לילי
"אני באמת חייבת ללבוש את המחוך הזה?" אני לא מצליחה להסתיר את חוסר שביעות רצוני, בעוד אימי מתקשה להדק את השרוכים.
"את רזה להחריד," רוטנת אימי, "גברים אוהבים שיש במה לגעת."
"אימא," אני מרימה מעט את קולי בזעזוע, "אני עדיין נערה."
'ילדתי התמימה. לו רק ידעת שאין כל זה תלוי בך אלא ברצונו של הגבר שיראה אותך ויחשוק בך, יהיה גילך אשר יהיה.' ממלמלת לעצמה אימי ולא שמה ליבה לכך שאני שומעת את דבריה.
אימי לא חשבה שהיום בו יתממשו מילותייה אכן נמצא מעבר לפינה. וכשזה הגיע היא ידעה שאין בכוחה לעשות דבר כדי להציל אותי מגורלי.
כעת היא נאלצת לארוז עבורי מספר מועט של מטלטלים. כמה זוגות בגדים תחתונים, מחוך נוסף, בלוי ככל שהיה, ושלוש שמלות, מבין אלה שנראו פחות סמרטוטיות.
המבט בו מביט בה הגבר שבה לדרוש אותי גורם לה להסיט את עיניה לצדדים.
"היכן אביה של הילדה?" הוא נובח לעברה.
המילים האלה גורמות לאימי להזדקף ולהישיר מבט.
"באחוזת איירבורן," היא עונה ללא מורא.
'מה?' אני מלמלת בשקט, "איפה?" אני שואלת בקול.
"את אולי בתה של משרתת," אומרת אימי, "אבל אביך הוא השולט באחוזת איירבורן."
"הוא יודע על קיומי?" אני שואלת אותה, עדיין נרעשת מהתגלית.
"האם זה משנה? את עדיין בתה של משרתת. את זה אל תשכחי לעולם," היא עונה לי ביבושת.
השליח שבא לקחת אותי נראה שמח בליבו על השיחה שמתנהלת בינינו מה שמאפשר לו להסדיר את נשימתו עם גילוי הפרט המרעיש הזה.
'מי היה מאמין שהנערה הזו היא בתו של לורד איירבורן, אם אכן נכון הדבר,' הוא מדבר עם עצמו, לא שם לב שמילותיו נשמעות, 'מעניין אם האדון יודע.'
"הנה לכם צידה לדרך," אומרת לו אימא ומגישה לו צרור בד ובתוכו אוכל שהכינה בלילה קודם.
"מי ייתן וגורלך יהיה טוב משלי," לוחשת אימי לאוזני בעודה מחבקת אותי, "יותר לא נתראה."
"אל תעצבי אל ליבך אימא יקרה. לא הייתי בוחרת לי אימא אחרת. תודה על כל מה שעשית למעני, על שנות האושר שהענקת לי. את בליבי לנצח."
אמנם אני כבר לא נערה, אבל לא טעמתי את מה שיש לחיים להציע. היום הזה מבהיר לי שגם לא אטעם. החופש והזמן נלקחו ממני ואימי לא יכלה לעשות דבר כדי למנוע זאת.
כל הדרך אני מבלבלת את המחשבות שלי. הכל רק לא לחשוב מה מחכה לי בסיומו של המסע.
"לא הייתה לי ברירה אלא להסכים," אמרה לי הבוקר אימא כאשר הודיעה לי שאני מתחילה לעבוד באחוזה.
חיכיתי שתספר לי איך זה קרה פתאום, או כל פרט אחר. שלא כהרגלי אני מבינה שהפעם עליי לשתוק. העצב העמוק שניבט מעינייה של אימי הוא שמוביל אותי לא לשאול אותה ולא להוסיף על כאבה.
אין לי מושג מיהו "האדון". לא מה גילו, ולא מה מצבו המשפחתי. אני רק מתפללת שאין לו ילדים קטנים ומעצבנים.
מתפללת זו לא המילה הנכונה. אני יודעת שישנם אנשים שהתפילות שלהם לא באמת נכנסות דרך שערי השמים.
אני מקווה שיהיה פחות רע ממה שאני חושבת שיהיה, ומבטיחה לעצמי תמיד לחפש את הדברים הטובים בכל מצב.
אז מסתבר שאני הבת של לורד איירבורן!
מעניין אם אני דומה לו במשהו. תמיד הרגשתי שאני לא דומה בכלל לאימי. לא רק במראה החיצוני, אלא גם באופי. אני חזקה ממנה, דעתנית, ואפילו קצת יהירה.
אני יודעת שמתחת לכל הסמרטוטים שאני לובשת אני אישה יפה, רק שהגורל בחר להלביש אותי בהם ולא בשמלות יפות.
אני גם יודעת שאני לא טיפשה. ברור לי שאיך שאציג את עצמי היום, כך ייקבע גורלי.
אני מבינה פתאום שהעובדה שאני יודעת מי אבי, משהו שלא רבות מבנות המשרתות יכולות לאמר, הוא המתנה הגדולה ביותר שיכלה לתת לי אימי.
בלי שהבינה היא עזרה לי היום לעמוד זקוף מול מי שזה לא יהיה. אני לא אביט בעיניו בחוצפה, אבל גם לא אשפיל את מבטי. אני לא אהיה כמו אימי. לא כי אני טובה ממנה, אלא כי אני מבינה מי אני.
"הגענו. תפסיקי לחלום. הגיע הזמן שתתרגלי למציאות שלך," נוזף בי הגבר שבא לאסוף אותי. הוא מנער מעליו את שאריות פרורי האוכל שנתנה לו אימא, אוכל שלא הוצע לי ממנו אפילו טעימה.
"נו תזדרזי כבר," הוא חסר סבלנות ומתעלם מהעובדה שקשה לי לסחוב את התיק שלי לבד. התיק הזה מכיל את כל מה ששייך לי עליי אדמות.
**
ניצלתי רגע של חוסר תשומת לב של אימי והכנסתי לתוכו כמה מ'חפציי.' יהיה גורלי אשר יהיה, אני לא אוותר לעולם על מי שאני ועל הנפש החופשייה שבי.
'הצבעים שלך, המברשות פה ובלוק הציור, הכל פה איתך' אני מדברת לעצמי בליבי, 'לא יתכן שאת זה קשה לך לסחוב.'
**
הוא מצביע בגסות לעבר דלת צדדית. "כנסי משם," הוא אומר לי בקול כועס. הוא עצמו נכנס זקוף דרך דלת צדדית אחרת.
אני ממלאת את ריאותיי מלוא האוויר פעם אחרונה כאדם חופשי. למרות חוסר אמונתי שתפילותיי תתקבלנה אני מרימה עיניי לשמיים ומבקשת – "שימרו עליי."
אני נוקשת על הדלת ופותחת אותה לאט.
"נו תראו מי הואילה בטובה להגיע. מזל שלא באת בחצות הלילה," רוטנת לעברי משרתת צעירה. הייתי מהמרת שהיא הנחותה ביניהן, ורק חיכתה שתגיע מישהי להתעמר בה.
"אין זה משנה מתי הייתי מוכנה. גם אם השכמתי כהרגלי בחמש וחצי," אני עונה לה, "אלא מתי טרחו לבוא לקחת אותי ועל כך אני מאמינה שאת יודעת שלא הייתה לי שליטה."
היא מסתכלת עליי המומה, משפילה מבטה ומסתלקת ממני.
אני כבר יודעת שלא יעשו לי פה חיים קלים, אבל יודעת גם שלא אשבר.
אני שומעת לחשושים ורואה אישה מבוגרת צועדת לקראתי בנחרצות.
"מה זה??" היא אומרת, "איזה סמרטוטים את לובשת?"
"אני מניחה שלו היה לאימי כסף לקנות לי שמלות חדשות ויפות לא הייתי נאלצת להגיע לכאן," אני עונה לה בחוצפה.
"אז את גאוותנית. נראה אותך עוד חודש כשידייך יהיו אדומות מהקרצוף, ושערך יתחנן לשמפו בריח פרחי יסמין," היא אומרת לי בלעג.
"עכשיו שאנחנו מבינות אחת את השניה," אני אומרת לה באומץ שלא יודעת מהיכן הגיע, "תואילי בטובך להסביר לי מה אני אמורה לעשות."
"אני מניחה שאת לא יודעת לבשל, או לנקות, או כל עבודה אחרת. ידייך עדינות מידי. את חושבת שאת מסוגלת להכין לאדון את דייסת הבוקר שלו?"
"יהיה עליי ללמוד איך האדון אוהב את הדייסה שלו," אני עונה.
"את רצינית? קדימה לכי תכיני לו את מנת הבוקר שלו לפני שישאג על כולנו."
אני מניחה את התיק בכניסה, מתחת למתלה המעילים וניגשת בזריזות למטבח, כולן מתרחקות ממני במופגן ואין לי ברירה אלא ללמוד בעצמי להתמצא במטבח העצום הזה לבדי.
אני מצליחה למצוא את הכל, למרות ששום דבר כאן לא נמצא במקום הגיוני בעיניי.
כאשר הכל מוכן אני פונה שוב למנהלת הבית. "כדי שהאדון לא ישאג על כולנו הייתי מודה לך גברתי אם תאמרי לי להיכן להביא לו את ארוחת הבוקר שלו."
"איפה הוא יכול להיות? בחדרו," היא עונה ומצביעה על גרם המדרגות העצום שמוביל לקומה העליונה.
"את זה יכולתי לנחש. אני מניחה שאת לא מצפה שאנחש היכן הוא חדרו," אני אומרת.
אני יודעת שאני חצופה, אבל איפשהו בבטן מרגיש לי שזו הדרך להתנהל מולה.
היא מביטה על המגש שאני נושאת בידיי וניכר בה שהיא בהחלט מופתעת. היא כמובן לא תאמר לי דבר.
היא מביטה בי בהתנשאות, מרימה מעט את הראש וחוזרת למטבח.
אני עולה במעלה המדרגות אבל המחשבות שלי נתונות למנהלת הבית. האם אני טועה או שההתנהגות שלה מעידה דווקא על חוסר בטחון גדול?
כאשר אני מגיעה לקומת חדרי השינה אני מבינה שאין לי צורך בהנחיות. אין ספק היכן הוא חדר השנה של אדון האחוזה.
אני אוחזת את המגש ביד אחת ונוקשת על הדלת. אין תשובה. אני נוקשת שוב, והוא עדיין לא מגיב.
אני פותחת מעט את הדלת. "ארוחת הבוקר שלך מוכנה אדוני," אני אומרת בקול שקט אך מספיק כדי שישמע.
"איך את מעיזה להתפרץ כך לחדר השינה שלי," הוא אומר ומודד אותי במבטו.
אני מניחה שגם לו יש מה לאמר על הלבוש שלי ותוהה כיצד יהיה עליי להגיב.
"ומה היה קורה אם לא הייתי פה לבד, אם הייתה איתה אישה?" הוא יורה לעברי בכעס.
"אין זה מענייני. כל שנתבקשתי הוא להכין לך את ארוחת הבוקר."
"כנסי ותניחי אותה על השולחן," הוא אומר ופוסע הלוך וחזור בעצבנות.
הוא ניגש לראות מה מונח על המגש. דייסה, לחם קלוי, ריבה וחמאה למריחה, ומיץ תפוזים סחוט.
"מי החכמה שהחליטה שזה מה שאני אוכל הבוקר?" הוא שואל ועיניו בוערות מכעס.
"בבקשה אל תכעס אדון. אני חדשה פה ואיש לא הסביר לי מה עליי לעשות. אם תאמר לי מה אתה רוצה, אכין לך מייד."
אני מחכה לתשובה אבל האדון לא מגיב וניגש לטעום את מה שהכנתי לו.
"איפה עבדת קודם?" הוא שואל.
"עבדתי עם אימי. מעולם לא שירתתי אדון," אני עונה לו בקול יציב, מזכירה לעצמי שזו פגישתינו הראשונה והיא זו שתקבע את דעתו עליי.
"את בתה של התופרת," הוא קובע.
אני מופתעת מדבריו. כולם קוראים לי בתה של המשרתת. האם הוא יודע משהו עליי? האם ידועה לו זהותו של אבי?
"כן," אני עונה לו קצרות.
אני לא יודעת אם עליי לצאת או להישאר. למה הכל כל כך מסובך?
"כך בדיוק אני מבקש שתגישי לי את ארוחת הבוקר כל יום. את הקפה אני מבקש בחדר העבודה שלי בעוד שעה."
אני ממתינה שהוא יסיים, מחזירה את הכלים למגש ויוצאת מהחדר בשקט.
במטבח אני שוב מתקבלת במבטים עויינים.
"מה אמר האדון?" שואלת אותי מנהלת הבית. כך החלטתי כי אין היא מציגה את עצמה.
"האדון ביקש שאביא לו קפה לחדר העבודה עוד שעה," אני עונה.
"לא היה לו מה לאמר על ה…הצורה שלך?" היא אומרת לי כעוסה. למה היא כל כך כועסת? ולמה זה באמת משנה?
"אין לי מושג למה את מתכוונת. בכל מקרה האדון דיבר איתי רק על ארוחת הבוקר שלו," אני לא מראה לה מה עובר לי בראש כעת.
אני רוחצת את הכלים, מנגבת אותם, ומכניסה כל דבר למקומו.
"כיוון שיש לי כחצי שעה אבקש לדעת מה עליי לעשות כעת," אני אומרת למנהלת הבית.
הבנות מציצות עליי ומגחכות.
"לא בחרתי לבוא לכאן מרצוני. לא אני קבעתי שאבוא לעבוד כאן. אתן יכולות להמשיך לצחוק עליי, למרות שפרט לעובדה שאני ענייה אני לא רואה סיבה ללעג שלכן, או שאתן יכולות לעזור לי ללמוד את העבודה פה ובכך אוכל לחלוק איתכן את המשימות," אני אומרת לן.
הן מביטות בי המומות. הדבר האחרון שחשבו הוא שעכברונת כמוני תעמוד מולם ותדבר.
"ניתן לאדון לקבוע מה יהיה עליך לעשות," אני שומעת את קולה של מנהלת הבית מאחור.
"אני מניחה שלבעל אחוזה גדולה כמוהו יש דברים חשובים יותר לעשות מלתת הוראות למשרתת כמוני.
אני בת יחידה וכל חיי גדלתי לבד. הבדידות לא מפחידה אותי. אני אודה לך אם תאמרי לי היכן חדרי כדי שאוכל להניח בו את חפציי," אני אומרת למנהלת הבית.
"חדרי? שמעתן אותה?" אומרת מנהלת הבית בלעג. כמובן שאין לה מושג שאני שוקלת כל מילה, והשימוש במילה חדרי נעשה במכוון. לפחות אני מוציאה ממנה תגובה.
"אני מניחה שבאיזשהו מקום באחוזה הגדולה הזו יש מזרון עליו אוכל לישון הלילה," אני עונה לה בחוצפה שמעלה את חמתה עוד יותר.
"אין לך גבולות," היא מסננת לעברי.
"אימי למדה שיש לכבד כל אדם, גם אם הוא משרת בן משרת. אחרת לשם מה הביאו אותנו לעולם הזה?
אני יודעת מהו עוני. מה פרוש הדבר לעבוד קשה, לדלג על ארוחות כי המקרר ריק. עם זאת אני מודה על כך שיש לי בגד ללבוש, גם אם הוא מרופט, הוא מכסה את גופי ומגן עליי מהקור.
ברור לי שלא כל האנשים שווים, ויש כאלה ששווים יותר, גם פה בין משרתי הבית.
אני יודעת שאיך שיתיחסו אליי כך אתייחס חזרה. אם אני אוויר בעיניכם, כך אנהג גם אני.
ואם תלמדו אותי מה עליי לעשות, תקבלו ממני תמורה גדולה יותר."
"גמרת לנאום?" היא אומרת בפנים לא מרוצות.
אני רואה בעינייה שהיא לא יודעת מה לענות לי.
אני שותקת.
אני סוקרת את הבנות מסביבי במהירות. תמיד הייתה לי טביעת עין טובה, ואני עסוקה כעת לבחור אל מי מהן להתקרב.
שקט מתוח משתרר במטבח. אני יכולה להשבע שאני שומעת את הזבובים מזמזמים ליד החלון.
אני ממשיכה להישיר מבט לכל אחת מהן. הן משפילות את מבטן, אבל לא זזות ממקומן.
אני שוב מרימה עיניי לשמים ומהנהנת בראשי. אני מרגישה שוב שאין מי שמקשיב לי.
"יש ביניכן מישהי שיכולה ללמד אותי איך האדון שותה את קפה הבוקר שלו?"
הן מסובבות אליי את הגב ופונות כל אחת לעבודתה.
"כרצונך גבירתי," אני קדה בפני מנהלת הבית, "מהיום אבקש את התשובות רק מהאדון."
אני נכנסת למזווה מוציאה ממנו קמח, ביצים, שמן, וסוכר וניגשת להכין מהם בצק.
למרות הדלות בה גרתי, אימי לימדה אותי הוא לאפות ולבשל. לעיתים זה היה במעשה, לעיתים רק בדיבור, כאילו סיפרה לי אגדה. כל מילה שאמרה לי חרוטה בזיכרוני.
אני מבעירה את התנור בזמן וניגשת ללוש את הבצק.
אני נותנת לו לתפוח מעט וחוזרת למזווה לראות מה אפשר להוסיף לו. אני בוחרת תפוח אדום, חותכת אותו לקוביות קטנות ומוסיפה לחלק מהבצק ובוזקת לתוכו קינמון.
אני מחלקת את הבצק לכדורים קטנים, מניחה אותם על שני מגשים גדולים ומכניסה לתנור.
תוך דקות ספורות מתחיל הריח למלא את חלל המטבח.
אני מנצלת את הזמן להכין קפה לאדון. אני מוצאת את קנקני הקפה ומחשבת את הכמות שעליי להכין.
*
פעם אמרה לי אימי שחשוב מאד ללמוד חשבון ולו רק כדי לדעת לחשב את כמויות האוכל במטבח.
אני מחייכת לעצמי כשאני נזכרת בכך בזמן שאני מחשבת את כמות אבקת הקפה אותה עליי לשים לקנקן בגודל כזה.
*
כאשר הכל מוכן אני לוקחת שוב את המגש, מניחה עליו את קנקן הקפה עם צלוחית סוכר וכד קטן לחלב, כוס עם תחתית, כפית, וצלחת מלאה במאפים משני הסוגים.
הבנות מציצות שוב על הנעשה במטבח. אין ספק שהריח הוא שמשך אותן לבוא לכאן.
"אפיתי גם עבורכן," אני אומרת להן ויוצאת עם המגש לחפש היכן הוא חדר העבודה של האדון.
אני אוחזת במגש בשתי ידיים ומביטה סביב. מאין לי לדעת איפה ממוקם משרד בבית אחוזה כזה גדול? בחיים לא הייתי באחוזה כזו.
מולי הולך אחד מהמשרתים. "היכן המשרד של האדון?" אני שואלת.
הוא בוחן את המגש שבידי ומצביע בידו לכיוון המסדרון. "שם."
לשמחתי אני שומעת את קולו של האדון בוקע מאחד החדרים. אני מקשיבה לרגע כדי להבין האם הוא לבד.
רק אז אני נוקשת על הדלת וממתינה. אני נוקשת שוב ושומעת את קולו. "היכנסי."
אני מניחה בפינת השולחן את המגש, ומתחילה למזוג את הקפה.
הוא מרים את עיניו למגש. אין ספק שהריח של המאפים הטריים הגיע לאפו.
הוא מקמט את מצחו. אני רואה שהוא רוצה לאמר משהו, אבל שותק לרגע. "אני מניח," הוא אומר לבסוף, "שגם את זה הכנת על דעתך."
"אם הבית אמרה לי שהאדון הוא זה שייתן לי הוראות מה עליי לעשות," אני עונה לו בשקט. הפעם זו אני שמחכה לתגובתו.
"מיס דונווי, כמה אופייני לה. הגיע הזמן באמת שתלמד שאני הוא הקובע את סדרי הבית ולא היא," הוא עונה ומגחך.
"ובמה את כבר יכולה להועיל לי? את יודעת לקרוא, לכתוב, לחשב חישובים?"
"כן אדון. וגם לנהל רישום חשבונאות בספרים," אני עונה לו.
האדון לוקח את הקפה, לוגם ממנו, טועם המאפה, ונשען לאחור על כסאו. "זה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע היום," הוא אומר מבודח ומישיר מבט לתוך עיניי.
'תעמדי זקוף' אני מזכירה לעצמי, ומשירה מבט אליו חזרה. אני אמנם המשרתת שלו אבל זה לא הופך אותי לטיפשה.
אני מתקשה לעמוד מול המבט שלו. מעולם לא הסתכל עליי כך גבר, והמבט שלו חודר לתוכי ונוגע בי במקום שלא היכרתי.
ועדיין עלי לזכור, הוא האדון שלי ואני המשרתת שלו.
"כך יהיה," הוא אומר לי לבסוף, "את ההוראות שלך את תקבלי רק ממני."
