מייסון
את הפרטים האישיים אני כותב כאילו אנני מולי ועליי להציג אותי בפניה. חשוב לי שתקרא לי בשמי. אז נכון שאני פסיכיאטר אבל אין בכך להחליף את שמי, לפחות לא בחיי הפרטיים כאשר אני רוצה שיראו אותי כגבר.
בעצם זה לא מדוייק. נשים בהחלט רואות בי גבר. העוצמה שאני משדר גם בחיי הפרטיים מושכת אותן אליי.
אנני היא שונה. יש משהו בלתי מפוענח בה שגרם לה להתקרב אליי ובו בזמן להתרחק כנראה בגלל שגילתה במה אני עוסק.
מה גרם לי לספר לה על אחי?
**
לפעמים אני חושב שהמורכבות של הנפש שלי נובעת מהפערים בין הוריי.
אימי מריה באה מאחת השכונות העניות ולמרות זאת היא אישה סוערת שטורפת את החיים.
אבי ד"ר טרנט דניאל הוא כל מה שהיא לא. הוא אדם רציני, קפדן, חסר מעוף. אני לא בטוח שהשקט שלו הוא אמיתי או נובע מהעבודה שיש לו שליטה עצמית גבוה.
אימי מעריצה אותו, ואילו אבי שנמשך אל יופיה הנדיר עדיין מאמין שהצליח להרגיע אותה.
אימי בחוכמתה נותנת לו לחשוב שהצליח. אני לפעמים נדהם לראות איך אדם מבריק כמוהו לא מכיר אותה בכלל.
דיאנה אחותי גדולה ממני בעשור.
היא העתק מוחלט שלו כשמדובר באופי, רק שלא ירשה את חוכמתו. היא מעריצה אותו ללא תנאי ולכן בחרה להיות אחות חדר ניתוח. היא ואימא הן כמו חתול ועכבר.
מרקוס, נקרא על שם אבי אימי שנפטר. הוא היה מבוגר ממני בשמונה שנים. ילד אבוד, רק שהיה חכם מאד וידע להסתיר זאת. כל פעם שנכשל וראיתי זאת, היה מנפנף אותי ממנו ואומר לי שאני הוזה.
ואז יום אחד, כאשר היה קרוב להתחיל את לימודיו באוניברסיטה עלה על הגג וקפץ. קדמה לזה מריבה בה הודיע שהוא לא יכול יותר.
חבריו לא הבינו למה התכוון ולכן לא התרגשו כאשר יצא מהמסיבה בה השתתף בסערה. הם היו רגילים לאופיו הסוער.
כאשר נרשמתי ללימודי פסיכולוגיה הסתכל עליי אבי בזלזול, אבל כאשר סיימתי את התואר בסופו של דבר כפסיכיאטר הוא אמר לי שהוא מקווה שאצליח להציל את אחרים, כי את אחי לא הצלחתי.
היבטתי בו בפנים חתומות. לא רציתי להזכיר לו מי ההורה בינינו, ומי היה אחראי על מרקוס. איך אפשר להאשים ילד בן עשר בכך שלא שמר על אחיו הגדול?
אין ספק שהמילים של אבא הן שהרחיקו בינינו וגרמו לי להסתגר עוד יותר.
המוות של מרקוס הפריד גם בין הוריי.
"את פשוט לא נורמלית," אמר אבא לאימא כשהמשיכה לחיות. כמה עיוור היה אליה.
זה היה התרוץ שלו כשהתחיל להישאר יותר ויותר בבית חולים ומי יודע מי ניחמה אותו שם.
דיאנה כבר הייתה נשואה כשקרה האסון וכך נשארתי בבית לבד עם אימא רוב הזמן.
**
עכשיו כשאני מעלה את המחשבות שלי על הנייר מתבהרים העניינים וברור לי שכמה שהטרגדיה הזו טבועה בי היא לא הייתה הסיבה לכך שבחרתי במקצוע שבחרתי.
מחשבותיי נודדות שוב לאנני שאמרה שאני יכולה להתקשר אם יש לי צורך במעצבת פנים.
הכתיבה הממושכת גורמת לשרירים שלי להתאבן מה שמאלץ אותי לקום ולהתמתח. אני מביט מסביבי על הדירה הגדולה שלי ומרגיש פתאום לא שייך.
הרהיטים שבחרה עבורי המעצבת נראים לי מנותקים ממי שאני. איך נכנעתי למילים שלה כשאמרה שזה נראה נפלא?
אני מצלם תמונה של הסלון ושולח לה עם המילים- הסלון שלי.
אנני מיילס- למה אתה שולח לי תמונה של הסלון הזה? זה ממש לא מי שאתה, אז לשם מה?"
ד"ר מייסון דניאל – למה את חושבת כך? כתבתי לך שזה הסלון בבית שלי.
אנני מיילס- אז כנראה שממש טעיתי לגבייך.
אנני מיילס- מה בעצם אתה רוצה?
ד"ר מייסון דניאל– לראות אותך.
המילים כאילו נכתבות מעצמן.
אנני מיילס- אני לא מחפשת זיונים. לילה טוב.
היא משאירה אותי לבהות במסך דקה ארוכה.
ד"ר מייסון דניאל -את טועה. ברור לי שאת באמת לא מכירה אותי. לילה טוב לך."
די מכעיס אותי לחשוב שזו דעתה עליי.
אז זה מה שאני. או שאני פסיכיאטר או שגבר שראשו רק בזיונים.
כנראה שמיהרתי לכתוב לה.
כבר אין לי חשק לכתוב יותר, לנתח אותי. גם לא אותה. זה מעייף אותי מידיי. השינה נופלת עליי בחטף.
המילים שכתבתי הערב נדחקות לתוך החלומות שלי ואני מנהל ויכוח סוער עם אבי שמנסה להקטין אותי. אני מרגיש כאילו אני עומד באמצע ים סוער וחוצה בגופי את הגלים, לא נותן להם להפיל אותי, לסחוף אותי לתהום. אני יודע שזוהי מלחמה לחיים ולמוות ואם לא אעמוד איתן מולם אני אחדל להתקיים.
אני מתעורר שטוף זיעה ומביט בפליאה על קרני השמש המרצדות על הקיר.
נותרתי בחיים ולפניי יום חדש שבו לא קרה עדיין דבר. המכחול בידי וגם הבחירה איך הוא יראה.
אני מתמתח, קם בעצלתיים, מעיף מבט מהיר על המיטה מהורהר. אני לא אוהב להכניס נשים לבית שלי. אני לא סובל את המבט בעיניהן כאשר הן רואות את ההישגים שלי בדמות הדירה שלי שנראית כאילו נלקחה מירחון.
סוף סוף אני מצליח להגדיר בפני עצמי מה מפריע לי בה. אין איש שלא מתפעל מיופיו ומטוב הטעם שלי. כאילו העיצוב נעשה על ידי ולא על ידי מעצבת שחיפשה עוד פרוייקט שיכלה להתפאר בו. 'ראיתם את דירתו של ד"ר דניאל הפסיכיאטר, זה עיצוב שלי.'
זה באמת מה שהרגשתי בעצמי. משהו השתנה מאז, ואני כבר לא מרגיש בנוח. אני מרגיש שאין בה באמת משהו ממני.
אני כועס על עצמי על האופן הנמהר שפניתי לאנני. לא מתאים לי לעשות דברים בלי לחשוב. ברור לי שהיא אחרת למה אם כך מיהרתי כל כך לשלוח לה תמונה שכל כך לא מראה לה מי אני באמת.
היא הפתיעה אותי שלא התרשמה מהסלון המעוצב שלי, ועם זאת שמחתי שהיא לא.
למרות שיש לי מכונת קפה בבית בא לי היום לרדת לקפה השכונתי. מתי פעם אחרונה עשיתי זאת?
הריחות שעולים ממנו, של מאפי הבית הנאפים בשעה זו של הבוקר ושל הקפה שנקלה במקום, תמיד מעוררים בי את הרצון לקחת פסק זמן מהטרוף של החיים ולשבת לשתות קפה כמו פעם בימים שהייתי סטודנט חסר מחויבויות.
זה בדיוק מה שאני מחליט לעשות.
מבחר הבגדים בחדר הארונות שלי גורם לי לפרוץ בצחוק. חליפות מבית האופנה היוקרתי מיו מילאן מול בגדי ספורט מהתוצרת של אותו בית אופנה.
'הגיע זמן להעשיר את הארון שלך בג'ינסים' אני גוער בעצמי למראה שלושה זוגות ג'ינס ששרדו מימיי כסטודנט.
אני בוחר ג'ינס שחור ומביט על עצמי בפליאה למראה המכנס הזרוק שאליו מחובר שרשרת, מזכרת מימים רחוקים בהם נעתי ברחובות על סקייטבורד למורת רוחו של אבי.
"אתה מתנהג כמו פרחח," הוא נהג לומר לי בכעס.
על חולצת הטריקו הלבנה אני לובש ז'קט עור שחור ונועל נעליים שחורות. 'מעניין איך אנני הייתה מגיבה כעת,' עוברת המחשבה בראשי.
מבט מבעד לחלון מגלה לי שיום סגרירי היום.
אני מוריד את הז'קט ומוסיף חולצה משובצת שגם היא נשארה לי מזמן האוניברסיטה, מעל הטי שירט הלבנה, ולובש בחזרה את הז'קט.
אנני
אני יכולה לשכנע את עצמי שהוא לא מעניין אותי, שהוא בטח כזה שנשים נופלות כזבובים לרגליו, שכל מה שהוא רוצה זה רק לסמן עוד כיבוש ולהמשיך הלאה, אבל ברור לי שהוא נגע במקום נסתר שלא הייתי מוכנה שייגע.
הקול שלו מרעיד לי את הלב. אין לי הסבר לכך.
**
תמיד היה משהו פלרטטני בשיחות שלי עם גברים. מצידם כמובן. אחרי שהתאלמנתי זה התגבר, רק שאני לא הייתי מעוניינת.
באיזשהו מקום חגגתי את החופש שלי. כבר לא הייתי צריכה להעמיד פנים. לא בפני בעלי ולא בפני העולם.
שכרתי דירה לבד כדי שאוכל לאסוף את חיי מחדש. אמנם כבר מזמן לא הרגשתי כלום כלפיו, וכבר לא ניהלנו חיים זוגיים, אבל לא ציפיתי שהוא ייעלם מחיי בצורה כזו.
לרגע לא היה בי צורך להכניס לעולם הפרטי שלי גבר.
לרגע… עד לאותו רגע ששמעתי את קולו וכל חומותיי נפלו.
***
מדוע שלח לי את תמונת הסלון שלו? הוא נראה מנוכר וקר. כאילו נועד רק לשם צילומים של ירחון עיצוב פנים.
קשה לי להוריד ממנו את החלוק של הפסיכיאטר, אולי כי יודעת שיש לי הרבה דברים לפתור עם עצמי וקיים בי החשש שיראה את האני הפנימי שבי. אני לא בטוחה שאני מוכנה להסתכל לתוך עצמי ערומה במראה.
אני מוצאת עצמי בוהה בתמונה ומחפשת תשובות לגביו ולגביי עצמי. למה בכלל הייתי צריכה להניח שכל מה שהוא רוצה זה להכניס אותי למיטה שלו? הוא שלח לי תמונת של רהיטי החדר הכי לא אישי בבית.
אני נכנסת למאגר התמונות, מדפדפת בין הקטגוריות ומגיעה לקטגוריה של – רהיטים לסלון.
בעיניים עצומות אני מנסה לקרוא לו אליי, לדמיין את קולו. אך לשווא. שום דבר לא מופיע לנגד עיניי.
אני מקישה את שמו, אליו התוודעתי מההודעה ששלח לי.
ד"ר מייסון דניאל, פסיכיאטר.
מנוע החיפוש מעלה שורה של תוצאות. מסתבר שהוא מאד נחשב בתחומו, הוא כתב הרבה מאמרים בנושאים של בריאות הנפש. עמודים שלמים.
מה שמעניין אותי זה לראות את הקליניקה שלו. אני מוצאת צילום שלו ליד שולחן כתיבה. הוא מעלה חיוך על פניי. העיניים שלו מקרינה שליטה מוחלטת, מבט רציני של גבר שיודע מה הוא שווה, שחצני משהו.
זה לא מדבר אליי.
אין לי ברירה אלא לפנות אליו.
אנני מיילס– איפה אתה?
אני מקמצת במילים.
הוא לא עונה מייד. ברור לי שהפתעתי אותו והוא שוקל מה לענות. עוברות כמה דקות עד שהוא עונה לי.
ד"ר מייסון דניאל בעצם רצית לשאול אם אני לבד?
אנני- אל תנתח את השאלה שלי. היא מאד ברורה. איפה אתה?
אין לי צורך להמתין כי הפעם הוא לא חושב ועונה ישר.
ד"ר מייסון דניאל– בבית קפה. מצטרפת?
אני תוהה האם אחרי ששלח את ההודעה התחרט ששלח.
אנני מיילס- תשלח לי תמונה שלך מעכשיו.
ד"ר מייסון דניאל – את קודם.
הוא כבר לא ממתין ויורה מייד.
אנני מיילס- מבטיח לשלוח?
התשובה מגיע בצורה של תמונה שגורמת לי לחייך.
ד"ר מייסון דניאל– עכשיו תורך.
אני נכנסת לתיקיית התמונות שלי מוציאה תמונה שצילמתי לאחרונה ושולחת.
ד"ר מייסון דניאל– לא מתוקה! זה כמו הסלון ששלחתי לך. רוצה לראות אותך עכשיו. ואגב, לא היגבת לי.
אנני מיילס – אני הפוכה ולא מאופרת.
ד"ר מייסון דניאל- זה בדיוק מה שאני רוצה לראות. איך את נראית בבוקר כשאת מתעוררת. והפעם תחייכי בבקשה.
אני מחייכת. הוא קלט מה רציתי לראות. כלומר לא איך שהוא נראה כשהוא מתעורר, אלא איך הוא נראה בלי חליפה. וזה בדיוק מה שעשיתי בעצמי, שלחתי לו תמונה שלי בעבודה.
אני ניגשת למראה, מסתרקת בזריזות ומצטלמת.
ד"ר מייסון דניאל- אני מתעלף! את מדהימה. איזה עיניים יש לך. תודה על החיוך. חייכת אותי.
הוא מצרף את המיקום של בית הקפה בו הוא נמצא.
ד"ר מייסון דניאל- מחכה לך.
אני מתלבטת ומשתהה עם תגובתי להודעה שלו.
הוא כנראה מבין שאני מתלבטת ושולח לי הודעה.
ד"ר מייסון דניאל- אנני, זה מקום ציבורי. אם לא תהני מחברתי תעזבי ואולי תופתעי לטובה. הקפה פה מעולה ואולי גם תהני להיות איתי… ראית שאני בג'ינס.
האם זה הפסיכיאטר שיודע את נפש האדם שמדבר אליי או הגבר מעוניין בחברתי?
אני לא מגלה לו שאני רואה את בית הקפה ממרפסת ביתי ומחליטה להפתיע אותו.
המעלית בבניין המגורים שלי מאד מהירה מה שגורם לכך שתוך שתיי דקות אני עומדת לחצות את הכביש.
מייסון יושב בפטיו בחוץ ומבטו מרוכז בנייד שלו. הוא לא כותב לי אלא מחכה שאענה.
"אפשר לשבת על ידך?" אני שואלת בשקט.
הוא מרים עיניו אליי ומחייך. "הגעת!" אני רואה את ההקלה בעיניו.
"מסתבר שאנחנו שכנים," הוא אומר, "אחרת איך את מסבירה את העובדה שהגעת כל כך מהר?"
"אין טעם שאכחיש," אני צוחקת, "מה אתה מזמין לי?"
"אני שמח שאת מרשה לי להזמין עבורך. לפחות השיחה הזו של 'אני לא אוהבת שמשלמים עליי' נחסכה ממני," הוא אומר ומסמן למלצרית לגשת.
היא כנראה מכירה אותו. שפת הגוף שלה משתנה מייד כשהיא נעמדת לידו.
"את יכולה להביא לי קפה בבקשה?" אני אומרת לה בנימוס מתעלמת מההתרגשות שלה.
היא מביטה בי בעויינות מסויימת.
"וארוחת בוקר זוגית," מוסיף מייסון.
המלצרית מתעכבת איתו על כל פרט. סוג הלחם, אופן הכנת הביצה, תוספות.
בצעד הפגנתי הוא מניח את כף ידו הגדולה על שלי, דבר שלא נעלם מעיניה של המלצרית.
"מה שתביאי יהיה בסדר," הוא קוטע אותה, "ושתי כוסות מיץ תפוזים סחוט טרי."
"זה לא בתפריט," היא אומרת לו כעוסה משהו.
"אין בעיה. אני אשלם על כך," הוא עונה לה בחוסר סבלנות.
"את מבינה למה אני לא אוהב שרואים בי את הפסיכיאטר שאני? שלא רואים בי גבר רגיל? בדיוק בגלל איך שהיא מסתכלת עליי," הוא אומר כאילו עליו להסביר לי מה שקרה פה.
אני עוצמת את עיניי ומקשיבה לקולו.
"את איתי?" הוא שואל, "ומה פשר החיוך המיסתורי הזה?"
"כבר גיליתי לך שיש משהו בקולך שמהלך עליי קסם," אני עונה לו ונושכת את שפתיי.
"אם כך באת להיפגש עם הקול שלי," הוא קובע, "הוא נשמע לך אגב קול של פסיכיאטר?" הוא מתגרה בי.
"אתה חושב שאני זקוקה לטיפול? אני שואלת ברצינות," הטון שלי רציני ואני רואה שהוא מתלבט איך להגיב.
כף ידו עדיין עוטפת את ידי. הוא מפתיע אותי מקרב אותה לשפתיו ומנשק אותה.
"לא בכל אדם, בכל אישה שאני רואה אני מחפש את הפגמים. אני יודע שזה לא קל לאבד בן זוג, למרות שאינני יודע מה הייתה מערכת היחסים ביניכם. אבל לא, אני לא חושב שאת זקוקה לטיפול.
לאהבה כן, את הרעב הזה אני רואה בעינייך. אני מכיר אותו. הוא ניבט אליי כשאני מסתכל במראה."
עכשיו אני לא מכורה לקול שלו, אלא גם למילים שלו. מה יהיה איתי? איתנו?
