טילי
אנחנו מתחילות את מלאכת האריזה. יש לכל אחת מאתנו רק עוד בחינה אחת ונקבל את הרישיון.
"אז מה טילי, מה החלטת?" שואלת מגי.
"אני לא יודעת. אל כל מי שפניתי קיבלתי תשובה חיובית. מדוע אני לא שמחה? הרי כל חיי זה מה שרציתי. ללמוד, להתפתח ולצאת מגבולות הכפר," אני עונה לה מהורהרת, "המקום בו גדלתי תמיד גרם לי לרצות לברוח ממנו ועכשיו כשהכל פתוח בפני אני לא יודעת מה אני רוצה."
"את חייבת להחליט. נגמרו המשחקים את חייבת להתחיל לפרנס את עצמך. הרי אמרת שאין לך עזרה מהורייך," עונה מגי.
אני שותקת. מעולם לא שיתפתי את מגי על המלגות הרבות שקיבלתי, מה שהשאיר לי סכום נאה ביותר בחשבון החיסכון בבנק שלי.
העניין הוא פשוט מאד. אני מתקשה להודות בפני עצמי שכל השנים האלה שברחתי ממחוזות ילדותי, השנים שהשקעתי בלימודים, לא הצליחו לעקור מליבי את המקום היחיד שלא רציתי להיות בו.
מה לא ניסיתי? שיניתי את עצמי מהקצה אל הקצה ועדיין המקום היחיד שאני חולמת עליו בלילות הוא בית ילדותי.
'האם זה כישלון ידוע מראש?' אני חושבת לעצמי.
אני ניזכרת בלילה ההוא שעמדתי לעזוב את הבית בו גדלתי כל חיי. בית מלא בטרגדיה של שני אנשים שהלכו לאיבוד.
השמועות שאמי נטשה את אבי בשל גבר אחר עשו להן כנפיים ואבי לא יכול היה להן. פעמים רבות מאז שאלתי אותו מדוע לא סיפר להם את האמת.
אבא רק היה מושך בכתפיו ואומר לי: "אני לא יכול לנשום בלעדיה." לימים נודע לי מה היה המקור לשמועות, אבל זה היה מאוחר מידי כיוון שכולם כבר האמינו להן.
"את מבינה קטנטונת, כשאתה ראש העיר אתה כל יכול. איש לא היה מאמין לי," אמר לה אבא.
וכך נשאר הסיפור הזה בעינו. הייתי קטנה וחלשה מידי להלחם בראש העיר שחמד את אמי. הוא מעולם לא הצליח להבין מדוע בחרה אימי, אליזבת, בג'ון אבי שלא היה עשיר כמוהו.
הוא חשב שכספו מסוגל לקנות הכל. האמת היא שהוא באמת הצליח, פרט לאשה הזו שמיום ששמה עינה על אבי הייתה שייכת לו.
רק המחשבה על כך מעלה את חמתי. 'האם אני באמת רוצה לחזור לשם?' אני שואלת את עצמי.
אני שמחה שיש לי עוד שבוע להחליט. לאט לאט מתגבשת ההחלטה בליבי. בכל מקרה גם אם אחליט לחזור אני לא אטוס אלא אסע ברכבת, אולי אפילו ארכוש רכב.
אני מקשיבה לעצתה של מגי ומתיישבת לבחון את ההצעות שעומדות בפניי. עכשיו כשאני מעיינת בהן בריכוז אני משתהה לנוכח גודל האפשרויות העומדות בפניי. יש לי עוד בחינה אחת אחרונה בטרם אוכל לצרף לשמי את התואר עורכת הדין וכבר יש לי הצעות מחברות מובילות בעיר הגדולה.
למרות זאת, חוסר השקט בתוכי לא נרגע ואני נמשכת לאתר של כפר הולדתי.
לפי מיטב זיכרוני יש בכפר שלושה משרדים שעוסקים בעריכת דין, כל אחד בתחום שונה.
גריספין עוסקים בנושאי הנדל"ן, קליידמן בעניניי משפחה, ומק'מסטר בכל השאר.
מק'מסטר הם קרובי משפחה מדרגה ראשונה של ראש העיר ולכן אין זה פלא שרוב העבודה זורמת אליהם.
עד היום היה ברור לי שאני רוצה לעסוק בעניינים הקשורים לחוזים מסחריים. עכשיו אני בוהה בשלושת המשרדים המפורסמים במדור של אנשי המקצוע ותוהה אם הייתי שבה לכפר באיזה מהם הייתי בוחרת לעבוד.
אני מדפדפת ומחפשת את המודעות בקשר להצעות עבודה.
לא מספיק שאני מתלבטת אם בכלל לחזור לכפר, עכשיו צצות מול עיניי הצעות עבודה משלושת המשרדים. לרגע אני משתעשעת במחשבה לשלוח לכל אחד מהן את קורות חיי, אבל לבסוף אני מתחרטת ויוצאת מהאתר.
'זה לא עומד לקרות,' אני ממלמלת ומתיישבת לכתוב תשובה למשרד עורכי הדין היוקרתי "פרידמן, סילבר ומק'מסטר." רק אז אני קולטת את שם השותף השלישי.
אין לי מושג אם יש קשר דם ביניהם, אבל זו סיבה מספיקה בשבילי כדי לכתוב ולהודות להם על ההצעה ולדחות אותה.
"את השתגעת לגמרי," אומרת לי מגי, "את יודעת כמה עורכי דין חולמים על משרה כזו? הלוואי ולי היו מציעים אותה."
"את לא תביני את זה," אני עונה.
"תנסי אותי," עונה לי מגי.
למזלי הטלפון מצלצל. אני מביטה בצג ויוצאת למרפסת לענות לשיחה.
בזווית עיני אני קולטת שמגי ממהרת להציץ במחשב שלי. שאר ההצעות עדיין פתוחות עליו.
היא לוחצת על כל אחת, ומעתיקה את כתובת המייל מהן. 'אם את כזו בררנית, לבטח לא תכעסי עליי אם אגיש גם מועמדות,' היא ממלמלת לעצמה, לא מודעת לכך שאני שומעת אותה.
מגי יודעת שאני הרבה יותר מוכשרת ממנה, אבל עובדה שגם היא בכל זאת עומדת כעת בפני מבחן הסיום.
אמנם אין לה בטחון כמו לי שתעבור אותו באמת בהצלחה, אבל היא חייבת להאמין שכן.
היא לא שמה לב שאני רואה את מה שהיא עושה אבל שותקת. אין זו הפעם הראשונה שמגי מתגנבת להציץ במחשב שלי, מה שמאד מצער אותי טילי שאני לא בטוחה איך תסתדר מגי בעולם הזה ללא עזרתי.
פעמים רבות חשבתי לעצמי שמגי בחרה ללמוד משפטים מהסיבות הלא נכונות. זה לא שאיננה מוכשרת, זה רק שהראש שלה לא חריף מספיק לעולם הזה של עורכי הדין. היא מאד נאיבית ומאפשרת לעבוד עליה בקלות.
"היי יש לי רעיון מגי," אני אומרת כשאני שבה חזרה, "מה דעתך לפנות לאלה שאני פניתי אליהם, הרי לא אוכל לענות לכולם בחיוב. תסתכלי במחשב שלי הכל פתוח."
"לא יודעת, נראה," אומרת מגי.
"אני הולכת לספריה ללמוד, את באה?" אני מזמינה אותה.
"נראה לי שאשאר כאן ללמוד," עונה מגי בהתחמקות
.*
קשה לי עם ההתנהגות של מגי. אני מתחילה להרגיש חוסר שקט לידה. קשה לי עם העובדה שמגי לא גלויה איתי.
אני יודעת בדיוק באיזו משרה חפצה מגי וברגע של חולשה בא לה להענות לה בחיוב , אבל אני מיד מתעשתת. זו לא מתאים לי לנהוג כך. מה גם שאני מבינה שזה ממש לא איכפת לי.
אולי כי אני מבינה שבעצם כבר החלטתי.
*
"זהו נראה לי שלקחתי את הכל," אני אומרת למגי ומעיפה מבט אחרון בחדר שהיה הבית שלי בארבע השנים האחרונות. "אני אתגעגע אליך. תהיי בקשר במייל."
"בטח, כשיהיה לי זמן אכתוב לך," עונה מגי ואני מבינה כבר שלא אשמע ממנה בקרוב. אני לא מתפלאת שכן מגי התחמקה ממני כששאלתי לגבי תכניותיה לעתיד.
אני יורדת עם המזוודה האחרונה במורד המדרגות, יודעת שלכאן לא אחזור יותר, אבל אין בי טיפת עצב. כל כולי עסוקה עכשיו בתכנית החזרה הביתה.
אני מניחה את המזוודה במושב האחורי. ארזתי בתוכה את הבגדים לנסיעה שתארך כמה ימים. אני זקוקה לימים האלה שיפרידו בין החיים בעיר הגדולה לחיים בכפר.
למרות שעדיין לא קיבלתי תשובה ממשרד עורכי הדין של "גריספין ושות'," סירבתי לכל ההצעות שהוצעו לי.
"אגיע ביום חמישי," אני אומרת לאבא, "אני יוצאת כעת לדרכי. אל תדאג לי, אני זקוקה לנסיעה הזו."
"אני פה קטנטונת," עונה לי אבא, "מחכה לך בכיליון עיניים."
ג'ון
הילדה שלי חוזרת הביתה!
אינני יודע מה גורם לטילי לחזור הביתה, אך אני מסתפק בעובדה שזה ממלא אותי אושר ואיני שואל שאלות.
איני שואל כי אני מפחד שזה ביקור קצר.
כאשר מצלצל הטלפון בביתי אני קם בעצלתיים מכסא הנדנדה במרפסת וניגש לענות לו.
"שלום ג'ון, אני יכול לדבר עם מתילדה? ריצ'ארד גריספין מדבר."
"היא עדיין לא הגיעה," אני עונה לו .
"יש לך דרך ליצור איתה קשר?" שואל ריצ'ארד.
"היא בטח תתקשר מאוחר יותר," אני עונה לו. למרות שאני חושב שסביר להניח שהיום לא תתקשר יותר.
"אנא מסור לה שתדבר איתי. אני רוצה לדעת מתי היא יכולה להתחיל לעבוד," הוא אומר לי להפתעתי.
"אמסור לה. בכל מקרה טילי תהיה כאן ביום חמישי," אני אומר לו, עדיין המום מהעובדה שטילי הגישה בקשה לעבודה בכפר, שזה אומר שהיא נשארת!
עכשיו אני מתמלא מרץ ומתחיל לחשוב איך להתארגן לקראת בואה. אמנם איני בטוח שטילי תרצה לחזור לגור בבית אבל מחליט להיות מוכן לקראתה.
אני מתקשר למייבל ושואל אותה אם היא יכולה לבוא לעזור לי לנקות ולסדר את הבית.
"מה קרה? החלטת למכור אותו סוף סוף?" שואלת מייבל שמצויה בכל הרכילות בכפר.
"למכור? מה פתאום," אני עונה, "הגיע הזמן שאקח את עצמי בידיים."
כאשר מייבל מגיעה ניכר על פניה שהיא מתפלאת לראות שהבית בניגוד למה שחשבה, כך אני מניח, מוחזק היטב. כאשר היא מגיעה לחדר של טילי היא רואה שהדלת סגורה.
היא מושיטה את ידה להכנס אליו אבל אני עוצר אותה. "אין צורך."
אני רואה את המלחמה שמייבל מנהלת עם עצמה. קשה לה לעצור בעד עצמה. מדהים כמה האישה הזו צמאה לרכילות, אבל היא מבינה שהיום היא לא תצא מכאן עם שום מידע עסיסי שתוכל לשתף בו את חברותיה לכפר.
מיד כשהיא יוצאת אני ממהר לחדרה של טילי. הקירות כבר התייבשו משיכבת הצבע הטרי שנמרחה עליהם. אני לוקח את המברשת ומתחיל למרוח שיכבה נוספת.
אני שמח עם הבחירה שלי בצבע הצהבהב הזה. הוא מעניק לחדר הרבה אור.
מה שנותר לי הוא לנסוע לחנות הכלבו כדי לבחור וילונות בהירים שיתאימו לחדרה של טילי.
לשמחתי אני מוצא וילונות עם דוגמה של פרחי בר למטה וחושב שטילי תאהב אותם, אבל פתאום מרגיש שאיני בטוח.
החנות מתמלאת בקונים ואני מרגיש לא בנוח. אני ממהר לקחת את הוילונות, משלם ונוסע חזרה לביתי.
כיוון שהשתמשתי בצבע שמתייבש מהר השיכבה השנייה כבר יבשה. אני ניגש להרכיב את המיטה של טילי, ולסדר את החדר עבורה.
עכשיו כשאני יודע שזהו לא ביקור קצר יש סיכוי שהיא תשהה איתי בבית זמן מה.
אני עסוק ולא שם לב לזמן שעובר לכן כאשר מצלצל הטלפון הוא מקפיץ אותי.
"היי אבא אתה עסוק?" אני שומע את קולה של טילי.
"בשבילך אף פעם לא קטנטונת," אני עונה לה נרגש לשמוע את קולה.
"החלטתי לנהוג את הדרך הביתה. אני זקוקה לכמה ימים של חופש אחרי סיום הלימודים.
אני יודעת שלא שיתפתי אותך הרבה במה שקורה איתי. אני עצמי לא ידעתי מה אני רוצה. דבר אחד אני יודעת היום, אני רוצה להיות קרובה אליך ולכן ויתרתי על המשרות הנחשקות בעיר הגדולה ועניתי למודעה של גריספין. זה תחום שאני פחות נמשכת אליו אבל ברור לך שאין מצב אני אעבוד אצל מק'מסטר."
"טילי, את צריכה לשים את הרגשות בצד ולעשות מה שטוב בשבילך," אני אומר לה למרות שבסתר ליבי אני מודה לה.
"בכל מקרה ריצ'ארד גריספין התקשר וביקש לדעת מתי את יכולה להתחיל לעבוד."
"אני לא מאמינה! אבא אתה לא מבין איזה תנאים הוא מציע לי." אומרת טילי בהתרגשות, "רציתי לשאול אותך אם אני יכולה לגור איתך עד שאמצא לי מקום מגורים קבוע."
"איזו שאלה קטנטונת. אני לא יכול לחכות שתבואי כבר," אני עונה לה.
טילי
"נתראה בקרוב," אני אומרת לאבא.
אני כבר כל כך משתוקקת לחזור הביתה.
אני מגבירה את קצב נסיעתי. כבר אין לי צורך להירגע בדרך. אני עוצרת מידי פעם בחניוני הדרך לאורך הכביש המהיר ותופסת תנומה קצרה.
ביום רביעי בבוקר אני חולפת על פני השלט המברך , "ברוך בואכם לכפר."
אני נוסעת לאורך הכביש הראשי ומתרגשת למראה החנויות הכה מוכרות לי. הנה חנות הפרחים שבה עבדה אימי, והנה בית הקפה שאותה נהגתי לפקוד עם חברותיי לכיתה.
סוכנות הדואר עברה מתיחת פנים, והיא נראית מודרנית יותר. אין ספק שאבקר בה הרבה מתוקף תפקידי.
אני פונה מערבה בדרכי הביתה וחולפת על פני בניין העיריה. אני מעיפה לעברו מבט כועס וממשיכה במעלה הגבעה.
בכוונה תחילה אני נמנעת לעבור ליד משרדו של ריצ'ארד גריספין. אני מכירה את עצמי. אני אבוא לומר לו "שלום" ו"תודה על ההזדמנות שנתת לי" והדיבורים יתארכו ומי יודע אם לא אשב לקרוא איזה מסמך או שניים.
בגבעה ממול אני רואה את ביתו של מנהל בית הספר מר וילסון ואשתו המורה מרי. אני מבטיחה לעצמי לעבור לומר להם שלום באחד הימים.
והנה עוד פניה אחת ואני בבית.
אבא שיושב על המרפסת ממהר לעברי. אני פותחת את דלת הטנדר, קופצת ממנו ורצה להאסף לחיבוק. "אבא, כל כך התגעגעתי," אני אומרת ועיניי מתמלאות דמעות.
אני יודעת שעשיתי את ההחלטה הנכונה.
*
"איזו ארוחה טעימה," אני קמה להוריד את הכלים מהשולחן. "אני לא מאמינה שעדיין לא הייתי בחדר שלי. אנחנו מדברים כבר שעות ושכחתי לגמרי שעדיין לא הוצאתי את הדברים מהטנדר."
"הפתעת אותי שקנית טנדר. חשבתי שתגיעי עם אוטו ספורט בלי גג לפחות," אומר אבא וצוחק.
"אבא! ככה אתה מכיר אותי?" אני עונה לו בכעס מעושה, "ברגע שהחלטתי שאני חוזרת היה לי ברור שאקנה טנדר, למרות שלעולם לא היית רואה אותי נוסעת במכונית ספורט גם כך."
אני ניגשת להדיח את הכלים, מנקה את השולחן והולכת לראות מה יש במזווה. "נראה לי שאקפוץ לצרכנייה לקנות מצרכים. יש משהו שאתה רוצה שאביא?"
"אולי שישיית בירה," עונה אבא , "אל תדאגי אני לא שותה הרבה. בואי אתן לך כסף."
"אבא, אני כבר לא נערה. יש לי כסף משלי," אני עונה, "אם יש משהו שלמדתי ממך, הוא איך להתנהל עם כספים."
אני נוסעת לצרכנייה ומחנה את הטנדר בחוץ. פנים סקרניות שמציצות אלי לראות מי זו.
"עכשיו אני מבינה," אומרת מייבל למירנדה בעלת הצרכנייה, "ג'ון ביקש שאעזור לו לנקות את הבית אתמול. למרות שבינינו לא ברור לי למה כי הבית שלו מסודר ונקי."
שתיהן עסוקות בפטפטת ואינן שמות לב שאני חומקת לפנים החנות ומתחילה לערוך קניות.
אני עוברת במחלקת הירקות, בוחרת ירקות ופירות. משם למקרר כדי לבחור גבינות ונקניקים. ריח הלחם הטרי מגרה את אפי ואני מתקשה להחליט מה אני רוצה ולכן לוקחת כמה סוגי לחמים.
אני מביטה ברשימה שערכתי. מה שנשאר כעת זה לקחת ביצים וקמח לאפיה. אני מוסיפה גם אותם לעגלת הקניות.
בדרך לקופה אני עוברת דרך המדפים המלאים בדגני בוקר ועוצרת לבחור כמה מהמבחר הלא קטן שבחנות. דווקא אלה שאני הכי אוהבת נמצאים במדף העליון, מה שמאלץ אותי להתרומם על קצות אצבעותיי כדי להוריד את הקופסה. כשאני יורדת להניח אותה בעגלה אני נתקלת בגבר שעובר לידה.
"תסתכלי לאיפה שאת הולכת!" הוא גוער בי.
"סליחה? אולי אתה צריך להסתכל לאן אתה הולך?" אני עונה לו כעוסה.
"טילי, איך את מתנהגת. את יודעת מי זה?" שואלת מירנדה.
"אני לא מבינה מה זה קשור מירנדה. אני זו שעמדה שם," אני עונה לה.
"טילי," אומרת מירנדה.
"אני מתנצלת," אני אומרת לגבר הזה בלי ממש להסתכל עליו. "רק בשבילך אמרתי את זה מירנדה. פחדתי שעוד תקבלי לי התקף לב," אני אומרת ולוחשת לה, "וגם כי אני לא אוהבת לריב."
אני משלמת וממהרת לצאת מהחנות, מניחה את הקניות בארגז מאחור ונכנסת לרכב.
מירנדה מסתכלת עליי וגם הגבר הזר נועץ בי מבט.
אני מגיעה הביתה, מסדרת את הקניות במקום, ומתחילה לרוקן את הטנדר מחפציי.
כשמזוודה בכל יד אני ניגשת לחדרי. "אבא! אני לא מאמינה מה עשית לחדר שלי. זה כל כך יפה," אני קוראת בהתפעלות.
"את באמת באמת אוהבת את מה שעשיתי?" הוא שואל.
"הוא ממש מושלם," אני אומרת וניגשת לחלון. "הווילונות ממש לטעמי, והצבע על הקיר, ובכלל הכל נראה, איך אומר, בוגר יותר. אני כל כך מודה לך.
כל הדרך התלבטתי מה לעשות כדי להתאים אותו למי שאני היום, והנה אתה בלי לדעת שזה רצוני הפכת אותו למקום חם ונעים בשבילי.
אוי אבא, אני כל כך מצטערת שהתרחקתי כך, שלא שיתפתי אותך בכל הסערות שעברו עליי. הייתי צריכה להתמודד איתן כדי להתבגר. אתה הבית שלי, המקום הכי בטוח שלי בחיים ולכן הבנתי שזה המקום שלי, כאן לידך."
