קפטן תיאו או'הרה
אין לי קצה חוט. אני תוהה האם היא הייתה מספיק חכמה כדי לא להזדהות בשמה האמיתי אצל זייפן התעודות.
כשאני קורא מיהו פרופסור דה-מרטין אני צוחק. קצת קשה לי להאמין שהוא האבא שלה.
שיטת הזיוף הזו היא אופיינית לכמה זייפנים שאני מכיר. אני רושם לעצמי לערוך ביקור אצל כל אחד מהם.
ברור לי שמי שעשה את זה לא ירצה להסתבך איתי. יש לי שיטות לא אלימות להוציא מידע מאנשים. שליטה מנטלית היא החוזקה שלי.
להפתעתי מופיעה מישהי במטווח ושואלת על האימון שלנו. השומר במטווח מתעמת איתה ומתקשר אליי כולו בתחושת נצחון.
אני מורה לו לקחת ממנה תעודה מזהה, ולשלוח לי את התצלום שלה. אני מתאכזב לראות שזו לא היא. הייתי צריך לדעת.
בכל זאת יש לי תחושת בטן ממש חזקה שזה קשור אליה.
סריקה של התעודה מראה לי שהיא, איך לא, מזוייפת, אבל אני לא אומר דבר לשומר ומודה לו על עזרתו.
לראשונה מאז שקיבלתי עלי לנהל את היחידה המיוחדת אין לי חשק להגיע לעבודה.
החיפוש אחריה מעסיק את מחשבותיי ללא הרף.
כאילו להכעיס דווקא היום אני נאלץ להפעיל את כל החושים בשעה שאנחנו בשיא המעקב אחרי חבר חבורת פשע עלומה. אני כבר יודע לזהות סימנים אופייניים לה ועדיין אני לא יודע לקרוא לה בשמה.
אני עורך ישיבה של סיעור מוחות. כל אחד זורק רעיון. למרות שאני מעודכן מהם אני נותן להם לדבר.
אני מקשיב לדבריהם ולא מראה להם שאני לא איתם. כדי להסיח את דעתם ממני אני קם למזוג לי קפה, מושך את הזמן.
טינה נכנסת באמצע הישיבה לחדר. אני מסמן לכולם לשתוק.
"אני צריכה אותך לרגע," היא אומרת ותולה בי מבט של אישה מאוהבת.
**
לפעמים אני נדהם מהתעוזה של הנשים. למרות שאני המפקד שלה היא מנצלת כל פעם אנחנו לבד בניסיון לפתות אותי.
הנסיונות שלה לא נעלמים מעיניי הפקודים שלי, כך גם התגובה התקיפה שלי שמבהירה לה שאין סיכוי שזה יקרה.
**
הבחורים מגחכים למראה המבטים שהיא תולה בי. אני מבין אותם. האופן שבו היא מבליטה את החזה הקטן שלה, מותחת את חולצתה כשאני מתקרב אליה גורם לי הפעם להחניק חיוך.
"מה כל כך דחוף טינה?" אני שואל.
"לא פה, בחוץ," היא לוחשת לי.
אני מושך בכתפיי ויוצא איתה מחדר הישיבות.
"מה את רוצה?" אני אומר לה חסר סבלנות.
"היה פה זקן שיכור ובקש למסור את זה למפקד תיאו," היא אומרת ומוציאה מכיסה מעטפה סגורה.
אני הופך את המעטפה, אבל שום דבר לא כתוב עליה מבחוץ.
"הוא אמר לך מי מסר לו אותה?" אני שואל.
"באמת. הוא היה שיכור. בטח אפילו לא זכר איך קוראים לו," היא אומר ומצחקקת.
אני לא טורח לשאול אותה מדוע לא חשבה לקחת פרטים ממנו. אני מוציא את הנייד ועומד לשלוח הודעה.
"תודה טינה. זה הכל," אני מסמן לה עם ידי שהיא יכולה ללכת.
אני שולח הודעה לקצין כוח אדם.
קפטן תיאו או'הרה:
זוכר מה דיברנו בקשר לטינה?
היא לא מתאימה ליחידה שלי.
מבקש שתמצא לה שיבוץ אחר.
אני מכניס את המעטפה לכיסי ונכנס חזרה.
"זה היה מהיר," פולט ג'ייסון.
"תשמור על הפה שלך," אני מתרה בו.
"סליחה בוס, רק צחקתי," הוא אומר נבוך.
"יש נושאים שלא צוחקים עליהם. ביחוד שכולכם יודעים מה דעתי בנדון," אני עונה לו בקשיחות.
"הכל בסדר?" הוא שואל, "קרה משהו?"
"הכל נפלא. בואו נמשיך," אני אומר, אבל ברור לי כבר שכולם יצאו מהריכוז. אני מניח שהם ראו שקיבלתי מעטפה והם סקרנים לדעת מה היא מכילה. כמובן שאני סקרן יותר מהם.
"זמננו תם," אני אומר, "תמשיכו לחשוב על רעיונות."
"אני יוצא לחצי שעה," אני זורק באופן סתמי לעברה של טינה, כיוון שאין לי מושג מה אמצא במעטפה.
אני עולה על האופנוע שלי ונוסע לכיוון הגשר. אני אוהב להתבודד מתחתיו. ישנן פינות נסתרות בעיר שאני יודע שאיש לא בא אליהן. המקום הזה הוא אחד מהם.
אני מוציא את המעטפה מכיסי ובודק שאין איש בסביבה. רק אז אני קורע בעדינות אותה, ומציץ לתוכה בזהירות.
פיסת נייר מונחת בה. כיוון שאני לא מצליח לקרוא את הכתוב עליה עליי להוציא אותה מהמעטפה.
נדמה לי או שאני באמת מריח את הבושם שלה?
אני מסניף את הנייר. לא טעיתי.
'שובבה' אני ממלמל וחיוך גדול מתפרש על פניי.
35 נמרים רוסיים
חרקובסקי
קווינס
M
אני קורא את מלותיה של מלודי, כך אני קורא לה, שכן אין לי שם אחר, שוב ושוב.
כשאני עוזב את המקום לכיוון המטה, ההבנה שיש שיש לי צל, שמישהו נוסע במרחק מה ממני גורמת לי להרגיש זיעה קרה.
הסתכנתי בזה שבאתי לכאן לבד.
אני סוחט את הגז עד הסוף ועולה במהירות על הכביש שעוקף את העיר ממזרח.
התרגיל שלי עבד, והמעקב אחרי נפסק. הלב שלי עדיין שטוף אדרנלין.
מי זה היה?
"מישהו חיפש אותי? מישהי?" אני שואל את טינה כשאני עובר ליד עמדת הקבלה, אבל לא מתעכב לשמוע את התשובה.
'בשביל מה אתה שואל אם אתה לא מחכה לשמוע את התשובה?' היא ממלמלת לעצמה.
"שמעתי אותך, "אני אומר לה, "ועדיין לא ענית לי."
"לא," היא עונה זעופה.
"תודה לך," אני עונה לה בנימוס מעושה, "אני בחדרי ומבקש שלא יפריעו לי."
אני נכנס לחדרי וסוגר אחריי את הדלת. אני יודע שאיש לא ייכנס אליי בלי רשות. בעצם זה לא מדוייק. לג'ייסון יש נטייה בעת מצוקה להתפרץ לחדר.
אני נכנס למחשב באופן מוצפן במטרה לחפש את מילות המפתח ששלחה לי –
נמר רוסי, חרקובסקי.
על הצג מופיעה התראה באדום.
הקש קוד הרשאה.
אני עומד לוותר ומכניס את הנייר למעטפה. מאיפה אני אמצא כעת את קוד הכניסה?
אני מבחין בתוך המעטפה בכתב יד צפוף שורה של אותיות, מספרים, וסימנים מיוחדים. 'את משהו מיוחד,' אני אומר.
אני פותח את המעטפה בזהירות ומעתיק את הקוד.
מסתבר שלא די בכך. אני מתבקש להזדהות.
רק כאשר אני ממלא את שמי, הדרגה שלי, התפקיד שלי, ומספרי האישי, אני נכנס למאגר נתונים שמעולם לא ראיתי.
אושרה לך כניסה למשך שלושים דקות.
אין לי הרבה זמן לבזבז.
אני מופתע לראות שתיקיה הנושאת את שמי נפתחת ובה כל הנתונים שאני מחפש, כולל שמות, כתובות, ולוחות זמנים.
אני מתבקש לכתוב הערה לפני שאני יוצא.
תודה על עזרתכם. ת. או'הרה, קפטן.
מיד עולה תשובה.
למקרה הצורך, תדע שאתה לא לבד
אמיליה
אני יושבת מול המסכים ומביטה בפעילות הרוחשת בעיר. ממקומי זה נראה כמו קן נמלים אחד גדול. רק שלא עובדות בו נמלים חרוצות, אלא אנשים עם מוחות מעוותים שרוצים לפגוע ולהרוס לאחרים את החיים.
"תסתכלי מה קורה ב- 53," אומרת לי שרלוט.
אני מעמידה פנים שרק עכשיו אני מבחינה בכך. "לדעתי זאת הסחת דעת. נראה לי שהפריצה מתוכננת דווקא ל- 52," אני אומרת ומצביעה על סמנים של גישוש השטח, "חובבנים. הם בודקים אם השומרים נרדמו בשמירה. אין להם מושג שהם מורדמים בכוונה."
"זו פעולה שלך?" היא שואלת.
אפילו שאנחנו באותה יחידה, וגם חברות ושותפות, אני לא סומכת על איש גם לא עליה.
לא שיתפתי אותה שעקפתי אותה בסולם הדרגות ואין לה מושג שאני מתפקדת כמפקדת שלה.
לקחתי את ההחלטה הזו כדי להגן עליה. עדיף שתחשוב שאני עדיין מתלמדת ובכך היא תרד מהגב שלי ותאפשר לי לחמוק ביתר קלות.
"שלי?" אני עונה לה בתמימות, "אני יושבת מול המסכים ומסתכלת על הפעילות בעיר."
שלא יובן. אני חושבת שהיא סוכנת מעולה, רק שאני יודעת שאני מוכשרת ממנה.
אני לא מספרת לה שאני יושבת מול המסכים כדי לראות כניסה מאד מסויימת למאגר מידע.
כאשר אני רואה את אותיות הזיהוי המוכרות, אני דורשת שיזדהה. לא כי אני רוצה לקבל את הפרטים שלו, אלא כי אני נוהגת משנה זהירות ומעמיסה בנתונים שעליו למלא.
קצב ההקלדה המהיר מראה שזה הוא ובכל זאת אני מחכה שהמחשב יזהה את המיקום.
רק אז הוא מקבל אישור להיכנס למערכת.
אני עוקבת אחרי המסך שלו. כל אות שהוא מקליד מופיעה כעת על המסך שלי בלי שיידע שאני נמצאת לידו.
אני בהיכון עם האצבע לנתק אותו למקרה שייראה לי משהו חשוד. אני שמחה לראות שהוא מחפש את הנתונים שנתתי לו, מעתיק רק את מה שחשוב. הוא בהחלט יודע מה עיקר ומה טפל.
כיוון שאני יודעת לאיזה גוב אריות הוא נכנס, ולמרות שאני מאמינה שהוא מיומן ומנוסה לא פחות ממני, אני דואגת להצמיד לו מישהו שיהיה בקרבת מקום.
רגע לפני שהוא יוצא מהמערכת אני שותלת לו הודעה – למקרה הצורך, תדע שאתה לא לבד.
זמנך תם.
אני לא יכולה להסתכן שוב בהעברת פתקים. אני מנתקת אותו בעצמי מהמערכת, ושוברת את הלינק שקשר אותו ליחידה. גם האקר מיומן ביותר לא יוכל לבנות אותו, כיוון שגם המאגר נעלם מהרשת.
אני מצמידה מיד שלישית עטלפים שישמרו עליו מרחוק. קשה לי להעריך את היכולות שלו כיוון שאסור לי לחקור אודותיו. אסור, כי זה יחשוף אותנו.
פרט למספר אנשים שאותם אני יכולה לספור על כף יד אחד, אין לאיש מושג מי אנחנו באמת ומה אנחנו עושים.
אחד מהם הוא פטריק, איש תוכנת הריגול נמר בשלג, ותכנה ההגנה אבירי הנסיכה.
לואיז אישתו, המוח מאחורי כתיבת התוכנות מפעילה גם את אבירי רובין הוד שפועלים אף הם מתחת לפני השטח בעולם הסייבר.
אני פורשת כנפיי מעל כל אלה. לא סתם אימצנו את הכינוי עטלפיות. כמו העטלף, אנחנו פועלות בחשיכה מוחלטת, אור יום לא יראה אותנו, ומוטת כנפינו מגנה על עולם הסייבר באופן שלאיש אין מושג.
העטלפים נותן הגנה לילית לאנשי היחידה המיוחדת בלי שידעו על כך. היחידה שבראשה עומד קפטן או'הרה.
השני שיודע עלינו הוא הסגן של או'הרה, ואין זה מקרה. המעט שהוא יודע נמסר לו בכוונה, אבל הוא אינו מספיק חריף כדי לקשור קצוות ולכן הוא נבחר להיות בעל המידע, ולא או'הרה.
כל שהוא יודע עלינו הוא שאנחנו פועלות מתחת לפני השטח ואנחנו זריזות ופיקחות.
כמה שאני צנועה..
תיאו
אני מבין שאני נוגע במשהו גדול לפי המידע שבידי.
אני בוחר חמישה מבכירי הסוכנים ביחידה. אני מבקש מג'ייסון שיקח פיקוד על היחידה אבל לא משתף אותו בפרטי המבצע.
"אנחנו נכנסים ללוע ארגון פשע," אני משתף את הסוכנים, "אני מבקש שתהיו עירנים. זהו ארגון פשע רוסי והם ידועים כאכזריים ביותר. אני צריך לשנן בפניכם את כללי הזהירות?"
"לא קפטן," הם אומרים פה אחד.
"יהיה איתנו צל. אין לי מושג כמה אנשים ילוו אותנו, אבל הובטחה לי הגנה. אין לי מושג לאיזה יחידה הם משתייכים, אבל אני בטוח שיהיה משהו שיאפשר לנו לזהות אותם."
אני מדבר בבטחון למרות שבאמת אין לי מושג מה עומד לקרות.
אנחנו יוצאים לפעולה עם רכבים מוסווים לעבר בית הקפה שבו אמורה להיות פיסגת מוחות הלילה.
אנחנו מגיעים בנסיעה איטית לעבר נקודת המפגש שמתגלה כבית קפה סואן, מה שבהחלט יקשה עלינו.
אנחנו מחנים את הרכבים במרחק סביר מהמקום וממתינים. אני מוריד את החלון ומצמיד לגג הרכב מכשיר שקולט שיחות ממרחק רב, מנסה להקשיב לשיחות שמתנהלות בתוך בית הקפה. מה שאני מחפש הוא את אלה שהמבטא הרוסי שולט בהן.
אבל אז עובר לידי אופנוע כבד ברעש גדול. אומנם המנוע נוהם אבל מסתבר שהרוכב לוחץ על הגז רק כדי למשוך את תשומת ליבי.
אני שולף את האקדח מהחגורה אבל עדיין לא חושף אותו בפניו.
כמה לא מפתיע אותי שהרוכב מרכיב קסדה שחורה, כולו לבוש שחורים, כך שאי אפשר לזהות אותו.
"שולח לך דגימה של עשרה קילו מהחומר הלבן," הוא אומר לי ונעלם.
"מה זה היה?" שואל אותי אליוט שיושב ליד ההגה.
"האידיוט חשב שאני סוחר סמים," אני עונה לו, "זה רק מראה שהרכב שלנו מוסווה כראוי."
כמובן שזה לא מה שאני חושב שזה המסר שהועבר לי.
אני דרוך ועירני כמו כלב צייד המוכן לזנק על קורבנו.
מה שמתרחש לנגד עינינו כעבור דקות ארוכות של המתנה נראה כמו סרט סוראליסטי. קבוצה של אנשים יוצאים מחוייכים מבית הקפה, מבושמים מעט כך נראה לי.
שלוש גברים, לבושים בשחור מכף רגל ועד ראש, מתקרבים אליהם, כל אחד מכיוון אחר. מפרידים ביניהם, גורמים לחלקם לברוח.
אני לא בדיוק רואה מה שקורה, כיוון שהם חוסמים בגופם מה שקורה.
כעבור דקה ארוכה עולים שניים על האופנוע שלהם ונעלמים במהירות, ואילו השלישי גורר גבר גדול מימדים לרכב שלי.
"שלך, אדוני," הוא אומר ודוחף אותו למושב האחורי. לפני שאני מספיק להגיב, הוא עולה על האופנוע שלו ונעלם.
"תראה איזה שמים שחורים. אפילו כוכב אחד לא נוצץ. זה לא נראה לך עצוב חרקובסקי?"
הוא לא עונה לי. אני מביט בו מבעד למראה ורואה שפיו חסום. "איזה חוסר התחשבות מצידי. נלקחה ממך היכולת להגיב. אני מצטער חרקובסקי. גם אני אשתוק."
הוא מביט בי בעיניים יורקות אש. בדיוק כאלה אני אוהב. אני מישיר מבט לעומתו ומצמצם את עיניי.
אנחנו משחקים את המשחק. מי יסיט את העיניים ראשון. אני מנצח.
"קח אותו לסורגים," אני אומר לאליוט, "אנחנו נגיע לבקר אותו מאוחר יותר.
אני שולח הודעה למטה המשטרה וקצין המבצעים מחכה לי בכניסה. אני מסמן לו בראשי על הדלת האחורית.
"המפקד?" שואל אותי אליוט כשאנחנו שוב לבד.
"סיימתי את הלילה. קח אותי לאופנוע שלי."
אנחנו חוזרים לבניין היחידה , אני יורד מהרכב ומתמתח. אני מביט על החושך שמסביבי. 'איזה לילה אפל,' אני חושב לעצמי.
עייפות משתלטת עליי. הקצב הרצחני של האירועים הלילה בהחלט סחט ממני כוחות.
אני מוציא את הקסדה, מתיישב על האופנוע, ומתניע אותו.
אני מרגיש שמישהו מתיישב מאחוריי. אני שוב נדרך. אבל כאשר זרועות עוטפות אותי, אני יודע. זו היא!
"קח אותי מכאן," היא אומרת לי בשקט.
אני כל כך מופתע שאני לא מסוגל לדבר. חמימות עוטפת אותי והלב שלי משתולל.
אני נזכר במילותיו של פטריק. "כשהיא תרצה היא תבוא אליך."
