אני בוחרת בצבע האדום
הדובדבני
לקשט את ציפורניי.
ניגשת אליו ,
מניחה ידי
על מסך המחשב שלו,
זה שמונח על ברכיו.
"תראה,"
אני אומרת לו בשקט.
הוא מביט על המסך
ומנסה להבין.
"אני לא מבין
על מה את מדברת."
"תראה,"
אני לא מרפה.
הוא מסתכל,
הפעם בעיון
על החלונות הפתוחים
על גבי המסך.
"אני עדיין לא מבין."
אני מנתקת
את אצבעותיי מהמסך,
מראה לו את ידי.
מבטו עוקב אחריי,
עיני האוקיינוס שלו
(הן כאלה במציאות
לא בדימיוני)
מאירות,
על שפתיים נמתח
חיוך מרוצה.
השפתיים הננשכות
מרמזות מה
שעובר לו בראש.
בדיוק מהמקום הזה
של העיניים,
השפתיים
ונשיכתן,
נובעות כל מילותיי.
בר
Photo by Emre Alırız on Unsplash