תיאו
אני מנסה להשקיט את הלב שלי ולא מצליח. אני חייב לנשום עמוק כדי להיות מסוגל לדבר. "לאיפה אנחנו נוסעים?" אני שואל לבסוף.
"אתה גר לבד?" היא שואלת.
"אני מתפלא עלייך. חשבתי שאת יודעת הכל," אני עונה לה בהתגרות, אני חייב לבחון אותה לפניי שאני מוריד בפניה את המסיכה.
"כשאני במשמרת אני יכולה לדקלם לך גם את מספר הנעליים, איפה אתה מסתפר, ואיזה אוכל אהוב עלייך ביותר," היא עונה לי ברצינות, "אבל אתה לא יעד שלי. אני פה כי הרגשתי את הדופק שלי משתנה לידך וגם את שלך. הנשימות שלך בעורפי דיברו בשמך."
"למה אם כך לא חיכית שאמצא אותך. את יודעת שהייתי מוצא," אני ממשיך בקו שקבעתי לי.
"היית מגיע לזייפן שלי, זה שמספק לי תעודות. אחרי שנשרפתי במטווח חזרתי אליו בלית ברירה בגלל הדחיפות שבדבר. ברור לך שלא אחזור אליו."
"אז מה אבא שלך הומו?" אני מתלוצץ איתה.
"דווקא אהבתי את מלודי, היא הכי מתאימה לי.
שלא תדע מי אני כעת. אבל לא בשבילך. בשבילך אני… עוד תלמד אני מאמינה."
"אני מהמר שהשם שלך מתחילה באות M ולכן אני אקרא לך מלודי עד שאלמד אחרת," אני יודע שהיא מרגישה שאני בוחן אותה.
אמנם שנינו בוררים מילים, אבל כאשר הגוף שלי צמוד לשלה, כששלה מחובק על ידי, המילים עוברות בלי צורך שנדבר.
"אני גרה עם שותפה. אני לא רוצה לחשוף אותה למה שקורה בינינו," היא אומרת לי כשאני מתלבט לאן לנסוע איתה.
"זו היא בעלת השיער הסגול?" אני שואל, זורק לה רמז שאני יודע שחקרו עלינו במטווח, "אני מבין שגם היא מזוייפת."
"קח אותי למקום שלא מכירים אותך. לא ביקשתי ללכת איתך כדי לשכב איתך. אלא כדי שנדבר," היא אומרת.
אני לוחץ על הגז ויוצא לדרך. "יש לנו צל," אני אומר לה.
"אתה מכיר את בית הקפה הורד הכחול?" היא שואלת.
"זה בפורט ג'פרסון בלונג איילנד," אני אומר לה.
"ברגע שתגיע לגשר ברוקלין ותעלה עליו, הצל יעלם," היא אומרת. יש לה כישרון לענות לשאלות שלי בזמן שלה.
"הוא בודק את ההתנהגות שלך כלפיי. הוא הביא אותי אלייך ואין לו מושג למה ביקשתי זאת ממנו. תרגיש חופשי לסחוט את הגז עד הסוף, אני לא מפחדת מנסיעות מטורפות."
היא מחזקת את אחיזתה בי, ואני מגביר את המהירות. תוך דקות אני על הגשר ואני רואה שהיא צדקה. הצל שלי עושה סיבוב על המקום ונעלם.
"עכשיו תחליט באמת לאיפה אתה רוצה ללכת," היא אומרת לי להפתעתי.
"את רוצה לומר שלא באמת רצית ללכת לורד הכחול?" אני שואל אותה מופתע.
"אני מאד אוהבת לשבת שם. האוכל שלהם הוא ברמה שונה מהמסעדות שבעיר. אתה מרגיש שמי שמכין אותו אוהב לבשל. זוהי האומנות שלו לא רק הפרנסה שלו," היא עונה.
"את מבלבלת אותי," אני מודה בפניה ובכל זאת ממשיך לנסוע על גשר היציאה מהעיר.
"ברגע שנחצה את הגשר אהיה מחוץ לטווח שהמשדרים קולטים. אי אפשר למצוא אותי כעת. גם אם אחזור לעיר.
הייתי צריכה לעבוד היום, אבל בגלל מה שקרה עקבתי אחרייך והעברתי את האחריות למישהי אחרת."
"דאגת לי?" אני שואל, לא מראה לה שאני מרוצה.
"הם לא מתעסקים רק עם מה שאתה חושב קפטן, הם אנשים אכזריים מאד," היא עונה לי.
"והאנשים שלך יותר מיומנים לדעתך מאתנו? את מבינה שאני לא יודע מי אתם," אני אומר, "ועדיין לא ענית לי על השאלה."
"אני יודעת שאתה מקצועי ברמה מאד גבוהה. שמעתי שמדברים עלייך, ולא רק על הגבר המרשים שאתה," היא עונה.
"דאגת לי?" אני שואל בפעם השלישית.
"כן," היא עונה ושותקת. כתגובה היא רק מחבקת אותי חזק יותר והריח שלה מציף אותי.
"אני יודע לאיזה קבוצה את שייכת אבל אין לי מושג מי אתן. אני מבטיח לא לשאול שאלות. אני מודה שאת מעניינת ומסקרנת אותי בתור אישה," אני חושף מעט ממה שאני מרגיש.
אנחנו עומדים לרדת מהגשר ואז מתחיל הטירוף.
"תחזיקי חזק,"אני צועק, וסוחט את הגז בפראות כדי לרדת ממנו.
"תן לי לקחת שליטה," היא אומרת, "תסמוך עליי. " היא לא משאירה לי ברירה ומשתחלת לפניי ודוחקת אותי לאחור.
"Hijos de Puta, בני זונות," היא מסננת, "אני חייבת…" היא דוהרת חזרה לעבר מרכז גשר ברוקלין.
אני לא מפחד מנהיגה מטורפת. אני נוהג כך בעצמי. משום מה אני מרגיש בטוח איתה.
להפתעתי היא פונה לעבר המעקה של הגשר. "את לא נורמלית!" אני ממלמל רגע לפני שהיא מתנגשת בו.
אבל אז, היא מפנה בחדות את האופנוע ועוצרת עם הפנים לכיוון הגשר, מכוונת את הנייד שלה למי שדולק בעקבותינו, מצלמת ובו בזמן מסנוורת אותו.
"מטורפת!" צועק הנהג שעוקב אחרינו. הוא לא מספיק לעצור, האופנוע שלו מתנגש במעקה והוא עף באוויר ומתרסק לתוך המים.
היא מדוממת את המנוע, יורדת מהאופנוע ושוב עושה את אותה תנועה עם היד שלה מעל לוחית הזיהוי שלי.
"לעזאזל!" היא מקללת ומראה לי את הג'וק שהוצמד מתחת ללוחית הזיהוי, "איזה חוסר זהירות מצידי. לפחות השיחות עד הגשר היו ממוסכות בגלל הצל שליווה אותנו. אנחנו חייבים לפעול מהר."
"תכבה את הנייד שלך מייד," היא אומרת לי ואני עושה כדבריה.
"אני רוצה שתצמידו מעקב ותשחררו את החיה מהכלוב," היא אומרת, "אני מבקשת רשת פרושה כל הלילה."
"אני נאלצת לשחרר את הרוסי," היא מסבירה לי, "הוא יהיה הפיתיון שלך. הוא יוביל את כולם כמו החלילן מהמלין. הוא יהיה מופתע ויחשוב שהבנו שאין לנו כלום עליו."
"תנהג אתה. כדאי שנחזור לעיר. יהיה פה לילה חם," היא אומרת ועולה שוב לשבת מאחוריי.
האם נדמה לי או אחיזתה יותר רפויה כעת?
כאשר אנחנו יורדים חזרה מהגשר לתוך מנהטן אני רואה מכונית שחורה חונה בצד. הנהג יוצא מהרכב, מקיף את הרכב ונכנס לשבת על מושב הנוסע.
"תעצור כאן," היא מבקשת.
אני עושה כדבריה ועוצר.
"לא כך רציתי שיהיה," היא אומרת, "כל דבר בעיתו. תדע שאני תמיד אשמור עלייך."
אני רוצה לשאול אותה מתי ניפגש שוב, אבל מבין שעליי להמתין, למרות שאין לי סבלנות.
היא חוצה את הכביש בצעדים מהירים ומתיישבת ליד ההגה. אני שומע את נהמת המנוע המפירה את השקט של הלילה.
היא עושה פניית פרסה במהירות ולוחצת על הגז. רק אז אני מבחין בשני אופנועים שעוברים לידי. הם נדים לעברי בראשם לשלום ונוסעים אחריה.
אני מגביר את המהירות. ורואה שהיא נעמדת ברמזור אדום.
אחד האופנועים מתקרב אל הרכב שלה. כולי דרוך. אבל אז אני רואה אותה יוצאת מהרכב, מתיישבת על האופנוע, נותנת לרוכב האופנוע לנהוג ברכב במקומה. היא מתרחקת במהירות מהמקום כי בדיוק התחלף האור לירוק.
אמיליה
אני לא מציעה לאף אחד להתקרב לאישה כשהיא כועסת. היא הופכת למסוכנת, חיה טורפת שציפורניה יכולה לגרום לך לדמם למוות.
מה כבר ביקשתי? לטעום פעם אחת מהחיים השפויים? כל כך רציתי שיכיר אותי, שיחשוב שאני ראויה לאחד כמוהו.
ברגע זה אני שונאת את כל העולם. אין לי ספק שהרוסי הזה, חרקובסקי, עומד לשלם על כך.
איש לא יודע שמעולם לא יריתי מחוץ למטווח. אני בהחלט מכירה בכוחו של כדור שנורה מאקדח. מאז שהתחלתי להתאמן המטרה שלי מכוונת רק לנקודה אחת, אל הלב. ברור לי שזה יקרה רק במצב שיהיה עליי לבחור בין החיים שלי לבין מי שעומד מולי. אני מתפללת בכל ליבי שזה לעולם לא יקרה.
אני דוהרת על האופנוע, יודעת שכל דקה קובעת ועליי להעלם שוב מתחת לאדמה.
אני מוצאת את המחילה הראשונה שאליה אני יכולה להכנס ונעלמת מעיניי כל. המערכת הממוסכת מגנה עליי ואיש לא יכול לעקוב אחריי.
'אני אמצא את הדרך אליך יותר מהר ממה שאתה חושב.' אני יודעת שאני לא אניח לזה עד שאמצא את הדרך.
אני כבר מבינה שעליי למצוא דרך לתקשר איתו. בהחלטה של רגע, לאחר שאני מעבירה סריקה מהירה של המיסוך סביבי אני רוצה להתקשר אליו.
'תתאפקי,' אני גוערת בעצמי, 'זה שאת יודעת את מספר הטלפון שלו זה לא אומר שאת צריכה לסכן אותו."
ברור לי שאני לא יכולה להעביר לו מסר דרך אחד השליחים שלי.
'איך אני אמורה לעשות זאת לעזאזל?'
אני כל כך טובה בלשמור על איפוק. מה עובר עליי?
האקדח מסמל עבורי את הימים השחורים ההם אחרי התקיפה. הוא מסמל עבורי את העובדה שרק אני יכולה להגן על עצמי, כי לאיש לא באמת איכפת ממני.
דווקא שם, כשאני אוחזת אותו בידי פגשתי את הגבר היחיד שגרם לי לרגע להרפות, להאמין שהגיע הזמן לתת למישהו אחר לשמור עליי.
לא קרה שם משהו שאני יכולה להצביע באצבע ולאמר- זו הסיבה. זה מין משהו שמרגיש לי בפנים, וכבר למדתי שתחושות הבטן שלי מעולם לא איכזבו אותי.
'אני מבטיחה לך שאמצא את הדרך' אני מדברת אליו בנחישות בליבי.
לרגע לא עוברת בי המחשבה שאולי זה לא באמת חשוב לו. אני יודעת, פשוט יודעת, שזה כן.
"חזרת," מפטירה לעברי שרלוט בטון לא מרוצה, "ובזמן שנהנית לך קרו פה המון דברים."
"באמת?" אני עונה לה בקול מופתע, "ספרי לי מה קרה?"
"שחררו את הרוסי למשל." היא עונה לי בהתנשאות שלא ברור לי מה מקורה, "אין לי מושג מי האידיוט שעשה את זה."
"באמת מוזר. למה יעשו דבר כזה אחרי שתפסו אותו?" אני מאמצת מבט נדהם ככל שיכולה לזייף אחד כזה.
"אמרו שהגיעה פקודה מגבוה," היא אומרת.
אני מצמצמת עיניי מולה לקרוא בפניה האם היא חושדת במשהו. אני מכירה אותה טוב מידיי בשביל לחשוב שהיא מעמידה פנים.
"מענין מי זה 'הגבוה' חסר ההגיון שנתן פקודה כזו," אני אומרת לה לבסוף, "אני מבינה שבאמת פיספסתי שלא הייתי פה, לא שיכולתי לשנות את ההחלטה הזו."
"איפה בכלל היית?" היא שואלת אותי.
"נתבקשתי להביא משהו ליחידה המיוחדת," אני עונה לה בקול אדיש.
לו רק ידעה שאני מוקפת אנשים שבחרתי בקפידה לאחר שהעמדתי אותם במבחנים לא פשוטים, והם נאמנים לי. אני יודעת שמילה ממה שקרה הלילה לא תצא מפיהם.
הנאמנות שלהם כלפיי לא ניתנה לי בחינם. למען כל אחד מהם סיכנתי את חיי, כיסיתי על מחדלים, לקחתי אשמה עליי.
שון שעומד קרוב אלינו ומקשיב לשיחה בינה לביני, מסמן לי בתנועה כמעט לא נראית לעין שמאשרת שהוא איתי.
הוא מסמן לי לצאת מהחדר.
"אני הולכת להכין קפה, להכין לך?" אני שואלת.
"כן," היא עונה.
אני יוצאת ומשאירה את הדלת פתוחה מעט כדי להקשיב לשיחה.
"אני ממש לא מבין מי זה האידיוט הזה. יש לך השערה?" הוא שואל.
"אני לא יודעת מי יושב שם למעלה שמקבל החלטות. אתה יודע שאין לנו סיווג לעלות לקומה מעלינו," היא אומר לו.
"צודקת," הוא אומר. לו רק ידעה את האמת.
"אין לה מושג," הוא לוחש לי רגע לפני שאני חוזרת עם ספלי הקפה בידי, "את יודעת שאנחנו שומרים עלייך."
אני חוזרת לחדר ומניחה על שולחנה את ספל הקפה.
מאד שמחתי שהתעקשה שהשולחן הגדול והמרווח יהיה שלה. בכך אפשרה לי לקחת את השולחן הפינתי שעבורה הייתה בו אמירה שאני נחותה ממנה. דווקא המיקום שלו מאפשר לי להשקיף על כולם בלי למשוך תשומת לב מיותרת.
"למה המסכים על הקיר מכובים?" אני שואלת, "אמרת שהרוסי שוחרר. אני מניחה שהלילה תהיה פעילות מוגברת בעיר. אולי יהיה מי שינסה לנקום על המעצר."
היא מביטה בי לרגע. ברור לי שהמחשבה הזו לא עלתה במוחה. זו בדיוק הסיבה שעקפתי אותה וטיפסתי הרבה יותר גבוה ממנה.
שרלוט מאד יסודית בעבודתה. מאד נאמנה, רק שהיא זקוקה שיפעילו אותה. זו בדיוק הסיבה שנבחרה לצוות שלנו.
**
"את מבינה ילדונת," אמר לי המגייס שלי, "אם כולם היו מסוגלים לעמוד בראש מי היה עובד בעצם? כולם היו נותנים כל הזמן פקודות.
אני מסכים איתך שיש לה תכונות מעולות. היא בהחלט ראויה להיות עטלפית, רק שהיא לא טיפוס של מנהיגה."
המילים האלה נאמרו לי כאשר התפלאתי על כך שהוא מעלה אותי בסולם הדרגות במהירות כזו.
"את לעומתה הרבה יותר חריפה. אני לא יודע מה הביא אותך לכאן. אני עוד אברר את זה."
באותו רגע נשבעתי לעצמי שאיש לא ידע מה גרם לי לאחוז בפעם הראשונה באקדח.
אני יודעת שאם אשתמש בו אולי אהרוג את מי שמולי, אבל בפנים גם אני אמות.
*
"אני חושבת שצריך יהיה להוציא אנשים לרחוב הלילה," אומרת שרלוט.
"נראה לי שאת צודקת," אני עונה לה, "אני מניחה שיש מי שצופה בנעשה ויראה שכך צריך להעשות."
כאשר היא עם הגב אליי, אני לוקחת פתק ורושמת בו במהירות את מספר הנייד שלי, מוסיפה לשיחות אישיות בלבד M.
אני לוקחת את הספל שלי, רואה ששרלוט סיימה לשתות ולוקחת את שלה ויוצאת למטבח.
היא כמובן לא תדע שהפקודה כבר נשלחה.
"תשמור לי עליכם. זה משחק מסוכן," אני לוחשת לשון בשעה שהוא הולך להצטייד בנשק, "ותשמור לי גם עליו."
אני מגניבה לכיס שלו את הפתק. "אם יצא לך תעביר לו, אם לא תשמיד. זה מכיל את מספר הנייד האישי שלי."
תיאו
הוא מאותת לי לעצור בצד. אני פותח מעט את החלון והוא מגיש לי מעטפה ."זה מה שידוע לנו נכון לרגע זה קפטן," הוא אומר.
אני מרגיש מייד את הצל נצמד אליי. הפעם אני לא חושש. ברור לי לגמרי שידה במעשה.
אני מוציא מהמעטפה פלט של מחשב. אין עליו שום זהוי, אלא רשימת יעדים למעקב בעיר נכון ללילה זה.
"תודה לה בשמי על הכל," אני אומר לו בשקט.
"תודה לה בעצמך," הוא אומר ומושיט ידו לכיס.
אני נדרך וידי ננעלת על האקדח.
"תשנן את המספר," הוא אומר לי ומושיט לי פתק. לשיחות אישיות בלבד M. כך כתוב בו.
למרות שיש לי זכרון פנומנלי אני מכניס את המספר לנייד שלי ומתייג אותו תחת השם המלאך השומר שלי. מייד אחר כך אני קורע את הנייר לחתיכות.
אני חוזר לעיין בנייר. לילה ארוך לפנינו. לראשונה אני מרגיש שאני לא בודד בפיסגה.
