמוע אם הוא לבד ורק אז נוקשת על הדלת.
"יבוא," הוא אומר ואינו מרים עיניו אליי. הוא מחפש דבר מה בין ערימה של ניירות ונאנח.
"אני יכולה לעזור לך לסדר אדון?" אני שואלת אותו.
רק אז הוא מרים אליי מבט מופתע.
"אני לא יודע אפילו איך להתחיל להתארגן עם הניירת הזו," הוא אומר לי ומצביע על השולחן העמוס.
"אם האדון ייתן לי אני אסדר את הניירת לפי קבוצות ולפי תאריכים," אני אומרת לו.
"כולה שלך," הוא אומר ודוחף אותה חזרה לתיק המתפוצץ.
"אני מבקשת לדעת את שעות הארוחות שלך," אני מעזה ושואלת.
"לארוחות הבאות דואגים במטבח. ממך אני מבקש רק את ארוחת הבוקר ואת הקפה שאחריו," הוא אומר לי.
"סליחה שאני שואלת כל כך הרבה שאלות. רציתי לשאול היכן אני יכולה לשבת כדי לסדר את הניירת הזו?"
הוא מצביע על חדרון קטן ובו שולחן בגודל בינוני צמוד לקיר. "אני מקווה שזה יספק אותך," הוא אומר.
אין לו מושג שאני רגילה לעשות הכל כשאני יושבת על הריצפה, וכנראה שגם זה מה שאעשה כעת. לפחות פה יש שטיח רך ונעים המכסה את הריצפה הקרה.
אני צריכה נייר ועט כדי לערוך רשימות אבל לא מעזה לבקש. אני אסתדר כבר בעצמי.
אני פותחת את השולחן ומוצאת בו את מה שאני מחפשת. רק אז אני מתחילה להוציא את הניירת מהתיק ולקרוא את תוכן המסמכים.
אני מתחילה לערום את המסמכים לפי נושאים שבחרתי, כמו הוצאות מזון, הוצאות אחזקת הבית, הוצאות גינון.
אני יושבת על ברכי ועובדת בזריזות. קשה לי לשבת כך וברכיי כואבות. אני קמה לעמידה ומשחררת את השרירים התפוסים. רק אז אני מבחינה באדון שעומד ומשקיף עליי בשעה שאני עובדת.
"אני לא יודע איך את עושה את זה, אבל נראה שאת בהחלט יודעת מה את עושה. אני מרוצה מהאופן בו את עובדת."
אני מרגישה שלחיי מתחילות לבעור. "תודה האדון," אני אומרת, ולמרות שברכיי עדיין כואבות אני חוזרת לכרוע על השטיח וממשיכה בעבודתי.
'איך זה שאפשר להרגיש את מבטו על גופי, גם אם אינני רואה אותו?'
אני מושיטה יד ללחי והיא בוערת מחום.
.
