תיאו
שון מסתכל עליי. אני משתגע למה הוא לא מדבר.
"צדקת," הוא אומר לי.
"בקשר למה?" אני שואל אותו מופתע. מה כבר אמרתי עליה?
"ג'ייסון חותר תחתיך. הוא חפרפרת רצינית. אנחנו צריכים להתנהל כעת בחוכמה," הוא אומר.
"אנחנו?" אני שואל אותו מופתע, "זו לא הבעיה שלך."
"אתה הפכת את זה לבעיה שלי. אני לא יכול להתעלם ממה שאני יודע."
"ביקשתי רק להבין למה ההתנהגות שלו מוזרה." אני עדיין לא יודע איך לעכל את המילים שהוא זרק לעברי, ג'ייסון חפרפרת.
"זה לא מסתדר לי איתו. הוא לא כל כך חכם. הוא בכושר מעולה, אבל השכל זה לא השריר החזק שלו."
"זה נכון, ולכן קל לגרום לו למכור את היחידה. אני לא חושב שזה אישי נגדך. אנחנו עדיין עובדים על זה. דווקא נראה לי שהוא די נאמן לך.
אני נוטה לחשוב שהוא נסחט. משהו כמו חוב למישהו שמאלץ אותו לבגוד בכם, ועדיין עליך הוא נמנע מלדבר. אני נשמע לך הגיוני?" הוא אומר לי מהורהר.
"שון ,אני באמת לא יודע דבר עליכם. הוסכם בינינו שזה ישאר מחוץ לתחום בינינו. היא גם ביקשה שאיש לא ידע על יחסינו, שזה בסדר גמור, אבל בכל זאת בחרה לשתף אותך."
"מילה יכולה לעשות מה שהיא רוצה. אני לא יכול לפרט, אבל היא בכירה, מאד בכירה. זה רק בינינו, כי גם אצלנו חוץ ממני ועוד אחד איש לא יודע מה באמת התפקיד שלה."
"אני מוטרף מדאגה לה," אני משתף אותו.
"היא מנותקת קשר. אין עליה את הנייד כך שאינך יכול ליצור איתה קשר," הוא מעדכן אותי.
"ואיך תדעו אם תקלע לצרה?" אני שואל. משהו פה לא מסתדר לי.
שון שותק. "אני מעריך אותך מאד. אני יודע שאתה חשוב לה, אבל אסור לי לדבר."
"אני אניח את כל הקלפים לפניך. אני מאוהב בה. היא יקרה לי מאד," אני בורר את המילים.
שון מניח את ידו על השעון שלו ומסובב את היד, מניח אותה על הדופק שלו.
אני נד בראשי. "אני מבין שאצטרך להמתין עד שיווצר איתה קשר," אני אומר בקול ומניח ידי על הדופק שלי לסמן שהבנתי.
אני נושף את כל המתח ממני. היא לא ממש לבד, היא במעקב.
"יש לך חתיכת כלי רציני. יצא לך להשתמש בו?" הוא שואל ומצביע על האקדח שהנחתי על השולחן.
"אני מתאמן מידי פעם," אני אומר לו כי לא בטוח מה הוא רוצה שאומר. אני מקפל שלוש אצבעות, יוצר בידי צורה של אקדח ומכוון על ליבי, מסמן לו שאני קלע מצויין. הוא מחייך אליי.
"ביחידה שלנו לא משתמשים הרבה בנשק, אז יוצא שפעם בכמה חודשים אנחנו מתאמנים במטווח, רק כי זה מה שדורשים הנהלים," אני מסביר לו.הוא מחניק חיוך.
"אני מבין אותה," הוא אומר לי פתאום.
אני מסתכל עליו בשאלה.
"אני מבין למה אתה חשוב לה," הוא מסביר,
"היא נמשכת לגברים על אופנוע." בזמן שהוא מדבר הוא נד בראשו לשלילה.
הפעם התור שלי להחניק חיוך.
פתאום הוא מזדקף ומעיף מבט לשעון שלו. הוא עושה את אותה תנועה של סריקת תדרים כמו שמילה עשתה.
הוא בודק גם את הנייד שלי. "הכל נקי," הוא אומר ומשחרר אנחה ארוכה.
"אני יודע מה הבטחת לה. אני מרגיש מספיק בטוח איתך. אני אצרף אותך אליי אם יקרה משהו. מילה שלי. עד אז אני מנתק איתך קשר," הוא אומר, "אני חייב ללכת. אל תתפלא אם תגיע אליך פיצה באמצע הלילה. עוד תשנא פיצה פטריות בגללי."
"זה לא משהו שאני חושב שיכול לקרות לגבר רווק שמתקיים מאוכל זבל," אני עונה לו.
"היא תחזיר אותך למוטב. מבטיח לך שתלקק את האצבעות, כשתטעם את האוכל שהיא מבשלת," הוא מחייך ופונה לעבר הדלת.
הוא נעצר ליד הדלת וקופא. "לעזאזל," הוא מסנן בשקט.
"יש לך פחד גבהים?" הוא לוחש.
"ממש לא. אני גר בקומה העליונה," אני עונה לו בלחש.
הוא מעיף מבט זריז מסביב וקולט את המרפסת הגדולה שמקיפה את דירת הגג הגדולה שלי.
הוא מסתכל מסביב, מבחין בבקבוק ויסקי יקר ושופך את תוכנו במהירות לכיור. "מצטער," הוא לוחש ומניח אותו שוכב על הדלפק.
"שיחשבו שהשתכרת," הוא מסביר לי.
הוא מוציא מהתיק שלו חבל ומורה לי ללכת בעקבותיו, מסמן לי לקחת איתי את האקדח.
אני מסמן לו שיש לי יציאת חירום אישית למדרגות. הוא מסמן בראשו לאות הסכמה.
הוא מהנהן מרוצה בראשו כאשר הוא רואה שלרגלי נעלי ספורט. "זה מבחן הכושר שלך," הוא אומר לי, "תעשה כמוני."
אני רואה אותו מזנק על המעקה מצד לצד.
אני עושה כמוהו, נכנס לקצב שלו ונדהם כמה מהר אפשר לרדת במדרגות כשאתה מתעופף לך כמו עטלף.
אני מכיר היטב את התרגיל הזה, רק שעבר זמן רב מאז שתרגלתי אותו. אני קולט שיש לנו הרבה מהמשותף.
אני מרוכז בכל תנועה.
שון שמיומן בבריחות מהסוג הזה מעיף מידי פעם מבט למעלה לראות מתי יגלו אותנו.
"תצמד לקיר החיצוני. אני שומע צעדים ליד הדלת המובילה מהדירה שלך למדרגות," הוא לוחש לי,
"אנחנו מכוסים כעת," הוא אומר ומשחרר אוויר, ואני לא מבין על מה הוא מדבר.
"יש לנו הגנה," הוא מסביר לי למראה סימן השאלה על פניי, "אני מקבל התראות היכן הם."
הוא מפעיל משהו בשעון שלו. החניה נקייה. בוא ניקח את האופנוע שלי ליתר בטחון.
הוא נותן לי קסדה ולוקח אחת לעצמו. הוא מסתובב לאחור ובוחן את הבגדים שלי ומחייך. "אני אוהב את זה שאתה לובש שחור. הנחש על החולצה רק משלים את האווירה."
להפתעתי אחרי הבריחה המטורפת הזו, הוא נוסע למגדל הנהר, מחנה את אופנוע ועולה לבית הקפה.
"בא לי כריך עם בשר מעושן," הוא אומר לי כשהוא מתבונן במגשי הכריכים, "ולך?"
"החלטת להאביס אותי היום? מישהי התלוננה שאני רזה מידי?" אני צוחק.
"לא נראה לי שהתקדמת איתה עד כדי כך," הוא מתגרה בי.
"על מה אתה מדבר? הדייט הראשון שלנו היה כשהיא מחבקת את שרירי הבטן שלי בדהירה על גשר ברוקלין," אני עונה לו ברצינות מעושה.
"נכון. שובבה שכמוה. אי אפשר לשכוח איך היא שלחה את רוכב האופנוע ישר לגיהינום. לך אני לא צריך להסביר שזה או אנחנו או הם. זה לא שאנחנו נהנים לפגוע באנשים. להיפך, נעשה הכל כדי שלא."
"אני לא מבין משהו. מישהו היה בדירה שלי, חיפש אותי, ועכשיו אנחנו יושבים כאן בגלוי. אתה מוכן להסביר לי איך?"
"היא אמרה לי שאתה גבר מבריק," הוא אומר כשהוא רוכן לעברי, "זהו שאני חושב שאותי הם חיפשו. שיטת הפעולה שלנו היא כזו שבמקומות כאלה הם לא מזהים אותנו. כמוך, הם לא מבינים מי אנחנו ואיך אנחנו פועלים. עכשיו אתה ואני אנשים רגילים.
גם אתה עצמך לא בדיוק מוכר. אני לא בטוח שאנשי המשטרה מזהים אותך."
"צודק," אני אומר לו.
"אתה מבין שאני כל הזמן על הרדאר. יש מי ששומר גם עליי, ולכן גם עליך."
"ולמה יש לי הרגשה שאתה מנסה לעשות הכל כדי שלא אחשוב עליה?" אני יורה לעברו.
"אי אפשר איתך," הוא נאנח, "כי היא במקום שאנחנו דרוכים לראות מה יקרה בו. אני חייב להרחיק אותך משם. אני יודע שגם אתה רוצה להגן עליה ואני רק עוזר לך לקיים את הבטחתך. אני הצל שלך עד שנדע מה קורה שם במקום בו היא נמצאת."
"האם ההימלטות הייתה מבחן שלי?" אני חייב לקבל תשובות.
"זה היה אמיתי. הם פרצו לדירה שלך. העובדה שלא חיפשו בה דבר אלא רק אותנו מלמדת שאתה לא מעניין אותם כעת," הוא מסביר לי.
"ומאיפה אתה יודע את כל זה?" אני לא בטוח שהוא מרוצה מהחקירה שלי, אבל הוא משתף פעולה.
הוא מסיט את השיער שלו אל מאחורי האוזן ומסמן לי על עגיל יהלום קטן שמהווה המשדר הסמוי שלו.
"תודה," אני אומר לו והוא מבין שיותר לא אשאל.
אמיליה
'את שייכת לתיאו,' אני חוזרת כמנטרה בראשי 'את לא תתני להם לחלל אותך.'
"אני לא יודעת מי אתה. איזה מין גבר חוטף ילדות בתיכון ו…קורע להן את הבגדים? חכה שאח שלי יגלה שלא חזרתי. הוא קצין בסמויה. אני לא הייתי מתעסקת איתו."
"באמת?" הוא אומר בלעג, "ממש רועדות לי הביצים."
"אתה יכול לצחוק כמה שאתה רוצה. הוא לא ילד טוב כמוני. פעם שמעתי אותו מספר איך … טוב אני מפטפטת יותר מידי. נו בחייך, תן לי ללכת."
"דווקא עכשיו שמתחיל להיות מעניין?" הוא צוחק, "ומי זה אח שלך?"
"ג'ייסון," אני עונה לו. השם הראשון שעולה לי בראש הוא הסגן של תיאו.
הוא פורץ בצחוק עד שדמעות זולגות מעיניו מרוב צחוק.
"אח שלך, ילדה תמימה, הוא שתול שלנו. יש לך מזל גדול."
"תרחיק אותה מפה. תשאיר אותה בסמטה ליד בית הקפה. אני אודיע לאח שלה שהיא עברה תקיפה ושיבוא לאסוף אותה. ואת תזהרי ממני. אם אשמע שסיפרת לו משהו ממה שקרה פה הלילה."
"מה אני נראית לך מטומטמת. גם ככה אני כבר מסובכת מעל הראש. אני אומר לו שמישהו תקף אותי ברחוב. על זה הוא לא יוכל לכעוס עליי, נכון? מה זה אשמתי. אני לא עשיתי כלום," אני שוב מתחילה בהצגת הבכי שלי במטרה שיגרש אותי מכאן כמה שיותר מהר.
לכי תשטפי את הפנים שלך," הוא אומר לי ומצביע על השרותים.
אני מנצלת את חוסר העירנות שלו, ורגע לפני שאני חוזרת לחדר אני שותלת "זבוב" עליו מרחתי קודם לכן חומר שידחה את טביעות האצבעות שלי, על גבי המשקוף במקום שיקשה עליהם למצוא אותו.
אני מנצלת את העובדה שהם מדברים ביניהם וחומקת מהבית, מודה על החשכה המוחלטת שעוטפת אותו.
אני נמנעת מללכת ברחוב המואר ובורחת דרך החצר האחורית וממנה לזו שאחריה. אני בוחרת מסלול שיקשה עליהם לעקוב אחרי.
אני לא יכולה להרשות לעצמי שג'ייסון יספר להם שאינו יודע מי אני.
יש להניח שהוא יעדיף לגלות מי אני בעצמו.
אני חייבת להעלם מעל פני השטח כמה שיותר מהר.
אני חומקת בסמטאות, רצה צמוד לקירות הבתים ואז מרגישה יד נצמדת לפי, ובד נקשר סביב עיניי.
"נחטפתי," אני ממלמלת ועוצמת את עיניי.
אני מרגישה יד נוגעת בשיערי. אני רוצה להדוף אותה, אבל מבינה שגם ידיי קשורות.
אני עושה את הדבר היחיד שיוכל להשקיט אותי כעת. אני מדמיינת שזוהי ידו של תיאו שמלטפת אותי.
הגוף שלי רפוי כעת ואני שוב בשיא הריכוז. אני מנסה לזהות קולות, להקשיב למילים שנאמרות.
האם נדמה לי ואף מילה לא נאמרת בין החוטפים שלי? זה מוזר כי את הקולות בכביש אני כן שומעת.
אני מנסה להריח, אך פרט לריח של מבשם ריחני ברכב אני לא מריחה כלום.
רגע, בעצם כן. אני מזהה ריח של מאפים טריים.
'לכי תדעי ליד איזה מבין עשרות המאפיות בעיר את נמצאת, ' אני חושבת לעצמי במירמור, 'את חייבת להתרכז. מה עובר עלייך?'
אני מסניפה שוב את הריח ואני מחייכת לעצמי.
'כשאת רוצה, את יכולה,' אני חושבת לעצמי בסיפוק כשאני מזהה את ריחות קרוסון השוקלוד המיוחדים לבית המאפה של מרקו.
'רגע! זה מול היחידה שלי,' אני חושבת בבהלה,. אני מתפללת בכל ליבי שלא נחשפתי. מי יודע מה חוטפיי מתכוונים לעשות בקשר אליי.
ואז מפרה את הדממה ידיעה שבוקעת מהרדיו שברכב. 'האם דימיינתי או שעד עכשיו הרדיו לא פעל?' אני חייבת להתרכז.' אני שבה ואומרת לעצמי.
משטרת NYPD מחפשת אחרי תלמידת תיכון מונה פיינלנד בת ארבע עשרה. בגדיה הקרועים נמצאו זרוקים בסמטה ולא ידוע מה עלה בגורלה. להלן תאורה. ….
'אז אני מונה פיינלנד,' אני חושבת לעצמי ותוהה האם הרוסים ישימו לב לכך שהושתלו בתיאורי פרטים לא מדוייקים.
בזמן שאני מקשיבה אני סופרת כל הזמן כדי לנסות לאמוד את המרחק מהיחידה. אני נושמת לרווחה שהרכב אינו עוצר לידה אלא ממשיך הנסיעה עוד זמן רב.
תיאו
"בקרוב תקבל קריאה לחזור ליחידה שלך. אמרו משהו בקשר לחטיפה של תלמידת תיכון," הוא אומר לי בקול אדיש, "זה כל מה שאמרו."
"ומה זה קשור ליחידה שלי? זה אמור להיות בטיפול של ה NYPD."
הוא מלכסן אליי מבט ומושך בכתפיו. "מאיפה אני יודע במה עוסקת היחידה שלך? אלה ההוראות שקיבלתי."
"כן, כן," אני אומר לו לא מרוצה, "רק תאמר לי שזו ששלי לא תלמידת תיכון."
הוא פורץ בצחוק. "חשבתי שאתה יודע בדיוק מי היא."
אני לא קונה את המשחק שלו.
"ועכשיו ספר את האמת?" אני יורה מיד.
"אני פועל לפי הוראות," הוא עונה לי.
"אני נראה לך מטומטם?" אני שואל, הפעם בקול רגוע יותר.
"זו הבעיה איתך. שאתה מבין את כל מה שאני לא אומר. היא הזהירה אותי שאתה כזה. אתה צריך להבין שיש גבול לכמות מגשי הפיצה שאני יכול להביא לך. היא עוד תתלונן שאתה מגדל כרס בגללי," הוא עונה לי.
"אני מתאמן כל יום. לא העליתי גרם כבר שנים," אני עונה לו, "אבל אתה צודק. שבעתי מהפיצה היום. אז מה יהיה?"
"הסיבה שאנחנו," הוא מעיף מבט זריז מסביבנו למרות שאנחנו יושבים במקום מרוחק מכולם, "בוא נאמר שלעולם אנחנו לא לבד גם כשאנחנו מנותקי קשר."
אני מביט בו ורוצה לשמוע עוד.
"היא חייבת להיות מרוכזת כל שנייה. אתה רק תסיח את דעתה ועלול להוריד את המסכה שלה. לפעמים עניין של שניות יכול להיות קריטי."
"כבר אמרתי לך שהבטחתי לה לא להתערב. עכשיו תזכיר את זה ללב שלי," אני אומר ונאנח, "היתרון בזה שאתה זאב בודד הוא שאתה דואג רק לעצמך. גברים כמוני וכמוך, לא באמת מפחדים על עצמם. כשזה נוגע אליה, הראש שלי חושב עם הלב."
כמה לא מפתיע כאשר הנייד בכיסי מצלצל.
שמו של ג'ייסון על הקו.
"זה הסגן שלי," אני אומר לשון שמחניק חיוך מרוצה. יש בחיוך הזה מין אמירה שאני לא ידוע לפענח.
"תענה לו," הוא אומר ומצביע על הנייד שלי.
"איפה אתה?" הוא אומר בקול מעט היסטרי.
"אני בבית," אני עונה לו עונה לו בטון עייף. אני ניזכר בבקבוק הויסקי ששון שפך, "שתיתי קצת."
"תבוא למשרד," הוא אומר. מתגובתו אני מניח שהוא לא היה בדירה, אחרת היה שואל אם אני מסוגל לנהוג. עם כל הביקורת שיש לי על האופי שלו, הוא לא עד כדי כך טיפש.
"אני משתין ומגיע," אני אומר לו, למקרה שבכל זאת הוא יודע 'שהשתכרתי.'
"עכשיו אני מבקש ממך שתשתף אותי אם ידוע לך משהו," אומר לי להפתעתי שון.
"אתה לא רוצה שאזמין עוד פיצה," אני אומר, "עוד יאשפזו אותי."
"אתה מעשן?" הוא שואל.
"לא," אני עונה, "רק שותה."
הוא צוחק. "כן ראית איך גמרת בשניות בקבוק שלם של ויסקי. הרשמת אותי בטעמך המשובח."
"פשוט תצא החוצה מהבניין. אני סומך עלייך שתמצא תרוץ," הוא אומר ומסמן למלצרית שתביא את החשבון.
