ג'ייסון אייזנהאור
הבעיה הכי גדולה שלי בחיים היא שתיאו או'הרה קיבל עליו את הפיקוד של היחידה המיוחדת. כל כך הייתי בטוח שיקדמו אותי בדרגה, אבל לא. הביאו אותו השד יודע מהיכן, ונתנו לו להיות המפקד של היחידה כולה.
הוא גבר שתקן, וחכם בצורה מעוררת הערצה.
אם היו מבקשים ממני להגדיר מיהו גבר אלפא ללא ספק שהייתי אומר תסתכלו על הקפטן.
אני לא מצליח לקרוא אותו.
אף פעם לא ראיתי אותו עם בת זוג, למרות שאני בטוח שיש לו נשים רבות בחייו.
אני חושב שגם בעינויים לא יוציאו ממנו סודות, בטח לא יצליחו לדובב אותו על חייו הפרטיים.
**
"בשביל מה אני צריך להתחתן?" הוא אמר לי באותה פעם נדירה שענה לשאלתי, "כל כך קל למצוא היום אישה שתפרוק את יצריך. אני אוהב לישון לבד. אתה יודע שגברים כמונו נופלים לשינה מותשים, אין לי צורך באישה שתדרוש את תשומת ליבי בדיוק אז."
**
אני רואה את הנסיונות העלובים של העובדות כאן למשוך את תשומת ליבו, אבל הוא רק מגחך, מזכיר להן שהן פקודות שלו וזה לא ראוי, ובזה זה נגמר. מבחינתו כמובן, לא מבחינתן, כי הן תמיד תנסנה למצוא את הדרך אליו.
אמרתי שהוא הבעיה הגדולה שלי בחיים כי אותו אי אפשר לשחד.
אני, זה כבר סיפור אחר.
אני נהנתן, אוהב נשים, ובילויים חסרי גבולות, ו…כן גם הימורים. זה בדיוק מה שהפיל אותי.
הצורך הזה בתזרים מזומנים גדול. ככל שאני נותן להן יותר, הן דורשות יותר. אז פניתי להימורים מה שהפיל אותי עמוק לבור.
עכשיו אני בידיים של 'הרוסים.'
הם דורשים ממני מידע, וגם מאלצים אותי להשתתף בפעולות שהיחידה שלי פועלת נגדן, ואת זה אסור לי לגלות לאף אחד מהצדדים. אני לא עד כדי כך מטומטם.
הם יודעים שאני 'קצין משטרה' ולא יותר מזה. אין להם מושג שאני ביחידה המיוחדת אפילו יותר מ'הסמויה' שאיש לא באמת יודע על קיומה.
אז מסתבר שהיום מישהי טענה שהיא אחותי. אחת שטוענת שהיא תלמידת תיכון.
"יש לך אחות ששווה זיון רציני," נהם לעברי הרוסי, "רק שכאשר הזכירה את שמך, מפאת כבודך, ואתה יודע שאני מכבד אותך, הנחתי לה."
"אני מאד מעריך את זה," עניתי לו בלי בעצם לדעת במי מדובר. האם הוא בוחן אותי? אני בטוח שהוא יודע עלי כמעט הכל. הוא וודאי יודע שאחותי אמנדה גדולה ממני בשבע שנים?
אני מצלצל לאחותי. היא עונה אחרי צלצול אחד.
"היי ג'ייסון, מה איתך? הכל בסדר?" היא שואלת בחשש. היא לא רגילה שאני מתקשר אליה בשעות כאלה.
"הכל בסדר. חשבתי עלייך והחלטתי להתקשר. מה איתך?" אני שואל.
"אתה יודע. אין חדש. הילדים מעסיקים אותי כל היום, אין לי דקה לעצמי. לפעמים נדמה לי שהעולם לא קיים פרט להם," היא נאנחת.
"ומתי בכל זאת יש לך זמן לעצמך?" אני שואל.
היא מגחכת. "נראה לך שאני קיימת בכלל? אולי כשאהיה בת ארבעים..חמישים. אני מקווה," היא אומרת ונאנחת, "אתם הגברים חושבים שילדים גדלים מעצמם. בעצם למי אני מספרת את זה, לאחי שחושב שנשים נולדו רק כדי לשעשע אותו."
אז אמנדה בסדר, לא שהיא נראית כמו תלמידת תיכון, אבל לפחות מהבחינה הזו אני רגוע. אבל רק מהבחינה הזו, כיוון שיש שם מישהי שטוענת שאני אח שלה.
"אז מה ג'ייסון," אומר לי הרוסי ששוב מתקשר.
"אני מבין שאתה בוחן אותי משום מה. אתה מפקפק בנאמנות שלי?" אני יודע שאין לי כבר מה להפסיד. אני מרגיש שמתחתי את החוט איתו די והותר. אני גם יודע שתיאו קרוב לעלות עליי. אני מרגיש את זה באוויר.
"למה אתה מדבר ככה? אמרתי לך שאני מכבד אותך," הוא עונה לי.
"אתה באמת רוצה לאמר לי שמישהי ציינה את שמי ואמרה שאני אח שלה?" אני שואל הפעם בטון שמראה לו שאני מפקפק בדבריו.
"היא אמרה שאחיה הוא ג'ייסון והוא קצין משטרה," הוא אומר לי מופתע מהטון שלי.
"ברגע זה אני יכול לספור לך אחד-שניים-שלושה-ארבעה-חמישה , כן חמישה קציני משטרה ששמם ג'ייסון," אני אומר לו, למרות שאני אישית מכיר רק עוד שניים.
"לעזעזאל, איך לא חשבתי לשאול אותה מה שם משפחתה. זה מה שקורא שאתה לא חושב מהראש אלא מה… איזה גוף יש לה. הייתי יכול לזיין אותה כל הלילה," הוא רוטן.
"איך היא נראית? יש לך מצלמות בבית לא?" אני שואל אותו.
"העניין הוא שהייתי בזמן ההוא באחת החורבות. שם אין צורך באמצעי הגנה כי זה 'שטח שלנו,'" הוא עונה לי. אין לו מושג כמה המידע הזה משמח אותי אישית.
"אתה יכול לתאר לי אותה. היה מה שהוא מיוחד פרט לגוף ששווה זיון?" אני שואל.
הוא שותק דקה ארוכה. "ניזכרתי. היו לה עיניים בצבע ירוק מאד מיוחד," הוא עונה מהורהר.
"ומה איתה כעת?" אני שואל, "אמרת שהנחת לה."
"אמרתי לך שנתתי לה ללכת כי חשבתי שהיא אחותך," הוא אומר לי בכעס, "אמרתי לה שאודיע לך לבוא לאסוף אותה."
אני מתלבט איך להוציא ממנו עוד מידע. אני כמעט בטוח שהבחורה שנחטפה זו היא. מהי בכלל ואיך הגיעה אליו?
"בת זונה," הוא מסנן, "בת של זונה. זה אגב מה שהיא סיפרה לחיילים שלי שאימא שלה."
אני צוחק צחוק עצבני. "אתה יודע כמה זונות יש בעיר הזו?"
הוא נוהם משהו שלא ברור לי.
"אז אמרת שנתת לה ככה ללכת?" אני חוזר על שאלתי.
הוא מתלבט מה לענות לי ולבסוף אומר. "כן."
אני יודע שהוא משקר, אבל לא יודע איך להמשיך מפה. אני מחליט לא להזכיר במילה את העובדה שהייתה חטיפה לפני זמן קצר של תלמידת תיכון, ולכן אני מסיים את השיחה.
"אתה חולם להחליף אותי?" אני שומע את קולו של תיאו, "כי הפוזה הזו שלך כשאתה יושב על הכיסא שלי, והרגליים שלך משום מה על השולחן שלי. בהחלט יכולה ללמד על כך.
אם כך למה קראת לי אם אתה יכול לנהל הכל לבד?"
אני שותק. מה כבר יש לי לאמר להגנתי?
"אני צריך לדבר איתך," אני אומר לו.
"אני מבין שמשהו מתרחש מעל פני השטח כעת. אין לי כעת זה הזמן לבעיות הפרטיות של אף אחד," הוא אומר לי בטון שגורם לי לקפוא.
"ועכשיו למה הקפצת אותי?" הוא שואל ומזעיף את פניו אליי.
photoopusa.tumblr.comג'ייסון
קפטן תיאודור או'הרה
תיאו
"אני לא יודע מה זה קשור אלינו, אבל אמרו משהו על חטיפה של תלמידת תיכון," הוא אומר לי מבוהל.
מה יש לו שהוא תמיד מדבר בטון כזה? זה לא שחטפו את אחותו.
"ממי ההודעה?" אני שואל בטון שלא מסגיר את הפחד שתוקף אותי כעת.
"המשטרה ביקשה שנהיה בכוננות," הוא עונה.
"וזהו?" אני מתפלא, "זה כל מה שאמרו?"
"לא, הם שלחו תיאור שלה," הוא אומר לי כאילו זה משהו משני.
"תאור, או שציירו קלסתרון?" אני שואל.
'ואתה חושב שאתה יכול לחתור תחתיי? אפילו להעביר מידע אתה לא מסוגל,' אני חושב לעצמי, 'שלא לדבר שאין לך את מה שדרוש לקצין חוקר טוב.'
"רק אמרו שהיו לה עיניים ירוקות," הוא אומר.
"וזהו?? אני ממש לא מבין אותך. לא שאלת מה עם צבע שיער, מבנה גוף, גיל. או שאין לה את כל אלה?" כמובן שאני לא אומר לו מה עובר לי בראש.
אני מרגיש שאני חייב לדבר עם שון. אני מקווה מאד שמה שעובר לי בראש כעת הוא לא נכון.
לאימיליה יש עיניים מדהימות, אבל לא ירוקות. משום מה מריח לי חזק מאד שזה נתון ששתלו כדי להטעות אותנו, ושג'ייסון בסוד העינינים.
"אז מה עכשיו אנחנו במצוד אחרי ילדה שכנראה ברחה מהבית והמציאה חטיפה?" אני אומר בקול אדיש, "בגלל זה נאלצתי להגיע לכאן?"
ג'ייסון מסתכל עליי ומושך בכתפיו. הוא לא יודע מה לענות לי ובוהה בי.
"שנכין קפה?" אני אומר לו, מודע לעובדה שתמיד חסר לנו משהו בפינת הקפה. אני לא מצליח ללמד את הפקידות לדאוג לאספקה שוטפת. אני כבר אמצא תרוץ לצאת החוצה.
"אי אפשר להכין קפה בלי קפה," אני אומר לטינה, "אני קופץ לקפה ממול."
"גם על זה אני אחראית," היא ממלמלת.
"בין היתר," אני עונה לה ויוצא החוצה.
אני מבחין מייד בצל שלי על האופנוע ועל ראשו קסדה. הוא לא זז ממקומו ולא עוקב אחרי במבטו אלא נשאר לשבת על האופנוע.
רק אחרי שאני נכנס אני רואה אותו נכנס בזריזות של פנתר ונעמד לידי.
"נאמר לי שילדת תיכון עם עיניים ירוקות נחטפה," אני אומר לו בשקט.
"זה המידע שהועבר על ידי הרוסי,למרות שהוא לא רוצה כעת שימצאו אותה. אני מניח שהוא כבר יודע שהיא לא אחותו של ג'ייסון 'שלך,' " אומר שון.
"מאיפה אתה יודע את כל זה?" אני שואל אותו.
"אתה מכיר את המשפט 'הלוואי והייתי זבוב על הקיר?" הוא אומר לי.
"תגיד לי שהיא בסדר. זה הדבר היחיד שאני חייב לדעת," אני אומר לו.
"וזה הדבר היחיד שאני לא יכול לדבר עליו המפקד," הוא עונה לי.
אמיליה
אני עוצמת את עיניי, זה עוזר לי להתרכז.
'לעזאזל, למה איש אינו מדבר?' אני חושבת לעצמי.
קולם המונוטוני של הגלגלים הנוגעים באספלט של הכביש הוא הקול היחיד שאני שומעת. בעצם לא, אני שומעת גם את הרוח, וגם תנועה דלילה של שעת לילה מרחוק.
אני מנערת את ראשי בפראות, מנסה לגרום למסיכה שעל פני לזוז כדי שאצליח לראות משהו בעדה.
"נייט!" צועק עלי גבר במבטא רוסי כבד.
ושוב דממה מלחיצה.
ידיי כפותות לאחור כך שאין לי אפשרות ללחוץ על השביב המושתל שלי, ואינני יודעת האם הוא פועל כעת.
אני מודה על כך שלפחות אין הוא מצפצף. אני יודעת שעליי להרגיע את פעימות ליבי כדי שזה לא יפעיל את מערכת האיתור והגוף שלי יתחיל לצפצף פתאום.
ואז מצלצל הטלפון שלי. אני יודעת שאין אף אחד שמכיר את המספר פרט ל..
אני לא יודעת מה לעשות, לא שאני יכולה לעשות משהו עם ידיים כפותות.
יד של גבר מושטת אליי ומפשפשת בכיסי. הוא מוצא את הטלפון.
"דה," הוא אומר במבטא רוסי כבד, "אני איגור."
אני משחררת את האוויר שכלוא בי.
"איזה אבא אתה שנותן לבת שלו להסתובב בשעות כאלה בלילה לבד," הוא ממשיך במבטא רוסי כבד.
ברור לי שהוא לא מדבר עם אבא שלי עם מי אם כך הוא מדבר? אני מתאמצת להקשיב אבל לא שומעת קול מעבר לקו.
"שלא יעלה לך בראש שאחזיר אותה הביתה. מה אני שרות מוניות? אם אתה רוצה אותה תצטרך לשלם כסף והרבה. אני יודע שהבן שלך קצין במשטרה, כך שאל תנסה להמציא לי שאין לך כסף," הוא ממשיך.
"תן לי את הכתובת מאיפה לאסוף את הכסף," הוא לא מפסיק את שטף דיבורו.
"תרשום בוריס," הוא אומר כנראה לנהג, צומת הרחובות רחוב תשעים מזרח והשדרה השלישית.
כיוון שפי חסום וגם עיניי, לא נותר לי אלא לפרוץ בכי בקול רם.
"קיבינימט," הוא מקלל במבטא רוסי כבד, "במקום לזיין עכשיו את אולגה, אני מסתובב עם התינוקת הבכיינית הזאת ברכב."
"אולי תעצור פה מתחת לגשר ונחגוג קצת עליה?" אומר לו בוריס במבטא כבד לא פחות.
אני מרגישה שאני לא נושמת. אני מרגישה שהוא מסובב את ההגה בחדות, גורם לגלגלים לחרוק בצורה שמכאיבה לאוזניי.
'תחשבי על תיאו. על החיבוק של זרועותיו המגוננות, על השפתיים הרכות בשעה שנישק אותך עוד ועוד, על הריח שלו,' אני מדברת אל עצמי.
אני נושמת עמוק ומתפלאת שריח של בושם עדין מגיע לאפי. כל כך שונה מהריח שעמד שם בחדר בחורבה אליה הובאתי. ריח של וודקה, מהול בזיעה ובושם זול.
"יש פה משטרה," הוא אומר לו בקול מבוהל, "תתחמק מהם."
שוב אני שומעת חריקת בלמים.
אני מופתעת כאשר יד קרה נוגעת בי בצוואר. אני מרגישה שאין לי אוויר.
אני מתעלפת.
כאשר אני מתעוררת אני שרויה באפילה. אני בתוך רכב. עיניי לא מכוסות, ידיי לא כפותות, ועדיין המכונית נעולה ואין איש בתוכה מלבדי.
המקום כל כך חשוך שלמרות מאמצי אני לא רואה איש בחניון, פרט לכמה מכוניות בודדות שחונות רחוק, וגם זה בגלל שהן בצבע לבן.
אני ממששת בידי את בגדיי וניזכרת שהם קרועים. אני מושיטה יד בין רגליי. התחתונים שלי שלמים. אני מכניסה יד לתוכם ומרגישה שאני יבשה. אני מריחה את היד ואין סימן לריח של נוזל זרע.
'לפחות זה,' אני ממלמלת.
'את חייבת להתרכז,' אני מורה לעצמי, 'את חייבת למצוא דרך לצאת מפה.'
אני בוחנת את לוח המכוונים ומבינה שזה רכב חדש שהכל בו אלקטרוני. ברור לי שאם אנסה לצאת תופעל האזעקה ומייד יעלו עליי.
אני נוגעת בשבב שלי, אבל לא מרגישה שום תגובה.
בפעם הראשונה מאז שנעשיתי עטלפית אני מרגישה פחד. לא בגללי. רק זכיתי לטעום מה היא אהבה, אבל עדיין לא חוויתי אותה בעוצמה.
אני שומעת קולות ומשתטחת על שטיח הגומי לרגלי המושב, משתדלת לצמצם את גופי ככל הניתן. אני מצטערת שהלילה אני לא לבושה בשחור.
אני שומעת קולות מתקרבים לרכב ופנסים מאירים על המושב, אבל אינם רואים אותי.
"אתה חייב למצוא אותה ג'ייסון לפני שהמשטרה תגלה איפה היא. מי יודע למה הם מאזינים ולמה לא," אני שומעת גבר במבטא רוסי מדבר.
"ומה אתה חושב שאני עושה?" עונה לו ג'ייסון בכעס.
ג'ייסון, אני מזהה את הקול שלו. עכשיו אני ממש חייבת למצוא דרך לצאת מפה, כדי ליידע את תיאו שהחבר שלו משתף פעולה עם הרוסים.
השבעתי את תיאו שלא יחפש אחריי. עכשיו אני כל כך מודה על זה, הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא שהוא יהיה כעת ברחוב.
הקולות מתרחקים ממני ושוב משתרר שקט בחניון.
רעש של נטרול אזעקה נשמע ברכב ומקפיץ אותי, גורם לי להחניק צעקה.
הכל קורה כל כך מהר. אני שוב מכוסה בעיניי ואזוקה.
"איזה מזל שנפטרנו מהילדה הזאת," אומר איגור.
"עד שימצאו את הגופה שלה , אם בכלל, יעברו ימים," עונה לו בוריס.
זיעה קרה מכסה את גופי.
תיאו
"בכל מקרה," אומר לי שון, "תדע שידידנו עזב את המטה מיד כאשר הלכת להכין קפה, עוד לפני שיצאת לכאן.
אני לא יודע מה קרה, אבל התקבלה הודעה שהילדה לצערנו נרצחה. עכשיו זאת כבר עבודה למשטרה. שהם ימצאו את הגופה שלה, בהצלחה להם."
אני מביט בשון, מנסה לפענח מה הוא מנסה לאמר לי. האדישות בקולו הורגת אותי. מישהי נרצחה הלילה!
"אתה נראה לא טוב קפטן, אולי כי הרבית בשתיה? אולי אתה סתם נראה עייף. אני מציע שתלך לישון. אני בטוח שהלילה תישן טוב, אפילו טוב מאד," הוא קורץ לי, יוצא מבית הקפה ונעלם.
