לבסוף ד – תקווה

ליב

"לא," עונה לי מייקל.

"אם כך עדיף שתשאיר הודעה במלון שאתה לא חוזר עד הלילה," אני אומרת.

"איש לא חיפש אותי," הוא עונה לי, "בואי נשאיר את זה ככה."

אני מעיפה מבט לנייד שלי. אני לא מתפלאת לראות שגם מישל לא חיפשה אותי. כבר הבנתי שיש שעות שהיא תצטרך אותי לידה. כעת זו לא אחת מהשעות האלה. ממש מתאים לי.

אני נותנת את המפתחות של הג'יפ למייקל ומתיישבת במושב הנוסע לידו. הוא מחייך מרוצה למראה המחווה שלי. הוא מתניע את הרכב. "לאן?" הוא שואל.

"סע שמאלה שלושה מייל עד הצומת," אני אומרת לו.

"את רוצה לאמר לי שבתור ילדה הלכת את זה ברגל?" הוא אומר בפליאה.

"כן," אני עונה לו, "בחורף ובקיץ."

הוא משתתק. קשה לו להכיל את זה. האם באמת יוכל להכיל אותי?

אבל אז הוא מניח את ידו על ברכי. היד שלו חמה, המגע שלו נעים לי. אני מניחה את שלי על שלו והוא ממהר לשלב את אצבעותיו בשלי. היד שלו עוצמתית, אבל המגע שלו כל כך מנחם. אני מתחילה להפשיר. אני כבר לא נרתעת. לאט לאט אני מרפה את המתח בגוף. רק כאשר הוא מרגיש שאני רפויה הוא מקרב את כף ידי לשפתיו ונושק לה בעדינות.

אנחנו מתקרבים לצומת כאשר צופרי מכונית המשטרה צופרים לנו ומבקשים בכריזה שנעצור. מייקל מאט ועוצר בצד. "יש לך מושג מה קורה?" הוא שואל.

אני פותחת את הדלת וקופצת החוצה. "היי בילי מה קורה?"

"ליבי זו את!" קורא בילי וניגש להניף אותי באוויר, אבל אני נרתעת. "אני מצטער חשבתי שמישהו גנב לזקן את הרכב."

הוא מכניס את ראשו לתוך הג'יפ. "מצטער גבר, חשבתי שהג'יפ נגנב. אני בילי, ולמדתי עם ליבי בכיתה."

"אני שמח שאתם עירניים למה שקורה פה. טוב לשמוע," אומר לו מייקל. אני שומעת בקולו את הריחוק.

אני נכנסת שוב לרכב. "תפנה כאן ימינה ועוד מעט תראה את החנות בצד ימין," אני אומרת.

מייקל לא מגיב ונוהג בשתיקה. "מייקל?" אני שואלת.

"היה לך משהו איתו?" הוא שואל.

"איך אתה מעלה בדעתך לשאול שאלה כזו אחרי מה שסיפרתי לך," אני עונה לו כעוסה, "אני אכין לך את רשימת הגברים ששכבתי איתם. שתדע ממי עליך להתרחק."

"ראיתי איך הוא הסתכל עלייך וחשבתי ש…" הוא עונה לי.

"אני אצלצל לדניאל שיבוא לקחת אותך," אני אומרת לו.

"זו הדרך שלך להתמודד עם דברים ליב?" הוא שואל.

" מה אתה רוצה ממני. לא מספיק קשה לי היום? אתה רוצה לראות אותי מתרסקת? כי אתה מוביל אותי לשם," אני אומרת לו, "מה אתה לא מבין. עזבתי את המקום הזה נערה בת שבע עשרה. אף אחד לא ראה אותי כאשה בוגרת."

"תודה," הוא עונה לי.

"על מה?" אני שואלת.

"שאת לא נסגרת בפניי," הוא עונה, "כי אני לא אוותר עלייך."

"הגענו," אני אומרת לו. הוא עוצר ושוב אני קופצת מהג'יפ. אני פוסעת לעבר דלת הכניסה ונעצרת. "רק תדע שלא שכבתי עם אף אחד באי," אני אומרת ונכנסת.

"שכה יהיה לי טוב, תראו מי פה," קוראת דיליה, "תראי אותך. איזה אישה יפיפיה את. הרבה יותר מאימא שלך."

"על מה את מדברת?" אומר מרטין בעלה, "הרי ליבי דומה שתי טיפות מים למייג'ור."

"עכשיו שאתה אומר לי את זה, נראה לי שאתה באמת צודק," עונה לו דיליה, "כבר שכחנו איזה גבר מדהים הוא היה."

"היי, אל תספידו את אבא שלי," אני אומרת, "אתם תראו שהוא יחזור להיות מי שהיה בגדול." היא נדה בראשה. אני לא בטוחה שהיא מאמינה לי או שמרחמת עלי אבל אותי זה לא מטריד. אני מאמינה במה שאני אומרת וזה העיקר.

"אז מה אני מכינה היום לארוחת ערב?" אני שואלת את דיליה.

"יש לנו פיטריות בדיוק כמו שאת אוהבת שרק מחכות שתבשלי מהן את המרק המופלא שלך. ויש ירקות שורש ובשר לצלי."

דיליה אורזת לי את כל המצרכים. אני מחפשת תרוץ להישאר עם דיליה לבד. העובדה שאין איתי את הארנק שלי מספקת לי אותו. "מרטין, אתה יכול להביא את המצרכים לבית של המייג'ור? הוא ישלם לך עבורם."

מרטין לוקח את הקרטון בו הכל ארוז ויוצא מהחנות.

"שכחת משהו ליבי?" שואלת אותי דיליה.

"לא…כן… כלומר… רציתי לשאול אותך, אבל תאמרי לי את האמת בבקשה, מה אמרו עליי אחרי שעזבתי," אני שואלת. הקול שלי רועד, אבל אני חייבת לשמוע את התשובה.

"אמרו שמק'מסטר איבד את שפיותו בגלל אשתו. הוא השתכר והלך לבית של אביך. הוא ראה אותך התנפל עלייך בלי סיבה. אמרו שדקר אותך כנקמה על כך שחשד שאשתו בוגדת בו. אבא שלך תפס אותו והיכה אותו מכות רצח," היא עונה לי בשקט.

"מי סיפר את זה?" אני שואלת, "ותאמרי לי את האמת דיליה."

"זה היה כתוב במכתב שמצאו אחרי מותו," היא עונה.

"מק'מסטר מת? מה קרה?" אני שואלת, אני מרגישה בחילה נוראית.

"הוא מת מדלקת בכבד חצי שנה אחרי שעזבת, השתיה היא שהרגה אותו."

"אבא שלי יודע את זה?" אני שואלת.

"כן, הוא היה בלוויה. עמד בצד כאשר ירו את מטחי הכבוד לכבודו. "זה לא מגיע לו," הוא מלמל ואיש לא הבין אם הוא מתכוון לכבוד שחלקו לו או לעובדה שמת בודד כמו כלב.

*

אני מופתעת לראות כמה המטבח נקי ומסודר. אני יודעת שהייתה לאבא מישהי לכמה חודשים. אני יודעת שעזבה ומאז הוא שוב לבדו. אם נוצר בכם הרושם שהקשר בין אבי לביני נותק אז אתם טועים. אני בקשר קבוע איתו, רק שמעולם לא חזרתי לכאן לבקר אותו.

בשעה שהצלי מתבשל לאיטו על הגז לצד המרק פטריות שמבעבע לידו, אני חותכת את ירקות השורש ומניחה אותם בתבנית במטרה לאפות אותם בתנור.

אני מבחינה בשקית נוספת ובה תפוחים, קמח, ביצים ועוד כמה מצרכים. בתוך השקית מונח פתק. "ליבי, על המצרכים האלה לא חייבתי אותך. אני מצפה לקבל בתמורה את עוגת התפוחים הבלתי נשכחת שלך."

אני מחייכת לעצמי. 'אז בכל זאת יש מי שזוכר אותי לטובה.' החיוך הופך עד מהרה לדמעות. אני מוחה את דמעותיי במגבת. אינני רוצה שאיש מהם יראה אותי בוכה.

אבא ומייקל עסוקים במשחק שחמט.

בשעה שהתחלתי לבשל שאל אבא את מייקל האם הוא בקיא במשחק. "נסה אותי," הוא ענה לו.

אני מעיפה מבט לעבר שני הגברים האלה שעד לפני שעה קלה היו זרים זה לזה. הם יושבים מרוכזים בלוח שלפניהם, יש משהו אינטימי באופן שהם רוכנים אחד מול השני. הם מדברים בשקט ביניהם בשעה שאני עסוקה בענייני.

"אני לא זוכר מתי הייתי מרוכז כל כך הרבה זמן במטלה אחת," אומר אבא. המילים שלו משמחות אותי. אני מאמינה באבא שלי, מאמינה שיום אחד יחזור לעצמו.

"אני חייב להשתין," הוא אומר למייקל, "אני מאמין בך שלא תיגע בכלים עד שאחזור."

"אני נותן לך את המילה שלי מייג'ור," הוא אומר ומצדיע לו.

"אני מאמין לך, וזה לא קורה לי כל יום. אני רואה איך אתה מתנהג עם ליב שלי."

בשעה שאבא הולך לשירותים ניגש מייקל אלי.  "מממ…עוגת תפוחים בקינמון, העוגה האהובה עליי," הוא אומר, "לא שמתי לב שקנית תפוחים."

"אני לא," אני עונה לו ומושיטה לו את הפתק של דיליה.

אני שמה לב שאבא מתמהה בחדר השירותים. אני מתחילה לדאוג.

"הכל בסדר דאדי?" אני קוראת אליו מבעד לדלת הסגורה.

"כן," הוא עונה לי. האם נדמה לי שאני שומעת חיוך בטון שהוא מדבר, או שזו רק משאלת ליבי.

אני שומעת את זרם המים במקלחת. הוא ארוך הרבה יותר ממה שדרוש כדי לשטוף את הידיים.

'תרגעי ליב, הכל בסדר,' אני פוקדת על עצמי, וממשיכה להעסיק את עצמי בהכנת עוגות התפוחים.

"את לא יודעת מה עשה לי הביקור שלך. את נותנת לי כוחות להלחם, לחזור למה שהייתי," אני שומעת את קולו של אבי. רק כאשר אני מבחינה במבט המופתע של מייקל שעומד לידי אני מסתובבת אליו.

אני מביטה בו המומה. אני לא זוכרת מתי ראיתי את אבא שלי מגולח ומסופר. "יש לי את האבא הכי יפה בעולם," אני אומרת לו וניגשת לחבק אותו. הוא אוסף אותי בין זרועותיו. הוא מרגיש לי פתאום שוב חזק. ואז הוא מעניק לי נשיקה על המצח. "אל תוותרי עליי," הוא לוחש לי.

"אני אף פעם לא ויתרתי עליך דאדי," אני לוחשת לו חזרה.

הטיימר שעל התנור מצלצל ואני מתנתקת מאבא. רק אז אני מריחה את הריח המטריף של עוגות התפוחים שממלא את המטבח.

*

"אני אקח אתכם חזרה," אומר לי אבא אחרי שאני מסיימת לאחסן את שאריות האוכל במקרר, ולנגב את אחרון הכלים. אני מביטה באבא האהוב שלי. נראה לי שקומתו שוב הזדקפה, וכעת כשהוא מגולח ולובש בגדים נקיים הוא נראה שוב הגבר המרשים שהיה.

"בדרך חזרה אכנס למרטין ודיליה ואביא להם את עוגת התפוחים שאפית," הוא אומר לי.

*

הנסיעה חזרה למלון לא אורכת זמן רב. "בואי אליי לחדר," אומר לי מייקל. "איש לא יחפש אותך שם."

אני הולכת בעקבותיו דרך הכניסה האחורית. אני שמחה שאנחנו באגף נפרד כך שאיננו נתקלים באיש. מסתבר שהחדר שלו צמוד לשלי. "אני רוצה להיכנס להתקלח," הוא אומר לי. אני יודעת שאין בכך הזמנה בשבילי, "אחר כך נשב ונדבר."

הוא נכנס לחדר האמבטיה ואני רואה אותו פושט את חולצתו, חושף בפני את גבו המושלם רגע לפני שהדלת נסגרת מאחוריו. "כדאי שגם שתחליפי בגדים," הוא אומר לי מבעד לדלת הסגורה, "כבר לא נכנס הלילה לבריכה."

אני מרגישה שהקסם בינינו מתפוגג. על מה אנחנו צריכים לדבר?

אני הולכת לחדר וחושבת לעצמי בעצם מה אני צריכה ללבוש? מתוכננת הערב מסיבה. במילים שלו לא היה שום רמז למה שהוא מכוון. אני שמה לב שהנייד שלי כבוי. "מתי זה קרה?" אני חושבת לעצמי. מסתבר ששכחתי להטעין אותו. אני מוציאה את המטען ומחברת אותו לקיר.

אני נכנסת להתקלח. אני מסתבנת בהיסח הדעת כאשר המחשבות שלי נודדות לכל מה שקרה שם מהעבר השני של האגם. אני מרגישה הרגשת אושר עילאי כשאני נזכרת בפניו של אבי בשעה שיצא מהמקלחת. אני מלאת תקווה למה שעתיד להיות. סוף כל סוף האבא שנמצא כל השנים בדמיוני חזר אליי. גם הסלע הכבד שיש על ליבי בקשר לליל הסערה הוסר. אני לא אשמה! ולא רק זה, אבא שלי הגן עליי. גם כשהיה מסומם מתרופות, ברגע האמת הוא קם להגן עליי.

אני סופגת את שאריות המים משיערי ועוטפת את גופי במגבת.

אני רואה סימן שיש לי הודעות. "הנה זה מתחיל," אני חושבת לעצמי, "בטח יהיה לה הרבה מה להגיד למישל על שנעלמתי לה."

להפתעתי אין אפילו הודעה אחת ממנה. אני שמחה שבדקתי את הנייד, כי בדיוק מצלצל הטלפון הפנימי ליד המיטה.

"היי ליב," אומרת לי מישל, "אני מזכירה לך שעוד שעה יש מסיבה באולם הגדול אני צריכה אותך שם." היא לא שואלת מה עשיתי היום, לא אומרת אף מילה. פתאום זה מכה בי. זה כך כל הזמן, רק שאני לא ראיתי את זה.

"בדיוק יצאתי מהמקלחת," אני אומרת לה, "נתראה שם."

מישל מנתקת, אפילו לא טורחת לאמר לי שלום. אני באמת כזו תמימה? אז בשביל זה אני פה. לא כדי לבלות איתה זמן כפי שהבטיחה לי. אני לא מוכנה לזה יותר.

אני ניגשת לקרוא את ההודעות. שתיהן מאבא שלי

מייג'ור פלמר: 

דיליה מוסרת לך תודה על העוגה.

כמובן שהיא לא יכלה להתאפק ופרסה לה פרוסת אחת ממנה.

אני מוזמן אליהם מחר לבארנץ'.

גם אתם.

מייגור פלמר:

תודה על הכל ליבי שלי.

את מצילה את חיי כל יום.

אוהב אותך,

דאדי

ליב פלמר:

מאושרת לשמוע.

אני אגיע.

אינני יודעת מה בקשר למייקל. אני לא מצליחה לפענח את מילותיו. אני מניחה שהחזיק את עצמו בשעה שהיינו שם, ועכשיו חזר למציאות. הוא הרי אינו חייב לי כלום. אני מודה לו בליבי על התמיכה שהעניק לי.

אני ניגשת לארון לחפש מה ללבוש וחושבת לעצמי כיצד עליי לנהוג עם מישל. אני פותחת את הארון לרווחה ומגלה מראה גדולה על פנים הדלת. מאז שקרה מה שקרה לא העזתי להסתכל על גופי בשעה שאני לא לבושה. גם בשעה שקניתי את בגד הים שלי, לא הסתכלי לראות איך הוא נראה עלי. סמכתי על העובדה שאני מרגישה בנוח איך שהוא יושב עליי.

אני עומדת לראשונה מול המראה הגדולה ולא מפחדת. אני מתירה את קצה המגבת שעוטפת אותי ונותנת לה ליפול על השטיח. אני עומדת ערומה מול המראה. לראשונה אני רואה את עצמי ללא בגדים כאישה. אני נושמת עמוק מתקרבת מעט ובוחנת את הצלקת. מה שנראה לי כצלקת אימתנית מתברר לי כפס חיוור לאורך ביטני. כל כך רחוק ממה שדימינתי לעצמי. אני מכסה את פי בכף ידי ומחניקה את הבכי. 'אני לא נראית כמו מפלצת!' כל הרבה הרבה שנים התייסרתי לחינם.

ואז נשמעת הדפיקה בדלת.

אני מרימה את המגבת ועוטפת את עצמי. אני ניגשת לפתוח את הדלת.

"אני כבר מתלבשת." אני אומרת.

אני חוזרת לארון ובוחרת לי שמלה ארוכה. אני מניחה אותה על המיטה. וניגשת לבחור סט של בגדים תחתונים. אני מתלבטת בין הסט הורוד לשחור.

"כל מה שתלבשי יראה נפלא עלייך," אני שומעת את קולו מאחור. 

כל כך הייתי בטוחה שזו מישל שלא טרחתי לבדוק מי נכנס לחדר. אני נבוכה. אני מסתובבת ורואה אותו עומד מולי. הוא לובש מכנס שחור וחולצת בד שחורה. יופיו מעתיק את נשימתי.

"את נראית מופתעת," הוא אומר בקול מבודח, "ציפית לראות מישהו אחר?"

"חשבתי שזו מישל," אני עונה.

"היא אמורה לבוא?" הוא שואל.

"לא, כלומר…" אני מגמגמת.

"כבר שכחת אותי," הוא קובע.

"אמרת שאנחנו צריכים לדבר. לא הצלחתי להבין למה אתה מתכוון. וחשבתי שאולי אחרי מה שראית אתה כבר לא תהיה מעוניין בקשר איתי," אני עונה לו ומשפילה מבטי.

הוא מצמצם במהירות את הרווח בינינו. מושך ממני את המגבת ומצביע על הצלקת. "את חושבת שבגלל זה אני אפסיק לרצות אותך?" הוא לוחש לי. הוא תופס את סנטרי ומקרב אותי אליו. השפתיים שלו נצמדות לשלי בעוצמה שלא ידעתי מעולם. הוא מנשק אותי עד שאני נשארת חסרת נשימה.

"את מבינה עכשיו כמה אני לא רוצה אותך?" הוא שואל.

הוא מניף אותי בזרועותיו ומשכיב אותי על המיטה. הוא עדיין לבוש. הוא מפזר נשיקות קטנות ועדינות לאורך צווארי, יורד לעמק בין שדי, וממשיך מטה עד שהוא מגיע לצלקת. הוא מנשק כל מילימטר ממנה, מתחילתה עד סופה. "ככה אני לא רוצה אותך. הבנת סוף סוף?"

רק אז הוא פושט את בגדיו, זורק אותם על הריצפה בערבובייה, מצטרף אלי למיטה ואוהב אותי. כל נגיעה שלו בי גורמת לי להרגע יותר ובסוף אני מתמסרת לו.

"אתה הראשון שלי," אני אומרת לו, "הראשון שמקבל את כולי, לא רק את גופי גם את ליבי."

"אני אדאג," הוא אומר, "שתרצי אותי כל כך, שאהיה גם האחרון. כי כזו את בשבילי."

מייקל

"תראי מה עשית לי," אני אומר לה, בשעה שאני עומד מול הראי לסדר את שערי שליב פרעה בשעה של שכרון חושים. אני מצביע על סימן המציצה שטבעה בי על כתפי.

"קצת נסחפתי," היא אומרת בביישנות, "הרגשתי שאני חייבת למצוא דרך להחניק את הקולות שעמדו לבקוע מגרוני. אני חושבת שכל המלון היה שומע אותנו עושים אהבה.."

"מממ…זה בהחלט גורם לי לצפות בכיליון עיניים לכך שאביא אותך לביתי. הבית מוקף גן גדול ואיש לא שומע מה נעשה בתוכו. אני עוד אשחרר את הפנתרה שכלואה בתוכך," אני אומר לה ומחייך.

אני יודע שהיא שומעת את דבריי. אבל היא לא מגיבה, שכן היא מחפשת משהו בעיניי.

"מה?" אני שואל אותה.

"אמרת שאתה רוצה שנדבר," היא אומרת לי.

אני גומר לכפתר את כפתורי חולצתי ומתיישב. הגיע התור שלי לפתוח בפניה את הלב.

*

"קת'רין הייתה עורכת דין במשרדינו. לא הייתי מאוהב בה" אני אומר לה מיד, "אף פעם לא הייתי עד שפגשתי אותך. היא הייתה האישה הנכונה בשביל גבר כמוני שלא ידע מהם רגשות. היא הייתה אישה מבריקה, היה נעים לשוחח איתה. החלק הגופני היה סביר. אני ידעתי שאני זקוק ליותר, אבל לא התעקשתי. לאמר לך שהיית נאמן לה עד הסוף? אז לא." אין לי ספק שעם ליב זה לא יהיה כך.

"כאשר היא נכנסה להריון הסתייגתי בהתחלה, אבל אחר כך התרגשתי מהרעיון להיות אבא. היום אני מבין שרק זה מה שהלהיב אותי בה. לא הרצון להיות בעלה." אני מפסיק את דבריי. אני רוצה לראות את השפעתם עליה.

היא קולטת אותי מיד. מתיישבת לרגלי ומקיפה אותי בזרועותיה.  

" ואז היא לא רצתה להתחתן, וגם לא רצתה את התינוק. הרגשתי נבגד, הרגשתי כשלון. הייתה בכך מין אמירה שאני לא ראוי להיות האבא של הילדים שלה, אני הגבר שאף אחת לא מסרבת לו. זה היה בלתי נתפס מבחינתי. ואז ראית אותה בכל אישה שפגשתי. בכולן, חוץ ממך. ההתנהגות שלי כלפייך במסיבה היתה השריד האחרון של ההתנהגות הזו. הבנתי מיד שטעיתי. שאת אחרת. ידעתי שאני צריך לבוא אלייך מוכן. את פרח נדיר.

עכשיו כשסוף סוף מצאתי אותך אני אעשה הכל כדי לא לטעות."

"אני לא יכולה להסביר את זה במילים. הרי רק עכשיו הכרנו, ואני מרגישה שאני איתך חיים שלמים. לא זוכרת רגע אחד בלעדייך," היא אומרת לי את המילים שאני כל כך זקוק לשמוע.

"אני רואה בך את העתיד שלי. את מעצימה אותי באופן שאני אפילו לא יכול לתאר לך," אני אומר לה.

היא מביטה בי בפליאה. "אני ראיתי את העוצמה שבך מהרגע הראשון שפגשתי בעיניך."

"את ראית מה שרציתי שתראי. את הפכת את זה לממשי," אני אומר לה.

ואז נשמע צפצוף בנייד שלה.

היא לא מתפלאת מסתבר לראות את המסרון ממישל.  "כמה זמן אני צריכה לחכות לך?"

"אם חשבתי מקודם לחכות עם החשיפה של יחסיי איתך, את מבינה שזה לא עומד לקרות. לא איכפת לי יותר מאיש," אני אומר לה, "רק ממך."

היא מתקרבת אליי ונושקת לי ברכות על שפתיי. "ההחלטה בידייך."

"לצערי יש לי משהו שאני צריך לסיים," אני אומר לה, "תרדי למטה, אני אצטרף אלייך."

ליב

אני בוחרת את השמלה השחורה הארוכה, נועלת את נעלי העקב והולכת להתאפר.

אני בוחנת שוב ושוב את הופעתי. יותר מתמיד חשוב לי להראות טוב. אני מסתכלת על פני במראה בשעה שאני מתאפרת. הן זוהרות. אני מצלמת את עצמי ושולחת תמונה לאבא. 

ליב פלמר:

יוצאת למסיבה.

נתראה מחר.

באהבה,

ליב

אני יורדת לאולם הגדול. "סוף סוף באת," רוטנת מישל, "כמה זמן אני צריכה לחכות לך."

"מה הסיפור מישל?" אני שואלת אותה ברוגע, "הרי כל היום לא התעניינת מה קורה איתי."

"הנחתי שאת ישנה, או קוראת ספר או… לא יודעת. מה עובר עליך פתאום. את הרי ידעת שכל חבריי לעבודה יהיו כאן," היא עונה לי חסרת סבלנות.

"זו לא את ששכנעת אותי לבוא כי כשיש הרבה אנשים לא צריכים לתת תשומת לב לאחדים? או אולי התבלבלתי," אני אומרת לה.

"נו מה זה משנה. את פה וזהו," היא עונה לי.

"זה מאד משנה מישל. את יודעת מה המשמעות של לייק ג'ורג' בשבילי, ובכל זאת לא טרחת לראות אם אני בסדר," אני עונה לה.

היא מסתכלת עליי ורוצה לענות אבל אז נכנסים מייקל ושאר חברי ההנהלה. "אז בגללו את עצבנית? מה חשבת שהוא לא יהיה פה?" היא אומרת לי בארסיות.

מייקל ניגש לנגני הלהקה ואומר להם משהו. צלילי שירה של איטה ג'יימס "לבסוף" ממלאים את האולם. לא סתם הוא ביקש מהם לשיר אותו.

"בואי," הוא אומר בקול רם ומושיט יד לעברי. אני צועדת לעברו. מבטיי כולם נעוצים בי, והם מפנים לי את הדרך. הוא אוחז בידי ומוביל אותי למרכז הרחבה.

*

למחרת בצהריים אנחנו יושבים על המרפסת הגדולה של מרטין ודיליה. הגברים מפטפטים ביניהם. אני עומדת עם דיליה במטבח ומשקיפה עליהם. אנחנו לא יכולות לשמוע מה הם מדברים כיוון שדלתות הזכוכית סגורות כדי לשמור על הקור בבית.

"איזה כייף שאת כאן," אומרת לי דיליה, "תראי את אבא שלך. לרגע לא זהיתי אותו כשהוא בא אמש עם העוגה."

"דיברנו המון על מה שקרה בלילה ההוא," אני אומרת לה.

"אוי ליבי, אני כל כך מצטערת שלא דיברתי קודם. אני יכולה לתאר לעצמי איזו אשמה נשאת על גבך כל השנים האלה."

"לא הרגשתי ראויה. רציתי למות, אבל ידעתי שאבא שלי תלוי בי. את יודעת שלא שמעתי אף פעם מאמא שלי מאז שעזבה?" אני אומרת לה.  מאיפה זה בא לי פתאום?

"אמא שלך," היא נאנחת, "הכי עצוב הוא שדווקא בין שניהם היא הפחות יציבה. היא התחתנה עוד פעמיים. פעם אחרונה ששמעתי עליה היא שוב התגרשה. מה עם האחים שלך ממש אין לי מושג. אני אולי לא צריכה לאמר לך זאת, אבל ברור שהם לא של אבא שלך. הרי הוא היה מעבר לים."

אנחנו ממשיכות להכין את האוכל ודיליה משנה את הנושא. היא מעדכנת אותי מה קורה עם חבריי לכיתה. "אני מבינה שפגשת את בילי," היא אומרת לי, "אין לך מושג כמה שאלו אותי על הגבר שלך. כמובן שרק הפלאתי בשבחיו."

אני מעיפה מבט אל הגבר שלי. האחד שהצליח לנפץ את כל החומות ולגעת לי בלב. הוא מספר משהו לאבא ואז קורה משהו שחשבתי שלא אזכה לעולם עוד לראות. אבא שלי צוחק! אבל לא סתם צוחק. הוא כל כך צוחק שהוא אוחז את בטנו מרוב צחוק. אני רואה שהוא מנסה לאמר משהו אבל נחנק מצחוק. לבסוף הוא נרגע ואומר משהו למייקל ואז אני רואה את מייקל צוחק, והצחוק הרועם שלו ממלא את הבטן שלי במלא מלא פרפרים.

פתאום הוא מסובב ראשו אליי ואני רואה את שפתיו אומרות לי-

"אני אוהב אותך."

At last My love has come along My lonely days are over And life is like a song   At Last – Etta James

אני מאמינה גדולה באהבה.

יודעת שהיא קיימת, אני חיה אותה יום יום.

לאלה שעדיין מחפשים אותה, האמינו בה, היא עוד תגיע.

בר אבידן

מאמינה באהבה