ליב
"ראיתי איך שהוא הסתכל עלייך. נמלאתי קינאה. לכל מקום שאת מגיעה כולם נאספים סביבך. ואני מה שלא אעשה, ואני לא חושבת שאני לא יפה, אני לא מצליחה לגרום לראשים להסתובב בגללי."
"בואי נתחיל מזה, שזו הסיבה שאת מזמינה אותי לא פעם לבוא איתך. את בעצמך אמרת שאני עם הבטחון שלי פותחת בפנייך דלתות. לכן אינך יכולה להעלות זאת כטעון," אומרת ליב, "אם את מרגישה שאני מפריעה לך מדוע את מזמינה אותי מלכתחילה?"
היא צודקת. הרי אמרתי לה זאת בפרוש.
"לא פעם נתתי לך עצות איך להשתפר, אבל את עקשנית," היא ממשיכה, "אז מה את רוצה?"
"את צודקת, אני באמת עקשנית," אני מודה בפניה.
"את מבינה שההתנפלות שלך עליי הפעם פגעה בי. לו היית שומעת מה נאמר שם היית מבינה שאני לא מעוניינת בגבר הזה."
"זה בגללי?" אני שואלת.
"לא זה בגללו," עונה ליב, "אני לא אוהבת גברים שחושבים שהאישה היא רכוש שלהם והם יכולים לצוות עליה מה לעשות."
אני לא אומרת לה שהייתי מוכנה להיענות לכל גחמה של מייקל אוקלנד.
"הוא מעוניין בך," אני אומרת לליב.
"סליחה?" היא אומרת לי, "מאיפה זה בא לך?"
"אחותו ביקשה שאתן לה את מספר הטלפון שלך," אני אומרת לה, בוחנת את תגובתה.
"את רואה? בדיוק על זה אני מדברת. מדוע שתסכימי בכלל," עונה לי ליב, "כשגבר מעוניין באישה הוא יעשה הכל כדי להגיע אליה בכוחות עצמו. לא יחפש קיצורי דרך. הגבר הזה רוצה רק להשתעשע ואני לא כלי משחק."
"רק שתדעי שלא נתתי לה," אני אומרת בהצטדקות.
"ובכל זאת הופעת פה," עונה ליב.
"אז זהו שזה לא נכון," אני עונה לה, "ניצלתי את העובדה לדבר איתך בזמן שמולי חושבת שנסעתי אליך בכדי לקבל את רשותך לתת לה את מספר הטלפון שלך."
"אז את לא רוצה את אישורי לתת את מספר הטלפון שלי?" שואלת ליב.
"את לא כמוני," אני עונה לה, "אם היית רוצה שידע אותו היית דואגת לכך בעצמך."
"סוף סוף למדת," היא אומרת לי וניגשת לחבק אותי.
"מתי תלמדי שאת שווה יותר," היא מביטה בי ונאנחת, "את אישה יפהפיה, חכמה ומצחיקה. אני רוצה שתראי אותך כפי שאני רואה. את לא באמת צריכה אותי כדי שיראו מי את."
"אז אנחנו שוב חברות?" אני שואלת.
"שוב? מעולם לא הפסקנו להיות," היא עונה לי.
מייקל
אני לא רגיל שאישה מגיבה אלי כך. בעצם הייתי צריך לאמר שאני לא רגיל לכך שאישה לא מגיבה אליי. לא למבט, לא למילים.
אני יודע שלא ארגע עד שאדע מי היא. הדרך הקלה כמובן היא לבקש את פרטיה מהעובדת שלי, מישל. אם יש דבר שלעולם לא אעשה הוא לערב את עובדיי בחיי הפרטיים.
אני מנסה לשכוח אותה, אבל היא צצה ועולה שוב במחשבותיי. אין לי הסבר לכך.
אני חושב על הנשים שאני נמשך אליהן. מה שמוגדר כ"טיפוס שלי." רזונת, בלונדינית, עיניים כחולות.
כשאני חושב על זה אני מבין כמה שטחי זה להגדיר לעצמך מה אתה אוהב. הרי היופי החיצוני לא אמור להיות זה שקובע.
ואולי זה מה שמשך אותי לאישה המסתורית הזו. העומק שראיתי בעיניה. לא, אין לה עיניים בצבע ים, אלא דווקא חומות, בהירות כאלה, כמו צבע של שקד.
כמה עומק היה במבט הזה, כמעט טבעתי בו. ידעתי שאם אסתכל בה לזמן ממושך יפלו החומות סביב ליבי, ואת זה אני לא יכול להרשות לעצמי. בטח לא ליד העובדים שלי.
אני שקוע עמוק בעבודה. אני מרוכז בנתונים שעולים על המסך שלפניי. מולי נכנסת לחדרי. "היי," היא אומרת לי בקול מבויש.
אני מחשיב את מולי כאחות לכל דבר, למרות שאיננה אחותי בדם. לא צריך להיות גאון גדול כדי לראות זאת. אין בה שום פרט שיכול לקשר אותה למשפחת אוקלנד. רבים טועים לחשוב שאנחנו תאומים. המדהים הוא שבאמת נולדנו באותו יום. רק שמולי נולדה לחברה טובה של אימי שנהרגה עם בעלה כשהיא הייתה בת מספר שבועות. לאימי שהייתה מטופלת בתינוק, כלומר אני, לא היה בכלל ספק שלאמץ אותה הוא הדבר הנכון לעשות.
בגיל מאד צעיר סיפרה אימי למולי את האמת, ובאותה נשימה אמרה לה שאיננה מצטערת לרגע על ההחלטה ההיא לאמץ אותה, וכי היא בת שלה לכל דבר. אני אוהב אותה מאד, למרות השוני הרב בינינו.
לכן כאשר היא נכנסת לחדרי, למרות שאני מאד עסוק, אני מתפנה מייד אליה.
"מה שלום אחותי היפה הבוקר?" אני שואל אותה.
"הייתה לי שיחה מעניינת היום עם מישל," היא אומרת לי.
'מה עכשיו?' אני חושב לעצמי, 'למה זה צריך לעניין אותי?' לפעמים אני חושב לעצמי שאחותי לא יודעת להבדיל בין עיקר לטפל.
"אתה בטח חושב למה אני באה לספר לך את זה," היא אומרת לי להפתעתי, "אז ככה. מישל באה להתייעץ איתי בקשר למשהו שקרה לה עם ליב," היא אומרת לי בעיניים נוצצות.
אני לא רוצה לשאול מי זו ליב, כי השיחה הזו לא באמת מעניינת אותי.
"ביקשתי ממני שתביא לי את מספר הטלפון שלה," היא ממשיכה.
“"אחותי משכינת השלום," אני אומר לה בחיבה, "יש לך לב ענק ורחום. את צריכה ללמוד להגן עליו."
"אתה לא קולט, נכון?" היא שואלת.
"עכשיו איבדתי אותך לגמרי," אני אומר.
"אתה לא יודע מי זאת ליב?" היא שואל.
"אין לי שמץ של מושג. לא זוכר ששמעתי את השם זה אי פעם," אני עונה לה.
"אולי לא בשם, אבל ראיתי איך הסתכלת עליה," היא אומרת.
"מולי את מוכנה להפסיק לדבר אליי ברמזים?" יש לי מלא עבודה. אני מתחיל לאבד את סבלנותי.
"בתור מישהו מבריק, אתה יכול להיות כזה טיפש לפעמים," היא אומרת לי, "ליב הייתה במסיבה שלי. ראיתי איך הסתכלת עליה. ראיתי גם שדיברת איתה כשעמדה לעזוב."
'אז קוראים לה ליב,' אני אומר לעצמי כאשר אני מבין סוף סוף על מה היא מדברת.
"אז מה אמרת בקשר אליה?" אני שואל. אני לא רוצה לגלות יותר מידי התלהבות לגביה.
"כבר אמרתי לך. ביקשתי ממישל את הטלפון שלה," היא אומרת.
'אוי אחותי. למה עשית מעשה כל כך טיפשי.'
"למה? אמרת לה שאני רוצה אותו?" אני שואל בטון מאופק.
"לא אמרתי, אבל אני חושבת שהיא הבינה," עונה לי מולי, "היא אמרה שאיננה יכולה לתת אותו בלי לבקש את רשותה."
רווח לי. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שמישהו ידע בכלל מה עבר לי בראש כשראיתי אותה. "וטוב שכך. ממתי אני צריך שמישהו ייתן לי מספר טלפון של אישה שאני מעוניין בה?
"לו הייתי רוצה הייתי משיג אותו בעצמי." אני לא אומר לה שלא היה לי מושג איך למצוא אותה, ביחוד שלא ידעתי את שמה.
"בכל מקרה," היא אומרת רגע לפני שהיא בורחת מהחדר לאחר שהבינה שעשתה טעות, "אמרתי לה שתלך לבקש את רשותה."
מולי אחותי היקרה, מה אני כבר יכול לצפות ממנה. הרי היא חושבת כמו אישה. ואחותי ידועה כרומנטיקנית ללא תקנה.
עכשיו אני כבר לא מסוגל לעבוד. לא בגלל שאני ממתין לקבל את מספר הטלפון, אלא בגלל שמישל מבינה ממולי שאני מעוניין בליב.
*
חודש עבר…
ליב
"בואי איתי לסוף שבוע," מבקשת ממני מישל, "אמנם זה סוף שבוע שאורגן על ידי החברה, וכמעט כולם מגיעים לשם, אבל דווקא בגלל זה יהיה לנו זמן לעצמנו."
"איך בדיוק?" אני שואלת אותה.
"כאשר יוצאת קבוצה קטנה את מרגישה מחוייבת להתערבב איתה כל הזמן," היא מסבירה לי, "וכשכולם באים אז נוכל לחמוק לנו לעיר, לטייל בין החנויות. את מכירה היטב את האזור הזה של לייק ג’ורג’, יש בו חנויות כייפיות כאלה."
"יודעת מה? למה לא בעצם. אבל הפעם בלי משימות, ממש חופש," אני אומרת, "ואני רוצה חדר לבד."
אני יושבת במשרד עד שעת לילה מאוחרת כדי לסיים את המשימות שלי. שאלתי את מישל למה לא נתנה לי התראה מראש, והיא ענתה שלא ידעה איך לבקש ממני לבוא, ביחוד שזה קשור לנופש עם החברה שלה. אני מאמינה שהיא למדה את השיעור שלה.
אני חוזרת הביתה מותשת אך מרוצה. כל התיקים שלי סגורים, ולכל אחד מהם שלחתי הערות לרוז.
עכשיו מה שנותר לי הוא לאפות למישל את עוגת יום ההולדת האהובה עליה. 'כן מישל לא שכחתי שזה יום הולדתך.' המתנה שלה כבר מונחת עטופה על השידה בחדר הארונות שלי.
היות ואנחנו נוסעות מחר, שזה בעצם עוד כמה שעות, אני מחליטה לעשות מאפין במקום עוגה אחת גדולה, שיהיה נוח יותר לקחת איתנו. בשעה שהתבניות נאפות בתנור אני נכנסת לחדר הארונות ובוחרת לי מספר סטים של בגדים ושני בגדי ים. אני מצטערת על כך שלא הספקתי לקנות בגדי ים שלמים. אינני בטוחה שארצה לחשוף את גופי עם הביקיני שלי, אבל בכל זאת לוקחת אותם.
אני בוחרת לי כמה זוגות סנדלים, ומוסיפה ברגע האחרון זוג נעלים בעלות עקב גבוה בצבע ניוד שמתאים לכל בגד.
אני יודעת שארזתי יותר מידי, אבל אני עייפה ולא יכולה להחליט מה לקחת ומה לא.
אני ניגשת להוציא את המגשים מהתנור ולקשט את המאפין בשלל צבעים, כיאה למאפין יום הולדת. אני אורזת אותם בתבניות מיוחדות ולא שוכחת לצרף את הנרות ועליהם המספרים שלוש ואפס. אני מחייכת לעצמי. לא להאמין היא כבר בת שלושים! זה נראה לי מספר כל כך גדול וכל כך רחוק מגילי עשרים ושש.
אני נכנסת להתקלח ונכנסת למיטה לכמה שעות שינה מתוקות.
השעון המעורר מעיר אותי. אני מתמתחת, פוקחת עין תורנית ונזכרת שאנחנו נוסעות היום ללייק ג’ורג'.
*
זו תמיד אני שנוהגת, ותמיד הנסיעה ברכב שלי. לפעמים אני צוחקת על מישל ואומרת לה שיש לה ארבע שנות נהיגה יותר ממני ולכן היא צריכה לנהוג, אבל איכשהו זה תמיד חוזר אליי.
דווקא היום אני עייפה ואין לי חשק לנהוג. אם לא די בכך משום מקום צצות גם מלאני ודברה חברות של מישל מהעבודה ש”לא היה להן איך להגיע."
כך אני מוצאת את עצמי נוסעת על הכביש המהיר צפונה וסביבי לול של תרנגולות פטפטניות שנראה שכולן סובלות מבעיות שמיעה, שכן שלושתן צועקות בקולי קולות. אני מנסה לשים מוסיקה, אבל מישל מכבה אותה. “באמת ליב אי אפשר לשמוע כך."
אני תוהה האם זו הצגה שהיא עושה ליד חברותיה לעבודה, או שבין לילה גדל בטחונה העצמי. כך או כך אני מתחרטת שבאתי. אני מרגישה מנוצלת. 'לפחות התעקשתי שיהיה לי חדר לבד,' אני חושבת לעצמי. אני שמחה שלקחתי איתי את קורא הספרים והוא טעון בכמה ספרים שאני רוצה לקרוא.
אני מגבירה את קצב הנהיגה, ורוצה כבר להגיע. משום מקום מגיע רכב שנוהג בפראות וברגע האחרון אני מסובבת את ההגה ומונעת תאונה. הבנות משתתקות באחת. את יתרת הנסיעה הן מעבירות בשתיקה. אנחנו מגיעות למלון ומלאני ודברה יוצאות מיד מהרכב.
"אני שמחה שאת נהגת," אומרת מישל, "אני לא יודעת מה היה קורה אם אני הייתה זו שנהגה."
אני מוציאה את התיקים שלי מתא המטען והולכת לכיוון הקבלה, מרגישה כעת את השרירים שלי שקפאו בזמן שהתאונה כמעט וקרתה. בלובי מצטופפים כולם סביב מלאני ודברה שמספרות בהתרגשות איך ניצלו כעת מתאונה קטלנית.
אני מתרחקת מהן, ניגשת לפקיד הקבלה ומקבלת את המפתח לחדר שלי.
"כיוון שהחדר הוזמן רק אתמול, וביקשת חדר פרטי, אין לי אפשרות לשכן אותך באגף עם כולם. אני ממש מתנצל," הוא אומר לי. הוא לא יודע כמה המילים שלו משמחות אותי, "אבל יש בכך פיצוי כי האגף ההוא הינו של הדירות המשודרגות, רק שממך לא נגבה תוספת מחיר."
אני מעיפה מבט לעברה של מישל ורואה שהיא עם חברותיה עסוקה בדיבורים על מה שקרה.
"יש לכם אורחת בשם מישל מגרוי. היא הגיעה איתי אך עדיין לא לקחה את המפתח שלה," אני אומרת לפקיד הקבלה, "יש לי בקשה. יש לה יום הולדת והכנתי לה את המאפין שהיא אוהבת. שים לה את זה בחדרה. אתה מזומן להתכבד באחד," אני אומרת לו כשאני רואה את המבט שלו בשעה שהוא לוקח ממני את התבניות.
אני עולה לחדרי. הוא צדק. החדר הזה בהחלט משודרג. אני ניגשת לחלון. לשמחתי הוא משקיף על החצר האחורית שם ממוקמת הבריכה. המראה שלה נראה לי מפתה מאד ואני לא יכולה לחכות לרדת להשתכשך במימיה הצלולים.
בכל זאת אני מחליטה לסדר קודם את הבגדים שלי בתוך הארון. כאשר אני מסיימת אני בוחרת לי בגד ים, לובשת עליו שמלת טריקו אוורירית ויורדת לבריכה.
אני שמחה לגלות שהחברים של מישל עדיין לא הגיעו ושקט יחסי שורר סביב הבריכה. אני מתיישבת על סף הבריכה וטובלת את רגליי במימיה הנעימים. בריזה נעימה מלטפת את פניי ואני מרגישה את שריריי מתחילים להתרפות.
מייקל
חבריי ואני הגענו לכאן ערב קודם. כמה ימים צפופים בנופש עם החברה הם לא בדיוק החופש האידיאלי, אבל לא אני זה שקבע זאת. את הלילה העברנו חבריי ואני בפאב המקומי, בשתייה ובהאזנה ללהקת הבית שניגנה שירי בלוז בדיוק לפי טעמי. מזכיר לי את ניו אורלינס משהו.
כאשר חזרתי לחדרי עברתי על המיילים שלי. לשמחתי לא היה שום דבר שדרש טיפול כך שיכולתי להתרווח מול מערכת הקולנוע המפנקת של הסוויטה שלי ולצפות בסדרות האהובות עליי, כמו כל צעיר בגילי.
בשעה האחרונה כולם מתחילים להגיע ולכן אני מעדיף להישאר בחדרי. אמנם אני מנכ”ל החברה, אבל לשמחתי אני לא המארח. אני מרתיח מים כדי להכין לי קפה ויוצא בינתיים למרפסת להשקיף על הנוף. מבטי נמשך לבריכה. אני לא רואה את פניה אבל יודע שזו היא. ליב פה!
אני מחליף בזריזות את המכנס לבגד ים ויורד למטה.
אני מסתכל סביב הבריכה, אבל היא איננה. האם דמיינתי אותה?
אני מוריד מעליי את החולצה וניגש להניח אותה על אחד מכיסאות הנוח הפזורים מסביב ואני קולט אותה. אז היא כן כאן, לא חלמתי אותה. היא רואה אותי ונרתעת לאחור.
"את באה לשחות?" אני שואל אותה, כאילו זה מובן מאליו שהיא תבוא לשחות איתי.
היא מושכת בכתפיה שאינה רוצה. אני מניח לה. אני מתכונן להיכנס למים אבל אז ניגש אליי אחד מעובדי המלון ואומר לי שהתעוררה בעיה והמציל לא הגיע ולכן אסור להיכנס למים. "המציל השני בדרך, ויגיע תוך חצי שעה," הוא אומר לי.
"אם כך תיידע את כולם שאסור להגיע לבריכה," אני אומר לו.
אני ניגש אליה. "נאמר לי שצריך לפנות את הבריכה כי אין מציל," אני אומר לה, "בואי נלך מפה." אני מושיט לה את ידי. היא מתכווצת ונרתעת לאחור.
"אני מצטער על איך שהתנהגתי," אני אומר לה, "אני מבטיח לך שאין לי כוונה לפגוע בך."
היא מרימה את עיניה אלי. אני רואה את החשש.
"את בטוחה איתי. אני מבטיח לך," אני אומר מופתע ממה שאני רואה, "בואי נלך לטייל בטיילת. עוד מעט המקום יהיה פה מוצף באנשים. קצת שקט לפני לא יזיק לנו."
בשעה שהיא קמה מתרוממת מעט השמלה שלה וחושפת את החלק התחתון של בגד הים שלה. אין לי ספק שזה בגד ים בגלל פרחיי המגנוליה המצויירים על הבד השחור שלו.
"תקשיב," היא אומרת לי ושותקת.
"אני מקשיב לך," אני עונה לה.
"עזוב, זה מסובך," היא עונה.
"יש לך גבר בחייך?" אני שואל.
"לא מה פתאום," היא עונה מיד. אני קצת מתפלא על תגובתה הקיצונית ועל בחירת המילים שלה.
"עוד מעט המקום יהיה מוצף באנשים," אני חוזר על מילותיי.
"אני לא רוצה שתחשוב שאני,"היא אומרת ושוב שותקת.
"את לא צריכה לדבר," אני אומר ומסמן לה בידי לצאת לפני דרך השער האחורי של החצר, כדי שאיש לא יראה שחמקנו החוצה.
"את מכירה את האגם?" אני שואל.
"בטח," היא עונה, "זה מקום קסום, יש בו אוירה מאד מיוחדת."
"יש מקום שאת אוהבת במיוחד?" אני שואל.
"כן, אבל הוא נמצא מהצד השני של האגם. צריך להפליג אליו עם אחת המעבורות," היא אומרת.
"אם כך לשם נלך," אני אומר לה.
היא הולכת לצידי על המדרכה המובילה למזח. "היי ליבי! מה שלומך מתוקה?" קוראת לעברה בעלת חנות תכשיטים, "בואי תראי את היצירות החדשות שלי."
"לא הבאתי איתי את התיק שלי," היא עונה לה, "ואני לא לבד."
"ממתי כסף זו בעיה?" היא אומרת לה, "אני בטוחה שלבחור הנחמד שלך לא יפריע אם תציצי קצת בחנות, נכון ידידי הצעיר?"
אני משתדל לא לחייך. הבחורה שמדברת איתי היא להערכתי בת עשרים ושתיים, עשרים ושלוש, אולי עשרים וארבע. אני חושב לעצמי שאיני יודע בת כמה ליב.
"בטח ליבי, בואי נמצא לך תכשיט יפה," אני אומר לה.
"שתדע לך ידידי הצעיר," אומרת לי המוכרת, "שליבי אוהבת יותר מכל צמידי רגל."
"אם כך עלינו למצוא לה אחד כזה," אני עונה לה באותה רצינות בה היא מדברת איתי.
"ידעתי שתבין אותי," היא עונה. הפעם משמיטה את הכינוי ידידי הצעיר.
המוכרת מוציאה צמיד משובץ בצדפים. "נכון הוא מהמם?" היא שואלת את ליב. היא לא מחכה, מתכופפת, ועונדת אותו לרגלה.
"תתחדשי ילדונת זה מתנה ממני, בגלל שאת כזו מקסימה ואני אוהבת אותך," היא אומרת.
"מה פתאום סאנדיי, זו הפרנסה שלך ואני לא יכולה לקבל מתנות," עונה לה ליב.
"בואי לא נעמיד פנים ליבי. את יודעת שהחנות הזו לא הייתה מתקיימת אם לא היית מושיטה לי עזרה. את חושבת שאני לא יודעת שהמחיר שלקחת ממני עבור העיצוב הוא מגוחך, שלא לאמר שאינו מתקרב למחירון שלך? אז תגידי תודה יפה ותעשי אותי מאושרת וגם אותך."
"אני לא אוהבת את התרגיל הזה," אומרת ליב, "מה שעשיתי עשיתי בלי לחכות לתמורה."
"נכון שזה כייף לקבל מתנה בלי לצפות? אז תהני לך ליבי ותמשיכי לעזור לאנשים כמוני," היא אומרת ומדביקה לה נשיקה רטובה על הלחי, אותה היא ממהרת למחוק. "קצת התלהבתי," היא אומרת נבוכה.
"החבר שלך נמצא במרינה?" שואלת ליב.
"כן," היא עונה, "את רוצה לנסוע לשם?"
"כן," עונה ליב.
"אני שמחה שאת לא נוסעת לבד," עונה לה סאנדיי, "אתה נוסע איתה, נכון?"
"כן," אני עונה ותוהה למה הכנסתי את עצמי.
"אני באמת לא יודעת מה יקרה שם," אומרת ליב מה שמגביר את המיסתורין אצלי, "כשנהיה שם תבין. אני מקווה שלא תשנה את דעתך עליי."
