ברונקס
אני מחכה בקוצר רוח שהישיבה הזו תגמר. כמה כבר אפשר לדון בנושא שכולו בעצם מאוגד בחוברת ובה ניתוח החברה בגרפים שמסבירים את כל הנתונים.
לפעמים נדמה לי שאנשים מורחים את הזמן רק כדי להראות שהם עושים משהו. רק שמי שעשה את כל העבודה זה אני ואת שלי כבר אמרתי.
אני משתוקק כבר להתיר את קשר העניבה, להוריד את הז'קט ולעוף מהעיר הזו.
"אתה בא איתנו לבר?" שואל אותי דייב המנכ"ל.
"לא היום," המבט שלי לא מסגיר מה אני חושב, "יש לי התחייבות קודמת." כמובן שאני לא אומר לו שההתחייבות היא לעצמי ולברוח מפה כמה שיותר מהר.
??
"אל תהיה כמוני," אמר לי אבי, "אל תוותר על החיים. תלך ולמד משהו שיפרנס אותך בכבוד."
זה היה רגע נדיר של כנות שבו הודה אבי בפניי, וגם בפני עצמו, שהחיים שהוא העניק לנו אינם, אם לאמר בלשון המעטה, גן של שושנים. למען האמת לא הייתי קורא להם חיים בכלל.
זה לא שהוא לא יכול היה להגיע להישגים, או לפחות לרמת חיים סבירה. אם תשאלו אותי היה לו נוח כך.
"החיים התאכזרו אליי," הוא אמר למי שרק היה מוכן לשמוע אותו. הוא רק שכח לספר מה היה חלקו בדבר.
בכך פטר את עצמו במה שהעביר אותנו. את אחיי ואותי.
לא ידעתי מה לעשות עם חיי, אלא מה לא לעשות והדבר היחיד שהיה בידי לשנות הוא לבחור להשקיע בלימודים.
הפכתי לתלמיד מצטיין, וגם עבדתי קשה כדי להרוויח כסף שיהיה לעצמי ולאחיי שגם הם טבעו עם אבי בביצת המסכנות.
דבר אחד למדתי והוא שעדיף לי להיות זאב בודד, אחד שלא תלוי באיש.
??
"אני ממש לא מבין אותך," דייב לא מרפה ממני, "אתה אף פעם לא בא איתנו. זה לא שיש לך אישה שמחכה לך. אם לא הייתי מכיר אותך עוד הייתי חושב שאתה טיפוס מתבודד."
"נו באמת דייב. אני מתבודד?" אני צוחק, "הבעיה איתך היא שאתה תמיד מציע לי ברגע האחרון כשכבר יש לי תוכניות קודמות. אני צריך להיות תוך חצי שעה בלונג איילנד, וזה כבר לא עומד לקרות."
"תתנצל בפניי הדייט שלך בשמי." ברור לי שהוא מנסה להוציא ממני מידע עם מי אני נפגש.
"אני מניח שגם הם יאחרו. בסופו של דבר כולנו מגיעים לשם אחרי יום עבודה," אני עונה לו למורת רוחו, מעמיד פנים שלא קלטתי אותו.
"אם אתה צריך אני יכול להסיע אותך," אומר דייב, "קבעתי עם כולם עוד שעתיים בפאב."
"באתי היום עם הרכב," אני אומר לדייב שיודע שאני נוהג לבוא לעבודה ברגל.
"ממתי יש לך רכב?" הוא שואל מופתע.
"את הרכב הזה יש לי שלושה חודשים, את הקודם היה לי כמה שנים. אני אוהב להתחיל את היום בהליכה במקום בנסיעה בפקקים," אני מסביר לו, "הדירה שלי היא פחות מחצי שעה הליכה מפה."
"יפה לך. לא ידעתי שאתה גר בלב העיר," הוא אומר לי בהערכה.
"אתה יודע כמה אתה משלם לי," אני עונה בחיוך, "אני יכול להרשות לעצמי איזו דירה שארצה."
"אתה גר עם שותפים?" הוא שואל.
"הדירה היא רק שלי," אני אומר, מה שיכול להתפרש בכמה אופנים.
"אם כך נקבע פעם אחרת. אולי בסוף השבוע עם הנשים?" הוא מנסה שוב לדלות מידע.
"נדבר. אני ממש חייב ללכת," אני משאיר אותו לתהות.
?
אני מרגיש שאני נחנק ושוקל לרדת את המדרגות בריצה למטה. כיוון שאני לא באמת צריך לעמוד בלוח זמנים אני חושב שאולי בכל זאת אשתמש במעלית.
המעלית של מגדל האיזמרגד מהירה מאד מה שמכריע את הכף לטובתה, וכיוון שאני עוזב כאשר יש עדיין פעילות מלאה בבניין אני מוצא את עצמי מהר מאד בקומת החנייה.
אני לא מחכה להגיע לרכב כדי להתיר את קשר העניבה, את הז'קט אני פושט ליד הרכב ומניח אותו על המושב לידי.
לא החלטתי לאיפה לנסוע וההחלטה נופלת על הכביש המהיר מספר תשע דרום לכיוון סאנדי הוק ביי.
אני חוצה את הגשר מערבה ויורד במחלף הראשון כדי לקנות קפה. אני לוקח איתי את התיק כדי להחליף בגדים.
אני מזמין קפה ודונט בציפוי שוקולד וניגש לשרותים.
כאשר אני חוזר לקחת את הקפה אני רואה את המוכרת מסתכלת מסביב מבולבלת. היא מבחינה בי ובוהה בי לרגע. "אני יכולה להישבע שלבשת חליפה," היא אומרת מופתעת.
אני מצביע על התיק שלי. "לא טעית. הייתי חייב לפשוט את התחפושת שלי, הרגשתי חנוק."
"אתה מעלף גם בגופייה," היא אומרת ואז קולטת מה שאמרה ומסמיקה.
"תודה," אני אומר לה בחיוך.
"והנה הדונט," היא אומרת וכבר לא מעזה להסתכל עליי.
אני מכיר בהשפעה שלי על נשים. אני מעביר את אצבעותי בשערי, מסיט את קווצת השיער מעל עיניי, ושומע את ההתלחשויות מאחורי גבי.
"הוא נראה מאד מוכר. הוא דוגמן?" אני שומע אותן ומחניק חיוך.
"נראה לי שהוא שחקן," עונה האחרת בידענות.
אני יוצא מבית הקפה, מרגיש את המבטים עוקבים אחריי ומגחך לעצמי. מעניין איך הן היו מגיבות אם היו יודעים במה אני באמת עוסק.
?
שעה אחרי
אני מחנה את הרכב בחוף. מוריד את הגלשן ועיניי נמשכות לאופק האינסופי של האוקיינוס האטלנטי. לפעמים אני מרגיש רצון עז לעלות על הגלשן ולהעלם.
"מה אתה לא מבין?! אני-לא-חברה-שלך-יותר," אני שומע קול של אישה במרחק לא רב ממני.
אני מתנער מהמחשבות שלי ומסתובב מייד.
גברתן עם שרירים מנופחים מתקרב בצורה מאיימת לאישה שנרתעת לאחור.
הגברתן מבחין בי, עוזב אותה ומתקרב אליי בצעדים מהירים. הוא מצמצם את הפער בינינו לכדי כמעט אפס.
"אין לך מספיק מקום על החוף שאתה צריך לעמוד ממש על המשבצת שלי," אני אומר לו בקול מקפיא שגורם למטר שמונים שלו להתכווץ.
אני מביט בו במבט רושף שגורם לו להסתובב ממני ולהסתלק במהירות, כמעט בריצה.
"מה אתה רוצה ממנו?" היא צורחת עליו, "מי מכיר אותו בכלל."
אני עדיין עומד ולא מסיר מבטי ממנו.
"תראה מה אישה מסוגלת לעשות. לשגע לגבר שלה את השכל," הוא צועק לעברי.
"אני-לא-אישה-שלך," היא אומרת לו בקול צווחני.
"מי צריך אותך בכלל מטומטמת," הוא עונה לה בכעס.
"גברים," היא צועקת לעברי, "את רק מחייכת אליהם, הולכת איתם לדרינק, והם חושבים שאת הרכוש שלהם."
'מה גרם לי לחשוב שפה אמצא את השקט שלי,' אני ממלמל.
"היי, אל תלך. אולי תזמין אותי לדרינק?" היא צועקת לי.
"שכחת שגברים חושבים שאת הרכוש שלהם אם הם מזמינים אותך לדרינק?" אני לא מתאפק ועונה לה.
"אז זהו, תשאיר אותי תקועה פה?" היא ממשיכה לדבר.
אני מתעלם ממנה וחוזר למגרש החנייה.
עכשיו אני שוב חסר מנוחה.
הים מתחיל פתאום לסעור לנגד עיניי, הרוח מתחילה לשרוק באוזניי והשמים מתקדרים.
אני בוהה במים ומגלה שזה היה מראה של דז'ה וו לא משהו אמיתי שקרה באמת כעת.
לא הייתי צריך להגיע לכאן.
?
ישנם מעגלים
שאם לא תסגור אותם
לא תוכל להמשיך לנשום כרגיל.
אתה יכול לספר לעצמך
שהכל מאחוריך,
שהתגברת,
שאתה בסדר,
אבל אתה לא.
?
אני נוסע חזרה לכיוון העיר.
אני לא יודע מה אומר לה אבל יודע שהשיחה הזו חייבת להתקיים.
אני מחנה את הרכב מספר רחובות ממנה.
הנשימה קשה עליי, אין לי אוויר.
מה קרה לגבר החזק שאני, זה ששום דבר לא יכול לשבור אותו? המסיכה שעטיתי על פניי כבר לא מונחת טוב.
אני מרגיש כמו שחקן רגע לפני שהוא עולה לבמה והבמאי לוחש לו break a leg, שיהיה בהצלחה.
רק שבניגוד אליו, לי זו הופעה אחת ויחידה.
אני נכנס לחנות הספרים של אליזבת.
אני מבחין בה מייד כורעת ליד קרטון ספרים ולידה גבר ששולח יד לגעת בה.
'איך לא חשבתי על זה?' אני רוצה להסתובב אבל שומע אותה נוזפת בו. הכעס שלה רק מתגבר והיא עוזב אותו ליד ערימת הספרים.
היא לא מרגישה בנוכחותי עד שאני פונה אליה ומבקש לדבר איתה.
"אני אהיה בבית הקפה ממול," אני אומר לה ולא מחכה שתגיב.
האם היא תגיע? אין לי מושג.
?
אליזבת
הפעמון הקטן מצלצל כאשר הדלת נפתחת. אני רואה את לורה ניגשת לברך את מי שנכנס, בזמן שאני עסוקה עם גבריאל בפירוק חבילת ספרים חדשה שהגיעה הבוקר.
גבריאל מפתיע אותי ומעביר את אצבעו לאורך רגלי. בהתחלה נדמה לי שזה מגע מקרי אבל אז אני רואה את המבט שלו ומבינה.
"השתגעת?ֱ" אני נוזפת בו בכעס.
"כבר אמרתי לך שאעשה הכל כדי לכבוש אותך."
עכשיו אני ממש כועסת. 'אם היינו לבד כעת הוא כבר היה שומע את דעתי עליו. '
"תמשיך לבד," אני יורה לעברו ועוטה על עצמי חיוך כדי שאיש לא יראה שאני נסערת כעת.
"אנחנו יכולים לדבר?" אני שומעת קול מוכר עד כאב מאחורי גבי.
אני מסתובבת באיטיות. אני לא בטוחה שאני יכולה לעמוד מולו.
הוא מביט בכעס על גבריאל שמרים מולו גבה,. ברור לי שאינו יודע מיהו.
"אני אהיה בבית הקפה ממול," הוא אומר לי.
"ומי אמר שאסכים לבוא?" אני עונה לו בכעס, למרות שברור לי שהכעס שלי מופנה לגבריאל.
"אני אהיה בבית הקפה," הוא עונה לי ויוצא מהחנות.
"מי זה?" יורה לעברי מייד גבריאל.
"אתה זוכר שאתה עובד אצלי ולא יותר מזה, נכון? כי אם זה לא מתאים לך אתה יכול לעזוב כעת. יודע מה? לי זה לא מתאים. אתה מוזמן לעזוב," אני אומרת לו. הפעם הסערה שלי כבר לא שייכת אליו.
'מה הוא רוצה ממני? מה יש לו לאמר לי? הרי הכל נאמר,' מתרוצצות המחשבות בראשי.
אני מסתתרת מאחורי הוילון ומשקיפה עליו.
הוא יושב בפטיו כשפניו אליי ומתעסק עם הנייד שלו. המלצרית ניגשת מניחה לפניו ספל קפה ועוזבת אותו.
הוא יפה עד כאב. כל כך הייתי רוצה לרוץ אליו, להתכרבל בזרועותיו החסונות ולשכוח הכל.
אני רועדת מקור למרות שבחוץ יום נעים.
אני מחליטה ללכת אליו. האהבה שלי כלפיו לא מתה והמראה שלו רק ליבה את האש חזרה.
אני מודה שאני חוששת ממה שיש לו לאמר לי.
עורכי הדין שלנו כבר סיכמו הכל ולדעתי הסכם הגירושין כבר היה צריך לקבל את חותמת בית המשפט.
אני מתלבטת האם לצלצל לאיזבל עורכת הדין שלי ולשאול אותה, אבל מחליטה שאני לא מספיק אמיצה לשמוע את מה שיש לה לאמר לי. כל החודשים הארוכים האלה התחמקתי מלדבר על הנושא.
אני חוצה את הכביש בחוסר זהירות, ומכונית נעצרת לידי בחריקת בלמים.
אני רותחת כשאני מרימה עיניי אליו והוא עסוק בנייד שלו ולא טורח לבדוק אם קרה לי משהו. מצד שני כבר הבנתי שלא איכפת לו ממני.
אני מתנצלת בפני הנהג שמסמן לי בחוסר סבלנות בידו שאעבור כבר.
הדרך מהמדרכה לפטיו נראית לי כנצח. המבט שלי כל הזמן עליו, ושלו בנייד שלו.
הפחד שאגלה שיש לו מישהי רצינית מקשה עליי להתקדם לעברו, ואני קופאת על מקומי.
"את נכנסת?" שואלת אותי המלצרית בחיוך, וגורמת לי להיכנס כדי לא להביך את עצמי.
"שבי אליזבת," הוא אומר לי בקול חסר רגש.
"אני מקשיבה," אני אומרת לו ומתלבטת האם להתיישב או להשאר לעמוד. בסוף אני מחליטה להתיישב. החולשה ברגליי שבה אליי ואני לא יכולה להמשיך לעמוד עוד זמן רב.
"תשתי משהו?" הוא שואל. אני מנסה לפענח את הטון שלו ללא הצלחה.
"אני מבינה שיש לך משהו לספר לי. אני מחכה," אני אומרת לו משתדלת שלא ירגיש את הרעד בקולי.
"אז אני מבין שאת לא רוצה לשתות," הוא עונה לי.
"אני אשמח לסודה לימון," אני עונה.
הוא מסמן בראשו למלצרית שתיגש ומזמין את המשקה עבורי.
הוא כותב משהו בנייד ומכניס אותו לכיסו.
"אני יודע," הוא מתחיל לאמר, "שזו את שהיית בהיריון. זו את שהרגשת את כל התופעות, זו את שנאלצת לעבור את מה שעברת כאשר נודע שאיבדת את העובר.
אני יודע שזה אובדן קשה מאד.
את רק שוכחת דבר אחר. גם לי היה חלק בתינוק הזה. הוא נשא גם חלק ממני. גם אני איבדתי את מי שחשבתי שיהיה הילד שלי.
את לא ראית אותי. מבחינתך האסון הזה היה רק שלך. גם החלומות שלי מתו איתו.
את יודעת שהוא מבקר אותי בחלומות? רק שם אני יכול להיפרד ממנו, כי את לא נתת לי מקום.
מה שכן עשית זה נסגרת בפניי. כאילו לי יש חלק בעובדה שההיריון הזה לא צלח. הפתרון שלך היה להעניש אותי ולבקש, לדרוש, שניפרד.
בהתחלה כעסתי עלייך. לא יכולתי להבין איך את מוותרת על אהבה כזו גדולה.
אחר כך התחילו המריבות על הרכוש שהראו לי שהכסף חשוב לך ממני. אז נלחמתי בך חזרה.
בקרוב אמור ההסכם שלנו להיחתם בבית המשפט. עד לפני שעתיים הייתי שלם איתו לגמרי. חשבתי שהתגברתי על הכל, שהמשכתי בחיי.
ההסכם הזה הוא חלוקת רכוש קרה כשכל צד מושך לכיוון שלו, כיוון שאין לנו ילדים רק כסף.
אבל משהו קרה היום אחרי הצהריים והבנתי שההסכם הזה לא יהווה בשבילי סגירת מעגל.
הרגשתי שאני חייב לעמוד מולך ולאמר לך שאני לא בסדר עם זה. שקשה לי, שאני שבור.
החלטתי להניח בפנייך את כל הקלפים.
אם את יכולה להסתכל לי בעיניים ולאמר לי שאת לא אוהבת אותי יותר, שאת לא רוצה לבנות איתי משפחה, שאיני אבא ראוי בעינייך, אני לא אלחם יותר ואוותר לך על הכל.
אני צריך לשמוע ממך את המילים המפורשות."
אני יושבת מולו המומה. לרגע לא יכולתי לדמיין לאן תוביל השיחה הזו.
"הרגשתי כשלון," אני מתחילה לדבר בשקט, "שבגדתי בך ובעובר שלא יגדל להיות הילד שלנו. חשתי אבל עצום על האובדן שלו. היה לי יותר קל להתרחק ולכעוס עליך."
"את לא היית אשמה במה שקרה. זה לא שעשית משהו שבגללו תמו חייו," הוא אומר לי.
הוא יושב מולי קפוא למרות המילים שאמר לי.
"אני כל כך זקוקה לחיבוק שלך." המילים בורחות ממני ואני מרכינה את ראשי, לא יודעת איך יגיב אליהן.
הוא קם במהירות מכסאו ומושך אותי לעמידה, עוטף אותי. לאחר דקה ארוכה הוא מתנתק ממני.
ידו אוחזת בסנטרי ומבטו חודר לתוכי. אני מנסה לנחש מה עובר לו בראש.
"אני משאיר את הברירה בידייך. בינתיים נתתי הוראה להקפיא את הכל. כשתהיה לך תשובה עבורי אשמח לדעת מה היא. אם זה הסוף או .."
הוא לא מחכה שאגיב, ניגש למלצרית משלם לה ויוצא בצעדים מהירים מבית הקפה.
אני מתיישבת ופורצת בבכי. המלצרית ממהרת אליי ומניחה ידה על כתפי. אני נדה בראשי לשלילה, קמה ויוצאת בריצה החוצה.
אני לא מפסיקה לרוץ עד שאני מגיעה למגדל הנהר. אני לא ממתינה למעלית ועולה במדרגות הנעות לקומה הרביעית למשרדי ל.א.ר. בו נמצא משרדה של עורכת הדין שלי איזבל מירו.
אני מגיעה מתנשמת לקבלה וצונחת חסרת נשימה על הספסל.
המזכירה שמכירה אותי קוראת לאיזבל שממהרת לבוא אליי ומתיישבת לידי. "אני רוצה הכל," אני בוכה חסרת נשימה, "תגידי לו שאני רוצה הכל."
איזבל עוזבת לרגע וחוזרת עם כוס מים קרים. "תנשמי אליזבת," היא אומרת לי, "אני כבר חוזרת."
?
ברונקס
"מדברת עורכת הדין מירו. אני מייצגת את אליזבת. היא ביקשה למסור לך שהיא רוצה הכל."
"אני אגיע אלייך לחתום עליו מייד," אני עונה לה בטון קר ומנתק את הנייד שלי.
אין טעם שאייסר את עצמי מדוע לא דיברתי איתה קודם. אני אכבד את רצונה ואמשיך הלאה. אני רגיל לכך שלא כל החלומות מתגשמים.
אני נכנס להתקלח ומחליף בגדים. אני בוחר אותם בקפידה. אני יודע שהיא אוהבת לראות אותי לבוש בשחור וזה בדיוק מה שאני עושה, ואחר כך מתיז את מי הגילוח שהיא הכי אוהבת.
למה? אולי כי אני לא באמת משלים עם ההחלטה שלה.
כעבור שעה אני נכנס למשרדים המפוארים של ל.א.ר.
"אני ברונקס," אני מציג את עצמי בפני הפקידה בקבלה, "עורכת הדין מירו מחכה לי."
"נתבקשתי למסור לך להגיע לכתובת הזו," היא אומרת ומחפשת את הדף עליו היא כתבה את הכתובת.
אני מביט בפליאה בכתובת. את הכתובת הזו אני מכיר היטב שכן זו הכתובת של המסעדה האהובה עליי. לפי מיטב זכרוני אין שם משרדים.
אני מודה לה והולך לכתובת שבידי, הנמצאת שלושה רחובות ממגדל הנהר.
אני מביט מסביב ולא מוצא בכתובת הזו דבר פרט למסעדה. אני נכנס לשאול את בעל המסעדה האם ידוע לו על משרד עורכי דין בבניין.
מתוך הרגל אני מביט לשולחן הקבוע שלי ורואה את אליזבת יושבת לידו לבושה שמלת תחרה לבנה.
היא לא מורידה את עינייה ממני. אני ניגש אלייה, לא ממהר מידי.
"תשב," היא מבקשת.
"תשתה משהו?" היא שואלת.
"אמרת שאת רוצה הכל. תני לי את ההסכם ואחתום עליו. אין צורך במשחקים כעת," אני אומר לה בקול רגוע. הכל רק שלא תדע איזו מהפיכה יש לי בלב כעת.
"אמרתי שאני רוצה הכל. אותך ומשפחה וכל החלומות שרקמנו יחד," היא אומרת.
היא מניחה על השולחן שקית מבד קטיפה ומוציאה מתוכה שתי טבעות זהב.
היא אוחזת בידי, עונדת לי את טבעת הנישואין שלי, ונושקת לה. אחר כך היא מושיטה את ידה שאענוד לה את שלה.
"הפעם זה לנצח," היא לוחשת לי.
?
?
כשקמתי הבוקר לא ידעתי איך ייגמר היום.
לא היה בו שום רמז על כך שזה יהיה היום הראשון של שארית חיי.
לא תמיד דברים קורים ברעש גדול. לפעמים הם פשוט קורים ואנחנו בתוך החיים חיים אותם כאילו היה ברור שיהיו שם תמיד.
???
בר אבידן
מאמינה באהבה
Elton John Sorry Seems To Be The Hardest Word / Igor Frank Radio Remix MUSIC VIDEO – YouTube
Bar Avidan©
