חשבתי
שאם אפרוש ידיים,
אוכל להשתחרר מהכבלים
שמקיפים אותי.
חשבתי
שבנפילתי מטה,
יחכו לי זרועות חזקות,
שלא יתנו לי להתרסק.
איך לא הבנתי
שההתרסקות היא
בפנים,
ואת השברים
זו אני שצריכה
להרכיב?
רק מההבנה הזו
אני כבר מרגישה
קלה יותר,
שלמה יותר.
והמסיכה על פניי,
כך הבנתי,
נועדה להשאר שם
לעולם,
ואל לי להלחם בה.
כי היא
המגן שלי,
היא השפיות שלי,
היא מי שאני
באמת.
ב.א.