טליה
"נו באמת טליה, מה אני עוד יכולה לאמר לך שתשתכנעי לבוא למסיבת יום העצמאות?" שואלת אותי שרי בקולה המתפנק.
"את כזו עקשנית," אני מפהקת, אפילו לא טורחת לכסות את פי בידי, "אני רוצה לנוח. ל-נ-ו-ח. חזרתי מטיסה שנתקעה בגלל תקלה במטוס, כבר שכחת?"
"את לא מבינה שאת צריכה שיואב יראה אותך מחייכת ויצאו לו העיניים?" העיניים של שרי נוצצות כאילו בחבר שלה מדובר.
"אני נכנסת להתקלח," אני אומרת לה בקול עייף.
"באמת נוגה, אני לא מצליחה לשכנע אותה," אני שומעת את שרי לוחשת בטלפון בסלון.
*
את יואב היכרתי שבוע אחרי שהתחלתי לעבוד בחברה. מסתבר שהוא הבחין בי ביום הראשון שהגעתי ועדיין הייתי עסוקה בהכרת המערכת של המשרד.
"רואה אותה," הוא אמר לחבריו, "שבוע והיא במיטה שלי, קוראת בשמי שכל העיר תשמע."
הוא טעה. לקח לו הרבה יותר מזה עד שהסכמתי להפר את אחד מהחוקים הנוקשים שלי בקשר למערכת יחסים בעבודה ולצאת איתו לקפה. לקח עוד הרבה יותר עד שהסכמתי להיות חברה שלו, וגם אז לא נפגשתי איתו כל יום. לגבי מה שאמר עלי ועל קריאה בשמו בזמן ש..זה מעולם לא קרה.
נהניתי מחברתו, אבל היה בו משהו שמנע ממני לתת לו את הלב.
יואב הוא לא טיפוס שרגיל שמסרבים לו, שגורמים לו להתאמץ וכך התחיל הריחוק בינינו.
אמנם לא נפרדנו רשמית, אבל אנחנו כבר לא יחד.
*
אני יוצאת מהמקלחת. מגבת אחת עוטפת את גופי ובאחרת אני מייבשת את שיערי.
"לא רציתי שתגלי את זה כך, אבל נראה לי שליואב יש מישהי אחרת," שרי לא מעזה להסתכל עליי ומבטה תקוע בריצפה.
"ו.." אני מקשה עליה, "זה באמת מפתיע אותך? נראה לך שאני עדיין בעניין שלו? הייתי חודש בחו"ל. נכון שזה היה בשליחות של המשרד, אבל עדיין."
אין לי שום כוונה לספר לה עלייך.
על השיחות שלנו לתוך הלילה, על הגבר שאני הולכת ומתאהבת בו בלי שראיתי את פניו, בלי שהוא ראה את שלי.
את השיחות שלנו אני מצפינה כך שגם אם יש התראה על הודעה נכנסת איש לא יכול לראות אותה. בכל זאת יש יתרונות בכך שאת שולטת בעולם המחשבים.
אני משאירה בכוונה את הנייד שלי על השולחן. אני יודעת שכל רגע אתה תתקשר. כמובן דאגתי שהשיחה תועבר למחשב שלי ושם אני מתכוונת לענות לך.
אם יש משהו שאני אוהבת בך הוא הדייקנות שלך. כשאתה קובע שעה אני יודעת שתתקשר בדיוק בזמן. לכן אני יודעת שיש לי שלוש דקות להתארגן עד שתתקשר, שזה המון זמן ומעט מידיי בו זמנית.
אני מפעילה את המחשב שמונח על מיטתי ולובשת מכנס קצר וחולצת טריקו. הלילה הזה חם במיוחד ואני עדיין לא רגילה לחום לאחר שחזרתי ממדינה קרה.
"טליה, הנייד שלך מצלצל," צועקת לי שרי מהסלון. אין לי ספק שהיא ניסתה לגלות מי זה וכיוון שלא הצליחה היא קוראת לי שאשביע את סקרנותה.
"כבר איתך," אני רושמת לך הודעה מהירה.
"תראי מתוקה מי זה שמצלצל אליי בשעה כזו?" אני משווה לקול שלי טון של פליאה.
אני מציצה מבעד לדלת החצי פתוחה ורואה אותה מתעצבנת שלא הצליחה.
אני יוצאת לסלון בנונשלנטיות, לוקחת את הנייד בידי. "אין לי מושג מי זה היה. כנראה שזה לא היה חשוב. בכל מקרה אני הולכת לישון בקרוב. לילה טוב."
"עכשיו כולי שלך," אני כותבת לך ומדמיינת את החיוך שעל פניך.
"תראי לי משהו ממך. הגיע הזמן," הבקשה שלך מפתיעה אותי.
"על איזה משהו חשבת?" אני מחזירה את הכדור אלייך.
"אני רוצה להתחיל להוסיף חלקים לפאזל הזה שנקרא את," אתה מתחכם.
"ממממ…" אני כותבת במקום לכתוב לך מה עובר לי בראש.
"למשל מה את לובשת כעת? אני מבין שאת אחרי מקלחת," אתה מתגרה בי, אין לי ספק.
"חלק עליון או תחתון?" אני מחזירה לך בהתגרות.
"את לא יכולה לעשות לי את זה! בסופו של דבר אני גבר. את מאמינה לי שאני גבר נכון?" השאלה שלך לא מפתיעה אותי.
"מאיפה אתה יודע שאני אישה?" אני עונה לך בשפתך, "וכן. אני יודעת."
"איך את יודעת? באמת מעניין אותי לשמוע," אני מרגישה שאני סודקת את הבטחון שלך. אתה חושש שאולי אני יודעת מי אתה.
ברור שלו רציתי הדרך לגלות זאת הייתה קצרה. אבל לא, אני נהנית מהמשחק איתך. מבניית הקשר האנונימי הזה.
"אתה יודע שאני אשת מחשבים. האקרית לא קטנה…" אני כותבת ויכולה לדמיין את ליבך הולם, "מצד שני אני יודעת לזהות שפה של גברים. כך שאין לי ספק. מבטיחה לך שאני אישה."
"תוכיחי!" אני מרגישה שנטעתי בך ספקות. למה אני עושה את זה דווקא כשאנחנו כל כך מתקרבים?
אני מצלמת לך תמונה שלי שבה רואים חלק מהגופיה וחלק מהמכנס שאני לובשת. אין ספק שיש לי קימורים של אישה. "אתה מוזמן לבדוק באינטרנט אם זו תמונה שלקחתי מהמאגר שלהם. שאלמד אותך איך עושים זאת?"
"אני אדבר איתך גלויות. אני מתלבט האם לבקש שתפתחי מצלמה או שפשוט אאמין לך. אני בוחר להאמין לך," אני ממש מופתעת. "את יקרה לי מידיי. מה שקורה לי איתך לא קרה לי עם אף אחת, ואת יודעת שהיו לי נשים."
אנחנו ממשיכים לדבר. אני שמה לב שאתה מאבד ריכוז בשיחה. משהו מסיח את דעתך שכן לוקח לך זמן לענות.
"תקשיבי מתוקה, אני חייב לטפל במשהו ונאלץ בצער להפרד ממך מוקדם הלילה. יכול להיות שאעדר זמן מה. מה את עושה ביום העצמאות?" אתה מוציא לי את כל החשק לענות לך.
"אני חושבת שאשאר בבית." פתאום אין לי חשק להסביר לך למה. אני מאוכזבת מהתפנית של השיחה.
"יש לנו מסיבה של המשרד. מין נשף מסיכות כזה. אני אספר לך עליו אבל חייב כעת לברוח. לילה טוב מתוקה שלי." אתה ממהר לצאת מהצ'אט.
'מממ… נשף מסיכות…מעניין כי גם במשרד שלי חוגגים עצמאות עם נשף מסיכות,' אני חושבת לעצמי ויודעת שעליי לפקוח עיניים כשאגיע מחר למשרד. תמיד אוכל לאמר שהשתובבתי קצת כשהייתי רחוקה מהבית.
אני כל כך עייפה ונרדמת מייד לפני שמתחילה לנתח את מה שקרה.
אני קמה בבוקר מעט באיחור ורואה שיש לי הודעה מהמשרד. "7:30 לוח הזמנים שלך עודכן."
אז מסתבר שיש לי ישיבה בשעה 9:00. אני מחייכת לעצמי. 'ממש מושלם. אני הולכת לצוד אותך היום ולך אין מושג.'
אני מתארגנת בזריזות, בוחרת לי שמלה קלילה ועליה פרחי אביב, ויוצאת למשרד.
אני מגיעה לחדר הישיבות חמש דקות לפני הזמן. אני אוהבת להקדים. כך תמיד אני בוחרת לי מקום לשבת לפי איך שבא לי, והיום בא לי להיות פחות גלויה לעיניי כולם.
'שלום טליה. חזרת,' אומר לי יואב ונראה שהוא קצת מופתע לראות אותי.
'מסתבר שכן,' אני עונה לו בחיוך מתוק.
הוא מוציא את הנייד מתיישב לכתוב הודעה, מרוכז כולו ולא מגיב לתשובתי.
הנייד שלי משמיע קול של הודעה נכנסת ממך.
"בוקר טוב מתוקה. חושב עלייך."
אני מחייכת לעצמי ונושכת שפתיים. 'אז כל הזמן הזה זה היית אתה. מי היה מאמין שאתה יודע לדבר כל כך יפה, ועוד שעות. יפה לך. מחכה לך הפתעה.' אני מעיפה מבט לעברו של יואב שעיניו בנייד שלו בצפייה לתשובה.
'יש מסיבת מסכות של המשרד לרגל יום העצמאות תבואי?' זורק לעברי יואב באגביות, כאילו לצאת ידי חובה.
'אני עדיין לא מאופסת על הזמן. בכל זאת חציתי חצי עולם. נראה לי שאני אוותר,' אני אומרת מנסה להשוות לקולי טון מתנצל.
אני רואה את החיוך המרוצה על פניו. 'אידיוט הוא לא טורח להסתיר זאת ממני.'
שוב הוא מתעסק עם הנייד שלו. וראה איזה פלא הנייד שלי שוב מתריע על הודעה.
"מצטער על אתמול. מקווה שבקרוב הכל יסתדר."
אני לא עונה. הישיבה עומדת להתחיל.
"את כועסת. אל תכעסי. אני אסביר לך הכל. אענה לך על כל שאלה. אני זקוק לך כעת," אתה כותב. לו רק ידעת שאני רואה אותך מקליט את המילים ומצפה לתשובה. זו תהיה נקמה מאד מתוקה.
"בישיבה," אני עונה.
"הבנתי."
"בואו נתחיל בישיבה," אומר יואב ומזדקף על כסאו, לאחר שדקות ארוכות רכן על הנייד שלו.
"אני מניח שאת עייפה טליה, לכן נתחיל בדיווח של דורין," הוא מישיר לעברה מבט והיא מסמיקה כולה.
רק אז אני נזכרת שכמה ימים לפני שטסתי היא התקבלה לעבודה. המבטים שמוחלפים בינה לבין יואב מדברים בעד עצמם. אני מחייכת לעצמי כשאני חושבת שכנראה הפסדתי את ההצגה הכי גדולה בעיר. די ברור לי שדורין כבושה לגמריי על ידו. למרבה הפלא העניין הזה רק משעשע אותי.
"משהו מצחיק אותך טליה?" יורה לעברי יואב.
"אני מעדיפה לשמור את מה שעובר לי כעת בראש לעצמי. אין לו שום קשר לישיבה הזו," אני נדה בראשי לשלילה כמסמנת שהוא לא יצליח להוציא ממני תשובה.
"ותפסיקי להתעסק כל הזמן עם הנייד שלך," הוא ממשיך בכעס. 'אז שמת לב שקיבלתי הודעות,' אני חושבת לעצמי אבל כבר לא מחייכת.אולי הבדיחה עליי? אולי הוא יודע מי אני?
עכשיו המחשבות שלי כבר לא בישיבה אלא בניתוח מהיר של המילים שהוחלפו בינינו. ככל שאני חושבת עליהן יותר, לא רק שהסגנון הרהוט לא אופייני לו, אלא שלא נראה לי שהוא יכול לרדת לעומק כזה של שיחות.
אני מרימה אליו עיניי ובוחנות אותו.
"אתה רוצה לאמר לי משהו יואב? כי הנייד שלי כבוי ואני לא יודעת על מה אתה מדבר," אני מרימה את הנייד ומראה לו את המסך החשוך.
הוא מזעיף פניו אליי, מישיר מבט ארוך לעיניי ושותק דקה ארוכה.
"סליחה על ההפרעה, " אומרת שרי שמציצה לתוך חדר הישיבות, "טליה יש לך טלפון מניו יורק," היא פונה אליי.
"בשעה כזאת?" אני ממלמלת, קמה אוספת את דבריי ונכנסת לחדרי כדי לענות לשיחה.
"אני מצטער על השעה המוקדמת," אומר לי סטיוארט מנהל החברה עבורה עבדתי בחודש האחרון, "משהו קרה למערכת."
אני מחשבת במהירות את השעה. שבע שעות מפרידות בינינו. "שתיים בלילה, מה אתה עושה במשרד?" אני מתפלאת.
"רבתי שוב עם הלן. נשארתי בעבודה ורציתי לנצל את הזמן, כי לישון לא יכולתי," הוא משתף אותי להפתעתי בחייו האישיים, מה שלא עשה כל זמן שהותי שם, למרות שניסה כל הזמן להתקרב אליי.
אני חושבת במירמור על כל השעות שביליתי איתך בשיחות, לא נעתרתי לחיזוריו של סטיוארט שכבר היה ברור לי שהוא ואישתו לא יחד.
"תן לי להיכנס למערכת ולראות מה קורה," אני מקישה את הקוד המאפשר לי גישה ללב המערכת.
"אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך," אני שומעת את קולו אבל אני מרוכזת בקריאת הנתונים ולא עונה לו.
"סטיוראט, אין שום בעיה במערכת. אני לא בטוחה מה עשית, אבל היא עובדת בסדר גמור. הסברתי לך שאין סיכוי שמישהו יפרוץ אליה. זו המומחיות שלנו," אני מדברת תוך כדי הרצת בדיקה נוספת של הנתונים.
"נראה לי שטעית בקוד הכניסה שלך. אני מבקשת שתאתחל את המחשב ותנסה להיכנס שוב," אני מורה לו ורואה שהוא עושה כדבריי.
"שכחתי לגמרי שהחלפתי את הקוד," הוא אומר לי נבוך, "אני מצטער שהוצאתי אותך מהישיבה."
"אני דווקא מודה לך. הצלת אותי," אני צוחקת.
"אז אני יכול לא להרגיש אשם?" עכשיו גם הוא צוחק, "חבל שנסעת. מאד אהבתי שהיית פה."
אני מרגישה לא בנוח עם הכיוון שהוא מוביל את השיחה. "אני שמחה שהכל בסדר. ידעת שהשהות שלי בניו יורק זמנית. תלמד להסתדר בלעדיי."
"היית איתו?" יורה לעברי יואב. רק אז אני שמה לב שהוא נשען על הדלת. כמה זמן הוא עומד שם בדיוק?
"ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר. הריח שלה מרוח על כולך," אני עונה לו בקור, "לא שזה איכפת לי."
"את מדברת? מעניין מה עשית בלילות שהיית שם לבד," הוא ממשיך בהתקפה.
"דיברתי איתך שעות בטלפון, לא?" אני עוטה על פני שוב חיוך מתוק.
"את מתנהגת כמו…כמו… לא משנה," הוא עוזב בכעס את חדרי.
אני מבינה שטעיתי. אתה לא יואב.
"מקווה שהעניינים מסתדרים לך," אני שולחת לך הודעה.
"אשתו של חבר בחדר לידה. משהו לא בסדר שם והוא ביקש שאהיה איתו," אתה עונה לי.
"למה שלא תגיד ישר שאתה נשוי. אני מאחלת לאישתך ולך שהכל יעבור בקלות," אני קמה מהכיסא ויוצאת מהחדר.
"אני יורדת להביא לי קפה," אני מיידעת את שרי.
"אני אכין לך. בשביל זה את יורדת?" היא קמה ופונה לעבר המטבחון.
"בא לי כריך בריאות, כזה עם אבוקדו ונבטים ומי יודע מה הם עוד שמים שם," אני מאלתרת.
"אה," היא מתיישבת חזרה במקומה, "באמת לא אכלת כלום מאז שחזרת."
"בדיוק," אני ממהרת לעבר המעלית. אין לי כל רצון לפתח איתה שיחת נפש. די לי בכך שאנחנו גרות יחד והיא מרבה להשמיע את דעתה על חיי.
"איפה את? אני בא אלייך," אתה כותב אחרי דקה, "אני נשבע לך שאני לא נשוי."
אתה שולח לי תמונה של כף ידך להראות לי שאינך עונד טבעת נישואין.
'מה הקשר?' אני ממלמלת לעצמי ובוהה בתמונה. יש לי חולשה לידיים. האצבעות הארוכות שלך, אצבעות של פסנתרן, בהחלט עושות לי את זה. אני נאנחת. 'מה אני אעשה איתך.'
לפחות אני יודעת שאתה לא יואב, וזו בהחלט הקלה עצומה.
אני חוזרת לחדרי. יש לי ערימה של מסמכים לתייק ואני משקיעה את הזמן שנותר לטפל בהם.
לשמחתי יום העבודה היום קצר בגלל המסיבה הלילה ואני שמחה שאני יכולה לחזור לישון.
"אז מה את לא תבואי למסיבה?" שואלת אותי בפעם המי יודע כמה שרי, "אם כך אני יכולה להשאיל את השמלה השחורה שלך?"
"מה ששלי שלך," אני עונה לה מנומנמת. אני שמחה שאת המזוודה שלי עדיין לא פרקתי.
היא פותחת את הארון שלי, מוציאה את השמלה ומתאימה לה זוג נעלי עקב שחורות. "אני שמחה שאת חברה שלי," היא ניגשת למיטתי ונושק לי על הלחי, "חבל שאת לא באה."
"ממממ..," אני ממלמלת חצי ישנה.
התראה על הודעה ממך מעירה אותי משנתי. כל כך התרגלתי לצליל ההודעה המיוחדת ממך.
"אני עדיין מקווה שתגיעי…" אתה שולח לי הודעה ומצרף הזמנה של מקום האירוע.
אני משפשפת את עיניי, מנסה להכריח את עצמי להתעורר ובוהה בהזמנה.
הבחילה עולה במעלה גרוני. ביומיים האחרונים כמעט שלא אכלתי. אני גוררת את עצמי למטבח. המקרר כמעט ריק. 'אוי שרי מתי תלמדי לערוך קניות?' אני רוטנת.
פרוסת לחם עם חמאת בוטנים וריבה סותמת לי את הרעב, מזכירה לי את ימי ילדותי כשאימא שלי שכחה להשאיר אוכל וזה מה שהיינו אוכלים.
אני נכנסת למקלחת ועומדת תחת זרם המים החמימים שעה ארוכה כדי להתעורר.
'את הולכת לגרום לכל הלסתות לפול,' אני מדברת אל עצמי.
אני מייבשת את שיערי, מייצרת תלתלים רכים בעזרת מכשיר הסלסול, ומתאפרת.
אני מוציאה מהמזוודה את השמלה החדשה שקניתי לפני שלושה ימים. היא מעלה חיוך על פניי כשאני מדמיינת את התגובות למראי לבושה בה. דבר אחד אין לי ספק. אף אחת לא תלבש שמלה כזו שהגיעה רק לפני כמה ימים מחנות המפעל במילאנו לסניף בניו יורק של חברת האופנה היוקרתית מיו מילאן.
אני סוקרת את עצמי במראה הגדולה, מלטפת באצבעותיי את הפרווה המכסה את חלקה העליון של השמלה, לוקחת את המסכה וניגשת להזמין מונית.
"אני חותך בקרוב מפה. אני רוצה לראות אותך!" מגיעה ממך ההודעה, "רק המחשבה שאת קרובה כעת מוציאה אותי מדעתי."
"אני פה," אני מקלידה אבל לא שולחת. אני סוקרת את סביבתי לראות מי נמצא באולם ורק אז שולחת.
"פה? איפה זה פה?" אתה ממהר להקליד.
"בנשף המסכות שלך."
"אני מתרגש! תגלי לי מי את. בבקשה."
אתה כבר חסר סבלנות. אני מרגישה זאת ועדיין לא מצליחה לדעת מי מבין כולם זה אתה.
"כל העניין של נשף מסכות זה המסתורין," אני עונה ושולחת לך קריצה.
"אני במרפסת המערבית. מחכה לך," אתה כותב וכשאני מרימה עיני לעברה אני רואה רק את הוילונות מתנופפים ברוח.
אני ניגשת לדבר עם שרי ששמחה לראות אותי. "מאיפה השמלה המעלפת הזו?" היא קוראת בהתפעלות, "איך לא ראיתי אותה?"
"קניתי אותה לפני שלושה ימים בניו יורק," אני מחייכת. 'באמת חשבת שאתן לך ללבוש אותה?'
אני מעמידה פנים שאני הולכת לקחת משקה מהבר, ומציצה בחטף מבעד לוילונות של המרפסת המערבית.
אני מפסיקה לנשום. אני עוד לא יודעת מי אתה אבל עמידתך הזקופה, כשפנייך נעוצות קדימה משדרת עוצמה. הידיים שלך תקועות בכיסייך. הלב שלי רוקד.
מי אתה גבר מסתורי,גבר שממלא את ליבי כזה אושר?
אתה עומד שעה ארוכה וממתין לאחת שאולי לא תגיע. אני עדיין מתלבטת.
אני רואה אותך מוציא את הנייד מכיסך. "את משחקת איתי. איפה האישה שדיברה בלי לחשוב, שגרמה לי לצחוק, שהראתה לי שיש לחיים צדדים יפים? איפה היא? איפה האישה שהתאהבתי בה? תם המשחק שלך."
אני משפילה את מבטי. כזו אני. אחת שבורחת ככל שמתקרבים אלה.
המילים של אימא שוב מכות בי.
**
"את מבינה טליה, גברים רק משחקים על לב של אישה. אומרים לה מילים יפות כדי לכבוש אותה, וכשהיא שבויה הם משחקים בה ומנתצים לה את הלב לרסיסים."
המילים האלה שנאמרו לי על ידי אימא הן שגורמות לי כל פעם מחדש לסגת.
רק שהפעם אני לא מתכוונת לוותר. אני רוצה לפרוש כנפיים.
**
'אני רוצה להיות מאושרת' אני ממלמלת לעצמי. אני חייבת לא לתת למילים של אימא שנאמרו לי פעם אחר פעם לשוב אליי כל פעם שאני מתקרבת לאושר. אני מרגישה שאתה שונה, וגם אם אתאכזב לפחות ניסיתי.
ועדיין, אני לא אמיצה מספיק כדי לצאת אלייך.
אתה מסתובב אליי ואני רואה לראשונה את פנייך, כלומר לא בדיוק, כיוון שהן מכוסות מסיכה.
מי אתה? מה אתה עושה כאן בחברה?
אני מביטה בך נכנס חזרה. שפת הגוף שלך משתנה. אני עוקבת במבטי אחרייך ורואה אותך הולך לכיוון של יואב.
יואב, התפלאתי על עצמי כשנגלה לעיניי. איך צלחתי את הערב בלי לתת לו לחדור למחשבותיי? אני מעיפה לעברו מבט מהיר ורואה שדורין מרוחה עליו בצורה שהייתה מביישת כל אישה שמכבדת את עצמה.
פתאום דחוף לי שתדע מי אני. אני נוגעת בזרועך מה שגורם לך לקפוא. "אני פה," אני לוחשת לך.
אתה מסתובב אלי לאט, עינייך בוערות לתוכי, מבעד למסיכה שלך, מבעד למסיכה שלי.
"את בטוחה?" אתה שואל ולא מחכה לתשובה אלא רוכן אליי לעיניי כולם ומנשק אותי בלהט.
"מה קורה פה," מסנן לעברינו יואב.
שפתייך ניתקות משלי, ידייך אוחזות בשלי ואתה מפנה מבטך ליואב. "כמו מה זה נראה לך?" אתה מסתכל עליו בחיוך, "אני שמח לראות את האישה שלי ומראה לה את זה."
"אני חושב שהתבלבלת," הוא עונה ומנסה להדוף אותו ממני.
"אני חושבת ששכחת מישהי. קורין קוראים לה אם אני לא טועה?"
"בואי נסתלק מפה," אתה לוחש לי ומוביל אותי אחרייך.
"לפני הכל תסביר לי מה הקשר שלך למשרד בו אני עובדת," אני שואלת. אני חייבת להסיר את האבן האחרונה שמפרידה בינינו.
"אני בעל מניות ומנהל את הסניף בחיפה. תשובה נכונה?" אתה צוחק, "אני יכול כבר לראות את פנייך בלי המסיכה?"
אני נרעדת. "זה משנה?" אני לא מסבירה לך מה גרם לרעד בגופי. אני מסתכלת עליך בסקרנות. גם אתה עדיין עם המסכה.
אתה נאנח. "אני חושב שאם אני מבקש ממך, אני צריך להראות לך אותי. מקווה שזה לא יבריח אותך," אתה אומר בשקט.
אני מניחה את ידי על ידך רגע לפני שאתה מסיר אותה. אני לוקחת אותה ומניחה אותה על ליבך. "זה מה שמעניין אותי. מה יש כאן."
"אני יודע שאת יפה. אני לא צריך שתסירי את המסכה כדי לראות את זה," אתה אומר לי ומסיר את שלך.
"עכשיו אני מבינה למה לא רציתי שאראה אותך," אני אומרת בקול רציני.
אתה מביט בי ברכוז ומקמט את מצחך. "אתה כל כך יפה שפחדת שאתעלף."
"לרגע חשבתי ש…" אתה מצמיד אותי אליך ושוב מנשק אותי. אם חשבתי שהנשיקה הראשונה בינינו הייתה לוהטת, אני מבינה כמה טעיתי, זו רק הייתה טעימה.
אתה מוביל אותי לרכב שלך, פותח בפניי את דלת הנוסע, מחכה שאתיישב ורק אז נכנס לרכב. ג'נטלמן אמיתי. "אנחנו נוסעים אלייך לקחת בגדים עבורך, ומשם הביתה. אגב, את יכולה כבר להוריד את המסכה," אתה צוחק.
"אני טליה," אני אומרת לך בחיוך ביישני.
"אני לא מאמין. שמעתי עלייך. מעריצים אותך כל כך בחברה. לרגע לא חשבתי שאיתך אני מדבר כל הלילות האלה. אני רום."
שעה מאוחר יותר אנחנו נוסעים על כביש החוף.
"מה קרה מתוקה?" אתה שואל אותי כשאתה רואה אותי מתכנסת בעצמי.
"אני מפחדת," אני לוחשת.
אתה מאותת ועוצר בצד הכביש. "ממני?" אתה אוחז בידייך בראשי ומסתכל לתוך עיניי, "עשיתי משהו שמפחיד אותך?"
"אני מפחדת שאקלקל את מה שבינינו," אני עונה בעצב. אני מספרת לו על ילדותי, על אימא, על האזהרות שלה כל הזמן ועל כך שאני מרגישה כלואה בעצמי. "אתה הראשון שממש נפתחתי אליו."
"האהבה שלי אלייך חזקה מספיק כדי לעזור לך לפרוש כנפיים. אני רוצה להיות זה שעף איתך לחופש שלך. לילות שלמים אנחנו מדברים שיחות עמוקות מהנפש. את יודעת שהתאהבתי בלב שלך לפני שראיתי אותך.”
*
*
*
יום העצמאות
אני יושבת חבוקה בזרועותייך, מוקפת בחבריך, חבריי החדשים, בחצר ביתך במכמורת.
אחר הצהריים לקחת אותי לדהור על סוסים לאורך החוף.
המילים שלך מסירות את כל אבני החומה שנותרו בי מהחינוך הקפדני בו גדלתי.
דמעות של אושר זולגות מעיניי. אני מרגישה שנולדתי מחדש, מרגישה כל כך חופשייה נטולת פחדים.
אתה עוטף אותי במילים שנוטעות בי בטחון. "לא סתם נפגשנו כעת. זוהי מסיבת העצמאות שלך," אתה אומר ומנשק אותי בפעם המי יודע כמה. "אני מכור לנשיקות שלך."
כל כך הייתי קנאית לחופש שלי ועכשיו כל שאני רוצה זה להיות איתך.
השמים מתמלאים שמיכת כוכבים שחורה, מישהו מדליק את האש במדורה, מישהו אחר מנגן על גיטרה ואני יודעת שמהיום יש לי ספירה משלי. שנה ראשונה ליום עצמאותי וכמה אני מאושרת שזה איתך.
בר אבידן
מאמינה באהבה.
