במקום לדבר
אני כותבת…
והזמן רץ לידי
וצוחק.
הוא מביט בי,
לועג לי.
"אני רץ
באותו אופן
כבר שנים,"
הוא אומר,
"מאז שהמצאתם
אתם אותי."
"ואת,"
הוא אומר,
"את לא מספיקה
כלום,
וצריכה לקחת
פסק זמן?"
"אתה לא מבין,"
אני עונה לו.
"אני מתגעגעת
לדברים
שעוד לא קרו,
ולדברים
שכבר לא יהיו
ומתגעגעת גם קצת
לעצמי."
הוא מסתכל עלי,
הזמן,
והמשיך לתקתק,
שניה אחרי שניה,
דקה אחרי דקה.
ואני
ממשיכה להתגעגע
לקול תקתוקי הזמן.
בר